פתיחה
אחד המחזות שאינם נעימים לעין הוא מראה הרחובות בערים רבות ערב חג הפסח, כאשר שברי פחמים מתגוללים על הרצפה ועשן כבד מחניק את הנשימה. מלבד אי הנעימות, זיהום האוויר עשוי גם לפגוע בבריאות התושבים וכן תורם לנזקים סביבתיים ארוכי טווח. מבחינה הלכתית־מעשית ישנן שתי שאלות שיש לדון בהן סביב שרֵפת החמץ: א. ביעור החמץ מול מכירתו. ב. ביעור על ידי שרֵפה לעומת דרכים אחרות.
ביעור או מכירה
עם פרוס הפסח, ראוי שלא לרכוש חמץ בכמויות גדולות שאי אפשר לגמור עד ערב פסח,[243] בין השאר משיקולי 'בל תשחית' וענייני סביבה, וכן ראוי למסור את עודפי החמץ לשכנים שיעשו בהם שימוש או לארגוני צדקה. ברם, מטבע הדברים נותרו לאדם מוצרי חמץ ברשותו, ועליו לבחור בין שתי אפשרויות: למכור או לבער אותם.
הדיון בהסתמכות על מכירת חמץ לאורך הדורות היה בעיקרו על בסיס כלכלי. על רקע המחלוקות והחששות ההלכתיים הקשורים למכירה, כתבו רוב הפוסקים שראוי להגביל מכירת חמץ גמור רק למקרים שיש בהם הפסד כספי גדול.[244] אך בדברי הפוסקים מן הדורות האחרונים אפשר למצוא גם התייחסות למכירה שאינה נובעת מצורך כלכלי אלא מתוך רצון להימנע מאיסור 'בל תשחית'.
הרב אליהו שלזינגר שלח לשני פוסקים גדולים, הרב שמואל וואזנר והרב אליעזר וולדנברג, את אותה שאלה: "איך לנהוג כאשר באים אנשים שנשארו להם דברים יקרי ערך כקופסאות בשר וכה"ג שיש תערובת חמץ, דאם יאבדם איכא חשש מלאו דבל תשחית". שני הפוסקים השיבו שאין איסור לבער את החמץ, משום שמדובר בקיום מצוות השבתת חמץ כפשוטה. ויחד עם זאת שניהם כתבו שמי שיעדיף למכור את החמץ "אין בידינו למחות בו" (שבט הלוי ח"ט, סי' קכ) והוא "אינו עובר על איסור" (ציץ אליעזר ח"כ, סי' נא).[245]
הנטייה להעדיף ביעור חמץ על פני מכירתו נוגעת לחמץ גמור. כאשר מדובר בספק חמץ, התמונה מורכבת יותר. בשו"ת מהרא"ל צינץ (או"ח, סי' ה) כתב על מי שמצא בביתו ספק חמץ, שיש מקום להצדיק את המנהג להשהות את המוצר עד לבירור מעמדו, משום שלעומת האפשרות שמדובר בחמץ, ויש חובה להשביתו, ישנה אפשרות שהמוצר כשר והמאבדו עובר ב'בל תשחית'. פוסקים אחרים פקפקו בסברה זו, וכתבו שגם שרֵפת ספק חמץ איננה בגדר 'בל תשחית'.[246] ולמעשה אין להשהות ספק חמץ שנמצא במהלך הפסח. אך יש בסברה זו כדי לאפשר לכתחילה מכירה של ספק חמץ לגוי כדי להימנע מ'בל תשחית'.[247]
דברי הפוסקים הללו נאמרו מנקודת המבט של איסור 'בל תשחית', אשר קיים במידה קטנה יחסית כאשר לא מדובר בהשחתה לשמה. עליהם יש להוסיף את יסודות הקיימות האחרים שאותם סקרנו, דהיינו ההשפעה של בזבוז המזון על כדור הארץ ויושביו. השפעה שבמציאות ימינו אינה פחותה משיקולים כלכליים שעבורם הותרה מכירת חמץ בעבר.
שרֵפה או השלכה
את החמץ שנותר ולא נמכר לגוי יש להשבית בערב פסח. יש מחלוקת תנאים בנוגע למצוות ההשבתה: לר' יהודה היא דווקא בשרֵפה, ולחכמים בכל דרך. לרוב הראשונים, הלכה כחכמים. כמו כן, לרוב הראשונים המצווה לשרוף לר' יהודה חלה על חמץ שנמצא אחר חצות היום, אבל לפני חצות אפשר גם לר' יהודה לבערו בכל דרך. אף שהלכה כחכמים כתב הרמ"א (או"ח תמה, א), שהמנהג לשרוף את החמץ. למעשה, נהוג לבער חמץ בשרֵפה, אך אין צורך לבער כך את החמץ כולו אלא 'כזית' בלבד.[248]
מנהג שרֵפת חמץ משפיע במידה קטנה יחסית על פליטת גזי החממה העולמית, כך שיסוד הדאגה לעתיד האנושות פחות משמעותי כאן.[249] אולם הוא מהווה מפגע סביבה סביבתי מיידי, בשל זיהום האוויר ובשל הסכנה שבמדורות. על כן נכון לצמצם את השרֵפה לכמות המינימלית בלבד, לעשות זאת במדורות משותפות, להימנע משרֵפה של שקיות ואריזות וכדו', ובכך לממש את האחריות לענייני הסביבה גם בביעור חמץ.
למעשה:
- יש לתכנן את צריכת החמץ מראש, ולגרום לכך שלקראת הפסח תישאר כמות קטנה. לשרֵפה עצמה ראוי להשאיר חתיכה בגודל 'כזית'.
- יש להימנע משרֵפת שקיות ניילון ואריזות, ודברים מזהמים אחרים שכלל אינם חייבים בביעור.
- מי שמחמיר בחיי היומיום שלו בענייני קיימות, ומבקש להעדיף מכירה על פני ביעור – יש לו על מי לסמוך.
- ברמה הציבורית, יש לעודד את מנהג איסוף החמץ ונתינתו לעובדים זרים או מכירתו לצורך עניים וכדומה.[250]
בשולי הדברים: מנהג ישראל בדורות האחרונים להדליק מדורות בל"ג בעומר. למדורה זו אין מעמד הלכתי מחייב, אולם היא מנהג נאה שיש בו כדי לקרב את ישראל, ובפרט את ילדי ישראל, לאביהם שבשמיים. בד בבד, מסורת הדלקת המדורות בל"ג בעומר גובה מחיר סביבתי ובריאותי כבד. זיהום האוויר עולה במידה רבה מאוד בעת החגיגות המלוות במדורות, מעל לרמות הבטוחות לפי חוק אוויר נקי. בעקבות העלייה ברמת הזיהום גדל מספר הפונים לחדרי מיון בגין התקפי אסתמה ובעיות נשימה (בנוסף על נזקים ישירים מהמדורה, כגון כוויות).[251] למעשה נראה כי לא יהיה זה נכון לבטל כליל את מנהג המדורות, שיש בו ערך חיובי והוא אינו מזיק יותר מפעולות אחרות שאנשים עושים להנאתם. אולם ראוי לצמצם את גודל המדורות ומספרן, ובפרט להימנע משרֵפה של חומרים מזהמים.[252] כך לא ייפגעו יסודות המנהג, ואדרבה, נזכה מתוך כך לחיבור עמוק יותר לתורתו של רבי שמעון בר יוחאי, שמיד עם צאתו מן המערה שאל את אנשי העיר: "איכא מילתא דבעי לתקוני? [האם יש דבר שאפשר לתקן?]".[253]
קיימות יהודית – לעמוד הראשי ולתוכן העניינים
הערות שוליים:
[243] הרב בן ציון מוצפי (פסח בציון עמ' 38) העיד על אביו הרב סלמן מוצפי: "השתדל שישאר רק כזית חמץ משום איסור בל תשחית וגם חשש שמא לא ישרף החמץ יפה"
[244] פסקי תשובות או"ח, סי' תמח, אות י; פניני הלכה פסח פרק ו, הלכה ג.
[245] וכעין זה כתוב בספר הליכות אבן ישראל (עמ' צה): "שאלו את רבינו שהגר"פ אפשטיין זצ"ל הורה למי שיש לו בביתו אטריות למכור לנכרי ולא לשרוף משום בל תשחית. ושאל שכהיום יש שמורים לשרוף ולא למכור רבינו ענה ואמר יש מחמירים בבל תשחית ויש מחמירים להיפך ע"כ דברי רבינו".
[246] מנחת פתים או"ח תמו (ועי' בספר טל תורה בכורות יח ע"א); הרב אברהם ישראל, ואין למו מכשול, פסח, פרק ט, עמ' רצז.
[247] הרב יצחק רושצקי, נזר ים – פסח, פרק נד.
[248] משנה ברורה סי' תמה, ס"ק י.
[249] כמו כן, גם אם זורקים את החמץ לפח הוא עשוי להישרף בצורה זו או אחרת.
[250] בשו"ע יו"ד קנא, יא נפסק שאין לתת מתנות חינם לגוי שאינו מכירו, אך מותר לתת מתנה לעובד זר או אדם מוכר אחר.
[251] ראו:Kerret D and Tal A. 2018. Transforming an environmentally pernicious holiday into an environmentally healthy festival: An intervention study of L’ag B’Omer. Worldviews: Global Religions, Culture, and Ecology 22(3): 238-262.
[252] כעין זה הכריע גם בספר תן דעתך, עמ' 40.
[253] שבת לג ע"ב.
