פתיחה
נוראות המלחמה נעוצה בראש ובראשונה במחיר הכבד שהיא גובה מהמין האנושי: הרוגים, פצועים, נפגעי נפש וכדו'. בד בבד, הרס סביבתי והשמדת משאבים וגידולים היו מאז ומעולם חלק מפעולת המלחמה. תיאורים תנ"כיים של הפסד במלחמה מלווים תדיר בתיאורים של פגיעה אקולוגית:[353] "כִּי גוֹי עָלָה עַל אַרְצִי… שָׂם גַּפְנִי לְשַׁמָּה וּתְאֵנָתִי לִקְצָפָה" (יואל א, ו-ז); "עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְעַל נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה כִּי נִצְּתוּ מִבְּלִי אִישׁ עֹבֵר וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל מִקְנֶה מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ" (ירמיהו ט, ט). לעיתים הדבר נעשה כפעולה הרתעתית לאחר הכיבוש: "וַיִּתֹּץ אֶת הָעִיר וַיִּזְרָעֶהָ מֶלַח" (שופטים ט, מה). ולעיתים כחלק מן הלחימה עצמה: "וַיַּבְעֶר אֵשׁ בַּלַּפִּידִים וַיְשַׁלַּח בְּקָמוֹת פְּלִשְׁתִּים וַיַּבְעֵר מִגָּדִישׁ וְעַד קָמָה וְעַד כֶּרֶם זָיִת" (שופטים טו, ה).
פרקטיקות של שרֵפת ערים כבושות או זריעתן במלח פחות נפוצות כיום, אך כלי המלחמה המודרניים מייצרים נזק סביבתי חסר פרופורציה ביחס לעבר, בין השאר בשל החומרים הכימיים ההרסניים שמתפזרים בכמויות גדולות ופוגעים בקרקע ובמים, וחורבן בתי הגידול של בעלי חיים המביא להכחדת מינים.[354] גם המלחמה המתנהלת בשנה האחרונה בעוטף עזה השפיעה בצורה משמעותית על הטבע באזור.[355] כאשר יש מתיחות ביטחונית, אנשים נוטים להקל ראש בחשיבות נושאים סביבתיים שנתפסים כפחות דחופים.[356] בשעה שנכתבים דברים אלה הדעת במדינת ישראל אינה פנויה ואינה נתונה לענייני הסביבה הקשורים במלחמה, בשל הרוע האנושי הנורא שהתפרץ נגדה. עם זאת, התעלמות מוחלטת מהיבטים אלו עשויה ליצור נזק מצטבר עמוק שיעלה בחיי אדם רבים. משום כך, מאז שנות ה-70 של המאה ה-20, שורה של אמנות בינלאומיות (בכללן אמנת ג'נבה) אוסרות על פגיעה שאיננה הכרחית בסביבה במהלך לחימה.[357]
הדיון ההלכתי
ההתייחסות המשמעותית ביותר של התורה לסוגיית היחס לסביבה נאמרה דווקא במצב של מלחמה: "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ" (דברים כ, יט). "ללמד שגם כשהחיים תלויים מנגד, כשההרס והחורבן שולטים, ויש חשש גדול שערכים של הטוב והיפה והמועיל נשחקים, מצווה התורה על איסור בל תשחית".[358]
המפרשים נחלקו בהבנת פשר המצווה וגדריה. לדעת הרמב"ן, האיסור הוא דווקא על השחתה לשם ההשחתה, ורק כאשר היא נעשית במקום שבכוונתנו ליישב:
זו המצוה בעשה ולא תעשה שלה כשנצור על עיר להלחם עליה לתפשה שנצטוינו לחמול עליה כאשר נחמול על שלנו אולי נכבוש אותה, אבל בצאתנו אל ארץ אויב נשחית ונחבל כל עץ טוב וכן בימי המצור להצר לאנשי העיר בהשחתת האילנות שלא יחיו מהם כל זה מותר. לא אסרה תורה אלא השחתה בחנם.[359]
הרמב"ם, לעומתו, כתב "שהזהירנו מהשחית האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשיה ולהכאיב לבבם",[360] ומפרשיו התלבטו אם האיסור קיים גם אם הוא עשוי לקדם את מטרות המלחמה.[361] בנוסף, הגמרא (בבא קמא צא ע"ב – צב ע"א) מתירה להשתמש בעץ פרי לשם בניית כלי מצור, אם אין עץ סרק זמין במחיר דומה.[362] שאלה נוספת שהתלבטו בה הפוסקים היא אם המצווה נאמרה רק במלחמת הרשות או גם במלחמת מצווה.[363]
אף שקשה לפסוק הלכות ברורות וחלוטות על פי מקורות אלו, שרובם עוסקים באופן ממוקד בהשחתת עצי פרי, יש מקום ליישם את העקרונות הצומחים מתוכם. ראשית, יש ללמוד על האיסור להשחית לשם ההשחתה, ואף לשם גרימת צער ארוך־טווח לאויב בשעה שאין בכך כל תועלת ללחימה עצמה. שנית, יש ללמוד על הצורך לבחור באמצעי לחימה שיגרמו את הנזק הסביבתי המועט ביותר, כל עוד אין לכך עלות כלכלית גבוהה או פגיעה ביעילות המבצעית. מובן מאליו כי המטרה הראשית של המלחמה היא ניצחון על האויב, וההתמסרות העיקרית היא להשגת מטרה זו. על כן הדעת נותנת כי בפועל, למפקדים בשטח יש זמן ומשאבים מצומצמים מאוד לשיקולים אחרים. אולם בזמן תהליכי ההצטיידות והתכנון יש לנסות לבחור באמצעים שלא יותירו את שטח האויב כולו כאדמה חרוכה.
למעשה:
- ברמת הפרט: תשומת הלב העיקרית במלחמה צריכה להיות מוקדשת לניצחון על האויב, ולמניעת נזק למין האנושי, גם במחיר נזקים סביבתיים. חובה להימנע מהשחתת שטח האויב כשאין בכך צורך מבצעי.
- ברמה הציבורית: יש להשתדל ולהצטייד מראש באמצעי לחימה בעלי חתימה אקולוגית נמוכה, כל עוד אין בכך פגיעה במאמץ המלחמתי.
- בראייה כללית, הכללים המעשיים האלה הם קריאה לעולם. בד בבד עם המאמץ המתמיד לצמצום המאבקים האלימים בעולם ולקידומו של השלום, ובשולי האמנות הבינלאומיות הקשורות בבני האדם – יש להכניס למערכת השיקולים גם את ענייני הסביבה, בין בניסיון למנוע את המלחמות, ובין בניסיון לנהל אותן עם נזק מועט ככל האפשר לעתיד של כולנו.
קיימות יהודית – לעמוד הראשי ולתוכן העניינים
הערות שוליים:
[353] ראו: גרסטנפלד, איכות הסביבה, עמ' 59.
[354] Hanson, T. (2018), Biodiversity conservation and armed conflict: a warfare ecology perspective. Ann. N.Y. Acad. Sci., 1429: 50-65. https://doi.org/10.1111/nyas.13689.
[355] ע' שטייניץ, ש' אלבז, א' מסלטי. 2024. מיפוי ראשוני של השפעות מלחמת שבעה באוקטובר על הטבע בנגב המערבי. אקולוגיה וסביבה 15(1).
[356] ע' ברטל, נ' כרמי. 2012. סביבה בצל מלחמה – הקשר בין תפיסת האיום הביטחוני לבין תפיסת האיום הסביבתי, והשפעתו של הקשר על עמדות ועל התנהגויות סביבתיות. אקולוגיה וסביבה 3(4), עמ' 304–311.
[357] סקירה של האמנות השונות ראו בוויקיפדיה, "War and environmental law".
[358] בנין אב – שיחות ומאמרים ח"ג, סי' מז.
[359] השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם שכחת העשין מצווה ו.
[360] ספר המצוות לרמב"ם, לא תעשה נז.
[361] משיב מלחמה ח"ב, סי' קנז; ציץ אליעזר חכ"ב, סי' מו. וראו: הרב חביב תורג'מן, קציצת עצי פרי בשעת מלחמה, קובץ בעלי אסופות תשע"ב; הרב נחמיה רענן, איסור בל תשחית בשעת מלחמה, ידיו אמונה (הוצאת אסיף, תשפ"ד), עמ' 435–453.
[362] ראו את פרטי הדין באנציקלופדיה תלמודית ערך 'בל תשחית' הע' 62–71.
[363] החוות יאיר (סי' קצה) דייק מדברי הספרי, המובאים ברש"י על התורה, שהאיסור נאמר רק במלחמת הרשות, ונשאר בצ"ע. וכן פסק הרב יצחק הרצוג (פסקים וכתבים ח"א, סי' נב) שאין האיסור חל במלחמה בימינו שהיא מלחמת מצווה. מאידך, המנחת חינוך (תשלום מצוות עשה לרמב"ן, מצווה ו) עמד על כך שלדעת הרמב"ם הדין חל גם במלחמת מצווה, ודייק כך גם בדעת רש"י. הרב שלמה גורן (שו"ת משיב מלחמה ח"ג, שער ה, סי' ו) הציג זאת כמחלוקת, ובמקום אחר (חובת השמירה על מטעים, תורת המועדים, עמ' 255–264) הציע להבין גם בדברי הספרי שאין חילוק בין מלחמת הרשות למלחמת מצווה, וראו בספר משפט המלחמה עמ' קכד.
