״לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא״ (שמות כ"ג: א)
הרצון לקיומה של רשות הרבים בה מתהלכים באופן צנוע, מקיימים את ״ולא תתורו״, ושומרים על קדושת המחנה הוא מצוות התורה, מתאים לאנושיות הפשוטה, וכשהוא אינו מחמיר בחומרות יתרות – הוא מבורך. רצון זה מכוון לעיניים.
ומה עם האוזניים? למה לא קיימת בדיוק אותה מחויבות לקיומה של רשות הרבים צנועה גם במילים שנאמרות בה – שאינה משתלחת בשקרים ובהלבנת פנים, שומרת על קדושת הדיבור, מתאימה לאנושיות הפשוטה, וכשהיא אינה טהרנית ומתחסדת, ואינה בולמת את האפשרות לקיים מאבק על דרך – היא מבורכת.
המחלוקת היא מבורכת. במקום בו כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים נבנה מגדל בבל – שפיזורו יאה לו.
אך אין בין תרבות המחלוקת למיאוס השפה המדוברת, ולהפצת רוע וארס ברשות הרבים – דבר. להפך, הסגנון מעיד על יצריות, תאווה וכבוד, ולא כל תשוקת בירור האמת.
זהות יהודית של מדינה לא באה לידי ביטוי רק במאבק על ארץ ישראל, שבת, גיור וכשרות.
זהות יהודית של מדינה באה לידי ביטוי בעיקר ברשות הרבים שלה, בה מדברים אמת איש את רעהו, נוצרים את הלשון מרע ואת השפתיים מדבר מרמה.
כיצד אפשר אפוא שמפלגות הטוענות לזיקה עמוקה למסורת, לאמונה, לזהות היהודית – נוהגות כך?
אולי יעניין אותך גם:
