לא לחינם כתבה התורה באותו הפסוק עצמו "לא תלך רכיל בעמך" ו"לא תעמוד על דם רעך".
שכן שני חלקי הפסוק סותרים מבחינה מעשית: איסור לא תלך רכיל מצווה על האדם שלא להפיץ ידיעות רעות ומגונות על בני אדם, והבשורה ההלכתית שלנו לתרבות העולמית היא שאיסור זה קיים גם כשהדברים אמת;
ואילו "לא תעמוד על דם רעך" אוסר על האדם לשתוק, ולהתעלם מהעובדה שנעשה עוול, שיש נפגעות ונפגעים, אלא להיחלץ כדי להגן עליהם. ההגנה עליהם מחייבת עיסוק במעשיהם הרעים.
והבעיה מסובכת יותר, כי השאלה האם מדובר בנפגעות ונפגעים היא עדיין ספק לפני שהתבררו דברים, ואילו הפגיעה בשמו של הפוגע היא וודאית ומיידית, וקשה מאוד מאוד לתקנה.
דיני לשון הרע לצורך שבחפץ חיים מתווים את הכיוון ואת המצפן. לעולם קודמת האחריות לנפגעים ולנפגעות מטובתו של הפוגע. זהו יסוד היסודות.
ומתוך כך, יש דרך לעשות זאת:
לכוון לשם שמיים ולבקשת האמת;
לדייק במה שידוע ובמה שלא ידוע;
לפתוח את כל השערים המאפשרים את בירור העניין, ולא להטות את הדברים לא לצד זה ולא לצד אחר;
להקפיד להבחין בין עובדות ובין פרשנות, וכדו'.
ובעיקר: לזכור תמיד כי לא מדובר בעולמה של תורה על זכות הציבור לדעת. מדובר בעולמה של תורה על חובת הציבור לדעת. ואותם הדברים שחובה על הציבור לדעת – חובה לפרסם. לא פחות מזה. לא מעבר לזה.
אולי יעניין אותך גם:
- כיצד להתייחס להטרדות המיוחסות לר’ שלמה קרליבך?
- פרסום הטרדות מיניות ישנות
- צעדים להתמודדות עם פגיעה מינית
