פרק יב | גניזה ומחזור

פתיחה

בעשורים האחרונים אנו עדים לעלייה מסחררת בכמות דברי התורה המודפסים. העלות הנמוכה של הדפוס הביאה לתופעה חסרת תקדים של עלונים, חוברות ודפי מקורות חד־פעמיים, שמודפסים בהם דברי תורה המיועדים לשימוש קצר־מועד. כתוצאה מכך נגנזים בכל שנה בישראל 30,000 טונות של דפים, הגורמים בתהליך התפרקותם לפליטת גז החממה מתאן.[254] על רקע זה יש לשאול: האם מותר להניח את הדפים הללו במתקן מִחזור?

הדיון ההלכתי

את הכתבים שיש בהם קדושה אפשר לחלק לשלוש מדרגות:

1. שמות ה': אסור מהתורה למוחקם, לאבדם או לבזותם, וטעונים גניזה.[255]
2. פסוקים: אסור למוחקם, לאבדם או לבזותם, וטעונים גניזה, ויש מחלוקת אם האיסור מדרבנן או מדאורייתא.[256] איסור זה חל גם על פסוק שאין בו שם ה', והוא קיים גם בחלקי פסוקים אם הם באורך של שלוש מילים ומעלה ויש להם משמעות.[257]
3. דברי תורה: אסור מדרבנן למחוק, לאבד ולבזות 'פירושים וביאורים', דהיינו כתבים העוסקים בדברי תורה אף שאין בהם אזכור של שמות ה' או ציטוטי פסוקים. יש מן הפוסקים שכתבו שהם לא טעונים גניזה, ומותר להשליך אותם לפח כשהם עטופים.[258] אך העמדה המקובלת יותר היא שהם טעונים גניזה.[259]

מכאן שבאופן פשוט ראוי היה לגנוז כל דף שהודפסו בו פסוקים או דברי תורה, וכך אכן כתבו פוסקים רבים.[260] עם זאת, ישנם כמה סניפים שאפשר לבסס עליהם את ההיתר להניח דפים אלו בפח מִחזור:

• קדושה בדברי דפוס. לדעת רבי יעקב וייל אין שום דיני קדושה בספרים מודפסים, בפרט אם הודפסו על ידי נכרי.[261] אך לדעת רוב ככל הפוסקים, איסור האיבוד וחובת הגניזה חלים גם על דברי דפוס.[262]
• קדושה בעלונים שהודפסו לשימוש זמני. הרב משה פיינשטיין חידש שכאשר מדפיסים דברי תורה שבעל פה, בלי פסוקים מן התורה שבכתב, הקדושה שלהם עומדת בעינה רק כל עוד הם עומדים לשימוש וללימוד. ומשום כך, "כשנקרעו ובלו באופן שלא שייך ללמוד בהן", ומותר לשים אותם בפח מִחזור.[263] ונראה שהוא הדין לעיתונים שעבר זמנם. אך רוב הפוסקים לא קיבלו את חידושו.[264]
• ביטול ברוב. יש מי שכתבו שמכיוון שדברי התורה בטלים ברוב הניירות האחרים שבמפעל המחזור, מותר לאבד את ערמת הניירות כולה בלי להוציא ממנה את הדברים הטעונים גניזה.[265] אך רבים כתבו שכאשר ידוע שיש בעיתון דברי תורה הם לא בטלים ברוב.[266]
• כשאי אפשר. כמה מגדולי הפוסקים ובראשם השבות יעקב (ח"ג, סי' יב) התירו לשרוף ספרי קודש בלויים כשאין מקום בגניזה והם עלולים להתגלגל במקום הטינופת ולהתבזות, ויש מי שהתירו לאור זאת להניח עלונים בפח מִחזור.[267] אולם ההיתר ניתן במקורו רק במקום שבו אי אפשר היה לגנוז את הספרים באדמה.

לאור האמור, ומתוך הבנה שהמציאות האקולוגית כיום קרובה לזו שבה הקלו הפוסקים כאשר 'אי אפשר' היה לקבור את הספרים באדמה,[268] יש לסמוך על השיטות המקילות ולהתיר, ואולי אף לחייב מִחזור של עלונים ודפי מקורות, כאשר לא ידוע שיש בהם את אחד השמות הקדושים.[269]

למעשה:

ברמת הפרט: מותר להניח במתקן המִחזור עלונים שאין בהם את שמות ה' המפורשים, ולהחמיר לגנוז רק את המקומות בהם מופיע במפורש שם שמיים. הדבר יביא לצמצום ניכר בעול הסביבתי שמטילה מערכת הגניזה.

ברמה הציבורית: ראוי לצמצם את השימוש בנייר בכלל, ולהעדיף פרסומים שכלל אינם מחייבים גניזה.[270] בנוסף, יש לעודד מו"לים להדפיס מלכתחילה את הפרסומים השונים ללא שמות ה' או ציטוטי פסוקים, ועל ידי כך לאפשר את מחזורם ללא חשש. היסודות עליהם מבוססת ההתייחסות המחייבת לשמירת הקיימות צריכים להנחות אותם בעבודתם.

לפרק הבא

לפרק הקודם

קיימות יהודית – לעמוד הראשי ולתוכן העניינים

---

הערות שוליים:

[254] https://www.ynet.co.il/judaism/article/rjfnfyqn5.

[255] כתב הרמב"ם (יסודי התורה ו, א-ב): "כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקדוש ברוך הוא לוקה מן התורה, שהרי הוא אומר בעבודת כוכבים ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' א־להיכם. ושבעה שמות הם, השם הנכתב יו"ד ה"א וא"ו ה"א והוא השם המפורש, או הנכתב א־דני, וא־ל, א־לוה, וא־להים, וא־להי, וש־די, וצ־באות".

[256] כתב הרמב"ם (יסודי התורה ו, ח): "כתבי הקדש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשורפם או לאבדם ביד והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות… וכן כתבי הקדש שבלו יגנזו". וכן כתב שאסור לכתוב פסוק על טלית או חפץ אחר שעשוי לבוא לידי ביזיון (שו"ת פאר הדור, סי' ז; שו"ע יו"ד רפג, ד). ובספר המצוות (לא תעשה סה) כתב שהאיסור מהתורה כולל את "איבוד ספרי הנבואה". ונחלקו הפוסקים אם האיסור הוא מהתורה או מדרבנן (קונטרס קדוש ישראל, עמ' ח-ט).

[257] גנזי הקודש פרק ט, על פי שו"ת הרשב"ש, סי' תפב.

[258] תשובות והנהגות כרך א, סי' תקנג; שיח נחום, סי' עד.

[259] קונטרס קדוש ישראל, סי' ו.

[260] מנחת אשר תלמוד תורה, סי' ט; קונטרס קדוש ישראל, סי' ב.

[261] תורת שבת סי' רפד ס"ק א.

[262] קונטרס קדוש ישראל עמ' כ-כח.

[263] שו"ת אגרות משה או"ח ח"ד, סי' לט. אמנם הוסיף: "אבל לעשות כן למעשה תדבר בזה עם עוד גדולי פוסקים בא"י וגם מגדולי ראשי ישיבה וגם עם גדולי תורה והוראה מעדה החרדית ומהספרדים".

[264] קונטרס קדוש ישראל, סי' ה.

[265] שיח נחום, סי' עד.

[266] אהל יעקב, כבוד ספר תורה, עמ' רטו-ריז.

[267] הרב יצחק חזן, יחוה דעת ח"ג או"ח, סי' י.

[268] הרחבה בעניין השיקולים האקולוגיים ראו אצל: הרב יעקב אריאל, מיחזורם של עלוני בתי כנסת, תחומין ל (תש"ע), עמ' 472–488. לדבריו "בימינו אנו מודעים יותר לסכנה האקולוגית שעלולה להתרחש על היקום אם לא נצמצם את השימוש באוצרות הטבע ולא נמחזר אותם, ובימינו המיחזור הוא צורך גדול".

[269] וכך התירו: שו"ת תשובות והנהגות כרך א, סי' תקנד; הרב דוב ליאור, מצב גניזת דפים וספרים הנדפסים, י"א אדר א' תשע"א (פורסם ברשת: https://www.kikar.co.il/halacha-responsa/67733); הרב אליקים לבנון, מהלכות גניזה ט אלול תשע"ג (פורסם באתר 'כושרות': https://www.kosharot.co.il/index2.php?id=50828&lang=HEB); רץ כצבי, האקטואליה בהלכה ח"ב, סי' יט. גם בפניני הלכה (ליקוטים א, פרק ו, סעיף יד) כתב שיש למקל על מי לסמוך (וכאשר רוב החומר הוא דברי חולין מותר לכתחילה).

[270] הרב יעקב אריאל, שם. בדבריו ציין שלכתחילה יש לדאוג גם שהנייר הממוחזר ישמש לספרי קודש וכן שהעוסקים בגריסת הניירות יהיו נכרים או שתיעשה בגרמא.