פרק ראשון: יסודות ההגנה העצמית והצלת חיים באמצעים קטלניים

עיקרי ההלכות

א. הכלל "אם בא להורגך – השכם להורגו" משמעו היתר וגם חיוב של הגנה עצמית.

ב. לא רק הנמצא בסכנת חיים צריך להציל את עצמו, אלא כל אדם חייב להציל את חברו הנמצא בסכנה.

ג. נשיאת כלי נשק אישי לצורכי הגנה עצמית מותרת, ולעיתים חובה, כאשר הסכנה מצויה.

ד. אסור למסור תצהיר כוזב לצורך קבלת היתר נשיאת כלי נשק אישי.

עיון הלכה

א. עת מלחמה ועת שלום

עצם הדיון והעיון בשימוש באמצעי קטלני להגנה עצמית או להרתעה מעורר אי נוחות:

אין מן הצורך לבאר שהמלחמה בכלל אינה רצויה לפי התורה. הרי אף לדוד מלך ישראל נאמר "דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית לא תבנה בית לשמי". אפילו המזבח שנגע בו ברזל נפסל: "המזבח נברא להאריך שנותיו של אדם והברזל לקצר שנותיו של אדם, אינו רשאי להניף המקצר על המאריך"… נקודה זו של אי הזדווגות המקדש והמלחמה, משמשת ביאור פשוט להלכה אחת בירושלמי: "מנין שהוא (משוח מלחמה) מתמנה כהן גדול?"… בקרבן העדה כתב: "דסלקא דעתך אמינא כיון שהוא משוח מלחמה אינו ראוי לבא אל אוהל מועד לשרת בקודש לעולם"… אנו שומעים ב"הוה אמינא" זה הד קולו של דבר ה' לדוד. ¹

עדות לדילמה המוסרית של הפעלת כוח קטלני גם עבור הגנה עצמית מוצאים אנו בדברי רש"י, המסביר על פי המדרש את מעשיו של יעקב:

התקין עצמו לשלשה דברים, לדורון לתפלה ולמלחמה. ²

היערכות זו למאבק לא הייתה נוחה ליעקב, על אף חוסר הברירה שבה:

 ויירא ויצר. ויירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים.³

יעקב מודע לאחריותו לשלום משפחתו ולכך שההגנה עליהם תהיה על ידי מלחמה, ואף על פי כן לא נחה דעתו מדרך זו. יש שלמדו את העקרונות ההלכתיים של יציאה למלחמה מדיני החוזרים מהמלחמה ומהלכות נוספות, ⁴ ויש שלמדו זאת מכך שהסמכות להוציא למלחמת הרשות היא על פי בית דין הגדול בלבד אשר מוטלת עליהם החובה לבדוק את חיוניותה של המלחמה ואף להגבילה,⁵ שכן המלחמה מצד עצמה אינה מעשה מוסרי:

שבמלחמה שלא בצדק יש איסור שוד ורצח וגזל ואיבוד נפש עצמו… ומפני חשש זה תנן "אין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד", רוצה לומר, שצריכין הוראה להתיר על פי בית דין.⁶

מקורות אלו כולם נאמרו על מצבים ממשיים והם יונקים מחזון אחרית הימים:

וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.⁷

בין שאר תכליות התורה והמצוות היא הסדרה חברתית מבוססת צדק ויושר,⁸ ובהתאם לכך מתבאר גם חזון אחרית הימים:

אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד… לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בעכו"ם ולא כדי שינשאו אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל… באותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם שנאמר "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".⁹

עם זאת, עובדה מצערת שאין להתעלם ממנה כי מלחמות ואלימות הינן חלק של המציאות וטרם הגענו לשלב אחרית הימים, ויש מצבים קשים שבהם יש לנקוט בפעולה אלימה כלפי אויב או כלפי איום אחר המסכן את חיי הכלל והפרט, וכמאמר שלמה:

לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם… עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת… עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם.¹⁰

לעיתים, אין ברירה אלא לפגוע באדם אחר, עד מוות, ואף שמצב זה אינו רצוי, זוהי הפנמה של המצב הריאלי:

מיד איש אחיו. פירש הקב"ה אימתי אדם נענש, בשעה שראוי לנהוג באחווה. מה שאין כן בשעת מלחמה ועת לשנוא אז עת להרוג,ואין עונש על זה כלל, כי כך נוסד העולם… ואפילו מלך ישראל מותר לעשות מלחמת הרשות, אף על גב שכמה מישראל יֵהרגו על ידי זה.¹¹

את המורכבות הזו אנו פוגשים כבר בימי האבות והיא חוזרת שוב ושוב בתנ״ך אצל גדולי אומתנו. מראשית ימי האבות, בניגוד לדמויות כישמעאל ועשו, שחייהם בעולמות הציד והמלחמה ותוארו כמונעים על ידי כוח ופראות, דמותם של אברהם, יצחק ויעקב מייצגת דרך חיים של ערכים ורוח. עם זאת, תולדות האבות וגדולי האומה מלמדות כי הימנעות מאלימות איננה תמימות.

אברהם יצא למלחמת חמשת המלכים כדי להציל את לוט ורכושו:

וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן. וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק. ¹²

פשט הפסוקים הוא שמדובר בעימות מזוין, עם כוח צבאי מאורגן וטכסיסי מלחמה. כך גם ביארו המפרשים את הפועל "וירק" כנשיאת כלי נשק:

וירק. כתרגומו "וזריז", וכן "והריקותי אחריכם חרב" – אזדיין בחרבי עליכם, וכן "אריק חרבי", וכן "והרק חנית וסגור".¹³

פרשייה זו באה ללמדנו על חשיבות הפעולה להצלת האחר, גם בסכנה ובמלחמה:

ונכתב הספור הזה בתורה להודיע יושר לבב אברהם עם הא־ל ובוטח בו בכל לב. כי במעט אנשים רדף אחר ארבעה מלכים, ולהודיע כי ראוי לאדם למסור עצמו למקום סכנה להציל קרובו, כמו שעשה אברהם אבינו.¹⁴

כמו כן, המעשה הראשון שמספרת לנו התורה על משה רבנו כאדם בוגר הוא הצלת יהודי מוכה בהריגת המצרי:

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל.¹⁵

משה מנהיג את ישראל במלחמותיו במדבר ובסמוך לכניסה לארץ, ואחריו יהושע נלחם בעמלק, מכניס את עם ישראל לארץ ומוביל את מלחמות ישראל. דוד נלחם את מלחמות ישראל, ומהלל את ה' בדברי שירתו – "מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה… אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם" (שמואל ב כב, לה–לח).¹⁶

כן מצינו בתלמוד אירוע שבו נאלצו חכמים לנקוט בפעולה אלימה להציל את אחד מחבריהם:

רבי אימי איתצד בסיפסיפה אמר ר' יונתן יכרך המת בסדינו. אמר ר' שמעון בן לקיש עד דאנא קטיל אנא מתקטיל אנא איזיל ומשיזיב ליה בחיילא.¹⁷

עברית: רבי אימי נלכד בספסיפה. אמר רבי יונתן: יכרך המת בסדינו [פירוש: איננו יכולים להצילו, ונגזר עליו למות]. אמר רבי שמעון בן לקיש: עד שאני הרגתי – אני נהרג, אלך ואצילו בכוח.

ובאמת, הגנה עצמית הינה זכות יסודית ופשוטה, שכן מציאות חיים שבה לא ניתן לאדם לעמוד על נפשו היא מציאות מופרכת:

התורה לימדה אותנו תמיד שמותר לו לאדם, וגם חובתו הקדושה היא, להגן על עצמו… כמה אבסורדית היא הדרישה שעם כולו יהיה תלוי בחסדי אחרים, ויהי נטול אפשרות של הגנה עצמית. כבודו של כל ציבור, ככבודו של היחיד, מתבטא באפשרות ההגנה על חייו וכבודו.¹⁸

עיון ערכי עקרוני זה ייתמך בדיון ההלכתי בהיתר הגנה עצמית, העולה מסוגיות עשיית דין ברוצח ודין "הבא במחתרת".¹⁹

ב. האיסור האוניברסלי להרוג והחובה לעשות דין ברוצח

איסור "לא תרצח" הוא אחד מהאיסורים החמורים שבתורה, שנאמר עליהם "ייהרג ואל יעבור". האיסור נאמר בעשרת הדיברות ונחקק בלוחות בתמצית ובאופן חד משמעי, כעיקרון יסוד שלא זקוק לנימוק ולהסבר – "לא תרצח!".²⁰ יסוד זה הונח עוד לפני מתן תורה כציווי לכל בני נח – "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" (בראשית ט, ו), והנימוק שניתן לכך הוא צלם א־לוהים שבאדם – "כִּי בְּצֶלֶם אֱ־לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (שם). הפגיעה בנפשו של אדם איננה רק פגיעה בו, אלא גם פגיעה בא־לוהים.²¹ וכך פסק הרמב"ם:

על ששה דברים נצטווה אדם הראשון… על שפיכות דמים.²²

כל הורג נפש אדם מישראל עובר בלא תעשה שנאמר "לא תרצח".²³

נטילת נפשו של אדם היא עבירה חמורה, אך בהתמודדות של התורה הן בהגנה מפני העבירה לפני מעשה והן בתחום המשפטי לאחר מעשה, נעשה שימוש באותו מעשה – נטילת נפשו של הפוגע. רוצח שנידון בבית דין עונשו מוות – "מות יומת הרֹצח" (במדבר לה, טז–יח). החובה להעניש את הרוצח כלולה כבר באזהרה – "שופך דם האדם – באדם דמו ישפך", דהיינו, חובה על האדם להרוג את הרוצח.²⁴ המורכבות של השימוש באפשרות של נטילת נפשו של הרוצח באה לידי ביטוי במחלוקת במשנה מסכת מכות, עד כמה בית הדין צריך להיזהר ולהימנע מהריגת רוצחים:

סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חובלנית. רבי אלעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה. רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף הן מרבין שופכי דמים בישראל.²⁵

אחת המטרות של ענישת הרוצח היא מניעת מקרי רצח. חכמים נזהרים ומבקשים להימנע מיישום של עונש מוות, ורבן שמעון בן גמליאל מביע דעתו כנגדם שצמצום עונש המוות גורם לריבוי שפיכות דמים. גם הריגתו של בן סורר ומורה נתפסת על ידי חז"ל כמניעה וצמצום של פשיעה עתידית.²⁶

כמו חובת עשיית משפט לאחר מעשה, גם הצורך להגן על הפרט ועל החברה מפני רוצחים דורש מתן אפשרות למתגונן לפגוע בחייו של התוקף. ואכן, כמו שיתבאר בסעיף הבא, ההלכה קובעת שאדם רשאי להתגונן וגם להציל אחרים, גם במחיר חייו של התוקף.

ג. הגנה עצמית והצלת אחרים

לכל אדם יש זכות להגן על עצמו, והכלל ההלכתי הוא "אם בא להורגך – השכם להורגו".²⁷ המקור לעיקרון הלכתי זה הוא דין הבא במחתרת:

אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים. אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ.²⁸

ההיתר להרוג את הגנב מתבסס על ההבנה שהגנב מתכוון להרוג את בעל הבית אם זה יתנגד לו, ולכן התירה התורה לבעל הבית להקדים ולפגוע בגנב:

אמר רבא: מאי טעמא דמחתרת? חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, והאי מימר אמר אי אזילנא קאי לאפאי ולא שביק לי ואי קאי לאפאי קטילנא ליה, והתורה אמרה אם בא להורגך השכם להורגו.²⁹

דין זה מתיר הריגת אדם שלא במסגרת משפטית, ובכך נוצר מתח חזיתי עם האיסור הכללי והאוניברסלי על שפיכות דמים. משום כך מפרש רש״י שמדובר בלימוד מיוחד, שהתורה נזקקה לו:

ואמרה לך תורה אין לו דמים ומלמדתך מאחר שהוא בא להרגך השכם אתה להרגו.³⁰

 וכן נפסק להלכה:

הבא במחתרת בין ביום בין בלילה אין לו דמים אלא אם הרגו בעל הבית או שאר האדם פטורין, ורשות יש לכל להרגו בין בחול בין בשבת בכל מיתה שיכולין להמיתו, שנאמר "אין לו דמים".

ומפני מה התירה תורה דמו של גנב אף על פי שבא על עסקי ממון? לפי שחזקתו שאם עמד בעל הבית בפניו ומנעו יהרגנו, ונמצא זה הנכנס לבית חבירו לגנוב כרודף אחר חבירו להרגו ולפיכך יהרג בין שהיה גדול בין שהיה קטן בין זכר בין נקבה.³¹

דין הבא במחתרת, לדעת הרמב"ם, נובע מדין רודף.³² שאינו רק היתר להתגונן מפני תקיפה אלא חובה עקרונית על כל אדם להציל אדם שמותקף ונמצא בסכנת חיים, גם במחיר הריגת התוקף.³³ חובה זו נובעת מהציווי "לא תעמד על דם רעך":

הרודף אחר חבירו להרגו אפילו היה הרודף קטן הרי כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף ואפילו בנפשו של רודף.

כיצד? אם הזהירוהו והרי הוא רודף אחריו אף על פי שלא קיבל עליו התראה כיון שעדיין הוא רודף הרי זה נהרג, ואם יכולים להצילו באבר מאיברי הרודף כגון שיכו אותו בחץ או באבן או בסייף ויקטעו את ידו או ישברו את רגלו או יסמו את עינו עושין, ואם אינן יכולין לכוין ולא להצילו אלא אם כן הרגוהו לרודף הרי אלו הורגין אותו ואף על פי שעדיין לא הרג, שנאמר "וקצותה את כפה לא תחוס עינך" (דברים כה, יב).³⁴

אומנם, יש הבדלים בין ההיתר של הנרדף להציל את עצמו לבין החובה של אדם אחר להציל את הנרדף. ככלל, ההיתר של הנרדף רחב יותר מהחובה של אחרים. כך למשל, מי שבא להציל צריך להתרות ברודף, אך זה שהרודף מתכוון להורגו פטור מכך.³⁵

ד. הגשת תצהיר לצורך קבלת רישיון לנשק

נשיאת כלי נשק אישי מוסדרת במדינת ישראל מכוח חוק כלי הירייה, הקובע כי החזקת נשק כפופה לעמידה בדרישות סף, בתבחינים ובהגשת הצהרת בריאות.³⁶ חובה לציית להנחיה זו ולמלא תצהירים נכונים, כפי שחייבים על פי ההלכה להישמע לשאר הוראות החוק.³⁷

מלבד החובה לשמור על החוק, יש איסור לשקר וחובה להתרחק מהשקר – "מדבר שקר תרחק".³⁸ אומנם, חז"ל התירו לשנות מהאמת מפני הצורך,³⁹ אך היתר זה מוגבל מאוד וחל רק כאשר אין בשינוי האמת פגיעה באחר.⁴⁰ בהקשר של נשיאת נשק, ההגדרה מהו "צורך" איננה חד משמעית, ותלויה במשתנים רבים, כמו מידת הצורך בנשק על פי המקום והזמן ובריאותו של המבקש לשאת נשק. ההכרעה מהו הצורך היא בסמכות הכלל ועל פי החוק, ואיננה הכרעה של היחיד. על כן, כל יחיד נדרש להצהיר הצהרת אמת ולעמוד בדרישות החוק וחל איסור להגיש תצהיר כוזב על מנת לקבל רישיון לכלי נשק.⁴¹

---

לפרק הבא >>

מגן ישראל: עקרונות הלכתיים בהחזקת כלי נשק אישי להגנה עצמית – לעמוד הראשי ולתוכן עניינים >>

להורדת החוברת המעוצבת: 'מגן ישראל': עקרונות הלכתיים בהחזקת כלי נשק אישי להגנה עצמית >>