פתיחה
בכל שנה נפטרים ונקברים במדינת ישראל למעלה מ-50,000 בני אדם, רובם הגדול יהודים, כאשר בשיטת הקבורה המסורתית ('קבורת שדה') אפשר לקבור כ-300 בני אדם בדונם.[292] משמעות הדבר היא ששטחים נרחבים, גם באזורים צפופים, הולכים ונתפסים על ידי בתי קברות. בנוסף, הקברים והתשתיות הנדרשות עבורם צורכים כמויות גדולות של בטון, שהייצור שלו מהווה גורם מרכזי לפליטת גזי חממה.[293] חכמינו היו מודעים למצוקת המקום שמייצרים הקברים הרבים, והנחו לא לסמן בתי קברות כמקומות טמאים (שאסור לכהנים להיכנס אליהם) במרחק רב מן הקברים עצמם, "שלא להפסיד את ארץ ישראל",[294] אך מצוקת המקום הולכת וגוברת.
הדיון ההלכתי
קבורה רוויה
פתרון ראשוני, המיושם בישראל בצורה נרחבת, הוא קבורה רוויה, בקומות או בכוכים. בדרכים אלו אפשר לקבור עד 2,500 בני אדם בדונם.[295] הפוסקים דנו אם בשיטת קבורה זו, שבה יש חציצה בין הנפטר לקרקע, או שהמת קבור בעפר שהובא למקום בצורה מלאכותית, מתקיימת החובה ההלכתית לקבור את הנפטר באדמה. על רקע זה גיבשה מועצת הרבנות הראשית נהלי קבורה שעל פיהם משלבים בבניין שכבות עפר המחוברות לקרקע עולם, ולדעת רוב הפוסקים שיטת קבורה זו מותרת מבחינה הלכתית, ודאי כאשר יש צורך בדבר.[296] על כן, על מוסדות התכנון לעודד ולתמרץ את גופי הקבורה לקיים את הלכות קבורה ואת חובת שמירת הסביבה במלואן, בדרכים שונות של קבורה רוויה.
אך גם אם הדבר ייעשה, אין בו כדי לתת מענה ארוך טווח הן לבעיית המקום הן לצריכת הבטון. על רקע זה ישנן שתי שיטות שעשויות לצמצם את הפגיעה האקולוגית: 'קבורת ארץ ישראל' ו-'קבורה אקולוגית'.
קבורת ארץ ישראל: ליקוט עצמות
אחת מצורות הקבורה המסורתיות בתקופת המשנה הייתה קבורה זמנית בקרקע, למשך שנה, ולאחר מכן ליקוט העצמות לתוך כד המונח באחוזת קבר משפחתית.[297] באופן זה, כאשר העצמות נשמרות בתוך כדים צרים העומדים זה לצד זה בכוכים, יצטמצם משמעותית השטח הנדרש עבור הקבורה.[298] הרב רפי אוסטרוף, יו"ר המועצה הדתית בגוש עציון, הראה במאמר בכתב העת 'תחומין' כי אין מניעה הלכתית לחזור ולקבור כך בימינו, ודבריו זכו להסכמה של גדולי הפוסקים, ביניהם הרב יעקב רוז'ה, הרב דוב ליאור,[299] הרב אריה שטרן,[300] הרב יהודה הלוי עמיחי,[301] והרב יובל שרלו.[302] אף שבמבט ראשון יש בכך שינוי ממנהגי הקבורה המקובלים, כיוון שמדובר בחזרה למנהג ותיק, ויש צורך דוחק בכך, יש לעודד ולקדם את השיבה לצורת קבורה זו.[303]
קבורה אקולוגית
שיטת קבורה נוספת היא תהליך שבו המת נעטף בחומרים מתכלים ועל מקום הקבורה ניטע עץ, כך ששטח הקבורה הופך לפארק.
שיטה זו הופכת רווחת יותר ויותר בקהילות לא־יהודיות בחו"ל, אך אינה עומדת בדרישות ההלכה. במשנה (אהלות פי"ח, מ"ג) נאמר שאין נוטעים אילנות בשדה שאבד בה קבר, ולדעת רבים מן הפוסקים משמעות הדבר היא איסור על נטיעת כל סוג אילן במקום שבו קיים חשש שיש קבר.[304] בטעם הדבר יש שכתבו שהחשש הוא שמא פירות האילן ייטמאו מן המת,[305] יש שכתבו שחכמים לא רצו למשוך בני אדם לטייל במקום ולהיטמא,[306] ויש שכתבו שהאיסור הוא בכך ששורשי האילן יפגעו בגופה ויהיה בכך משום בזיון המת.[307]
מלבד זאת, קיים חשש ממשי שמא כהנים ילכו תחת העצים וייטמאו. כמו כן, פוסקים רבים כתבו שנטיעה על גבי קבר מנוגדת למנהג ישראל.[308] על כן נראה כי יש להימנע מצורת קבורה זו.
למעשה:
א. ברמת הפרט: ראוי לבחור בשיטת הקבורה הטובה ביותר לסביבה, מבין האפשרויות הקיימות והמותרות.
ב. ברמת הכלל: יש לעודד ולתמרץ שימוש בקבורה רוויה (בקומות ובכוכים) על פני קבורת שדה. וראוי להניע תהליך של חזרה ל'קבורת ארץ ישראל' שבו מלקטים את העצמות לתוך כד.
ג. אין לעשות שימוש בדרך של 'קבורה אקולוגית' הכוללת נטיעת אילנות על הקבר.
קיימות יהודית – לעמוד הראשי ולתוכן העניינים
הערות שוליים:
[292] נ' קסלר, ע' קליין, ס' חסקין. 2019. איך יקברו אותנו? המשמעויות הסביבתיות של קבורה נצחית. אקולוגיה וסביבה 10(3), עמ' 13–14.
[293] "Concrete: the most destructive material on Earth". the Guardian. 25 February 2019
[294] מועד קטן ה ע"ב. עוד על ההתמודדות עם אתגר הקבורה בימי חז"ל ראו: האקולוגיה האנושית בעולם העתיק, עמ' 102–105.
[295] קסלר קליין וחסקין שם.
[296] יביע אומר ח"ט יו"ד, סי' לד; הרב אברהם צבי שינפלד, דין ודברים בענין 'קבורה בקומות', שורת הדין יג (תשס"ח), עמ' קמה–קמז; הרב יעקב רוז'ה, עוד בענין קבורה בקומות, המעין 210 (תשע"ד); הרב משה בארי, קבורה במבנים, תחומין לו (תשע"ו), עמ' 248–256. ראו סקירה של המחלוקת בסוגיה זו אצל: הרב יצחק בר זאב, ערכי סביבה ויהדות, עמ' 38–40.
[297] יצחק בלאו, גלגולו של מנהג ליקוט עצמות המת, שאנן כג (תשע"ח), עמ' 13–23. יודגש כי שיטה זו לא הייתה בלעדית, אך הייתה נפוצה למדי, כפי שהראה יעקב קרויזר, ליקוט עצמות, מעגלים ט (תשע"ז), עמ' 165–180.
[298] בשיטה זו אפשר להכניס כ-3500 קברים לדונם, בעלות של כ-600 ₪ לקבר, לעומת שיטות הקבורה בקומות שבהן אפשר להכניס לכל היותר כ-2500 קברים בעלות של למעלה מ-10,000 ₪ לקבר. ראו בחוברת 'קבורת ארץ ישראל', המועצה הדתית האזורית גוש עציון.
[299] הרב רפי אוסטרוף, ליקוט עצמות הלכה למעשה, תחומין לב (תשע"ב), עמ' 387–392. מכתבי הרבנים מופיעים באתר "קבורת ארץ ישראל" בכתובת: https://kvurat-eretz-isr.org.il/.
[300] לדעת הרב שטרן, "אין להחיל שיטה זו באופן גורף, אבל קהילה שתחליט לנהוג כך בחלקת קבורה חדשה, יכולה לעשות זאת". כך הובא במאמרו של יאיר פורסטנברג, יוזמה לחידוש מנהג ליקוט עצמות: בעיות חדשות, פתרונות ישנים, דעות 82 (תשע"ח).
[301] הרב יהודה הלוי עמיחי, "קבורה רוויה", אתר "כיפה", י"ב בטבת תשע"ב בכתובת: http://www.kipa.co.il/ask/show/259092.
[302] https://shabaton1.co.il/?p=7214
[303] כך הסיק גם יעקב קרויזר במאמר הנ"ל, וחיזק את דבריו הרב דוד ביגמן בנספח שם.
[304] מדברי הרמב"ם (טומאת מת ח, ג) משתמע שהאיסור הוא רק באילן מאכל, אך הראב"ד (שם) כתב שהוא הדין באילן סרק.
[305] כך המשמעות הפשוטה בפירוש המשניות לרמב"ם אהלות יח, ג. אמנם דבריו צריכים תלמוד כי לכאורה בשלב זה אין הפירות מקבלים טומאה. וראו: פקודת האהל ח"ג, עמ' 270–274; דברי דעת אהלות ח"ד, עמ' שנ–שנב.
[306] תוספתא אהלות פרק יז, הלכה יא.
[307] חזון איש אהלות סי' כג, ס"ק ו; שרידי אש ח"ב, סי' קו.
[308] יביע אומר ח"ז יו"ד, סי' לד.
