העיקרון המשפטי כי אין להעניש מי שאינו יכול להיות אחראי למעשיו בשל היותו נפגע נפש – הוא עיקרון מוסרי ונכון. אין בני אדם מענישים אדם אחר אם פגיעתו לא נעשתה מכוחו שלו עצמו.
אדם מועד לעולם – אולם הוא חייב להיות מי שמסוגל לנהל את מעשיו. כמו כל עיקרון מוסרי – אסור לנו ליצור מצב שהוא עצמו יהפוך להיות מקור לפשיעה, ולעיר מקלט מניפולטיבית, למי שטוען טענת אי-שפיות ברמאות ובשקר. נקודת המוצא חייבת להיות שאדם אחראי למעשיו, וחובת ההוכחה לאי שפיות מוטלת עליו, והיא חייבת להיות מוחלטת.
שכן – מן הצד השני עומדים נפגעים שנפגעו ממנו, ואף הם ראויים לדין צדק, מן הצד השני עומדים נפגעים עתידיים, שעלולים להיפגע ממנו, מן הצד השני עומדים נפגעי נפש באמת – שהאמון בטענתם נפגע מכוחו של שימוש שווא על ידי אחרים. מן הצד השני עומדות קהילות מבוישות על כך שנגע רע היה בתוכם ולא מתמודדים עימו, מן הצד השני עומדת כתב אישום חמור נגד חברה אם חס ושלום אינה מבערת מתוכה פגיעות מיניות על ידי בעלי סמכות ועוד ועוד.
אין לי מושג עובדתי בשאלה האם מלכה לייפר מאוסטרליה עשתה את שמיוחס לה. זה צריך להתברר בבית משפט ולא בכיכר, אך מול הציבור התייצבו בפנים גלויות משפחות שלמות שטוענות כך. שהן מצולקות צלקות נוראיות. נראה כי העוסקים בסוגיה זו – מתרשלים. אינם מבינים את שעומד על הפרק, אם אכן הדברים נכונים אפילו בחלקם.
האם הם לא רואים את מספר הנפגעים האפשרי? את הסיכון? את הקרע עם מי שרואה במדינת ישראל עיר מקלט לפושעים, את המחיר הנורא לאמת, לצדק, ליושר, את הצורך במשפט שיברר את המקרים האלה? את הדמיון הנורא בין מה שנקרא בפרשת השבוע במעשה דינה בשכם ובין מה שיכול להיות שהתחולל באוסטרליה?
הדבר הגרוע ביותר הוא אי-ההחלטה, ההימרחות, ההתעלמות מהכאב הנורא של הנפגעים, והאמת הנעדרת.
לקריאה נוספת:
