״גַּם פְּלֵיטָתִי אֲשֶׁר עָזְבוּ וּשְׁאֵרִי. דֹּעֲכוּ כְּהַיּוֹם בִּשְׁלשָׁה בְּתִשְׁרִי״ (סליחות לצום גדליה)
בתשעה באב אנו מציינים את חורבן הבית; בצום גדליה – את חורבן העם.
פליטי החורבן הנורא התארגנו במדינת חסות תחת שלטונו של גדליה. ומאבקים פוליטיים הביאו לרציחתו, ולהתפוררות מוחלטת של אלה שנותרו לאחר מלחמת החורבן. הם התפזרו לכל עבר, וארץ ישראל נותרה ריקה מאתנו.
ומאז, ציון רצח גדליה מתנוסס לנגד עינינו כיום צום ותיקון. מה עלולה מלחמה פוליטית לחולל;
לאן ניתן להתדרדר כאשר מדובר בתאוות שלטון, ומה מחירו של רצח; ובעיקר – מה קורה כאשר כאשר טובת האומה אינה עומדת נגד עיני המנהיגות הנאבקת למען עצמה.
על זה אנו צמים. יום הצום אינו יום זיכרון היסטורי. הוא יום תיקון מעשי. הוא צריך לעצב את ההתנהלות בהווה. לא מתוך ארכיאולוגיה רוחנית אלא מתוך תורה שמשנה פני מציאות.
אני חושש לכתוב מילים אלה. שכן אני משער, לדאבון ליבי, כי כל אחד מסכים עם הכתוב, אלא שסובר שהדברים כלל וכלל לא נוגעים לו. הם נוגעים אך ורק ליריבו הפוליטי, לדעות האחרות. הוא – תאב שלטון, אני – מקדיש את חיי לטובת האומה; הוא – רוצה אך ורק בטובת עצמו; אני – שליח ציבור; הוא – המוכן למכור את הכל כדי לזכות במשרה הרמה, אני למעשה הייתי מוכן לוותר אך מקבל עלי את דין התנועה. אך לא לשם כך נקבע הצום. הוא נקבע כתיקון עצמי, כתשובה, כתענית על מה שקיים בתוך עצמנו. לא ככלי לניגוח האחר.
ולוואי ונצום באמת. כתיקון הלב. כתיקון המעשה. כתיקון הפוליטיקה.
לקריאה נוספת:
