מלבד המחויבות שהיא מטילה על האדם, מהווה הקיימות גם ערך דתי וצורך אנושי שיש לקחת בחשבון. בפרט הדברים אמורים ביחס לממד הסכנה הנשקפת לאנושות כתוצאה מן הפגיעה המתמשכת בסביבה. אם נגדיר את שמירת הסביבה כפיקוח נפש ציבורי, ולפי מדעני אקלים רבים נראה שאכן כך המצב, לכאורה יש לומר ששיקולי קיימות דוחים את כל מצוות התורה.[219] גם נזקים סביבתיים שבמבט ראשון אין בהם סכנת חיים מיידית, כגון עלייה בזיהום האוויר או שינויים בתנאי מזג האוויר, עשויים להיחשב כפיקוח נפש שיש לחלל עבורו את השבת.[220] מאידך, חלילה לנו מלנהוג כאותו יהודי בבדיחה הידועה, שכאשר מתרגשת סערה על ספינתו ומאיימת להטביע אותה, הוא רץ קודם כול להשליך לים את התפילין.
הפוסקים כבר עמדו על כך שכאשר בני האדם עצמם מתייחסים לסיכון בשוויון נפש מסוים, אין לו מעמד הלכתי של פיקוח נפש. כך למשל כתב הגרש"ז אויערבאך שכאשר שבני אדם לא רצים בכל מחיר להתחסן במהירות האפשרית, אין להתיר התחסנות בשבת גם אם הדחייה כרוכה בסיכון מסוים, ועל כך נאמר "שומר פתאים ה'".[221] ממילא, כל עוד האנושות מרשה לעצמה לזהם את העולם עבור צרכים של מה בכך, אין לעבור בשם שיקולים סביבתיים על איסורי תורה. אמנם, כאשר אדם בוחר להיזהר יותר מן המקובל ייתכן שיש להחלטתו מעמד הלכתי. לדעת הריטב"א, כאשר אדם בוחר להימנע מפעולה שיש בה צד של סכנה, אף שרוב העולם לא מקפידים על כך וסומכים על "שומר פתאים ה'", יש לבחירה שלו מעמד הלכתי המאפשר לדחות קיום מצוות.[222]
בנוסף, גם אם אין בכך משום "פיקוח נפש" במובנו החמור, שיקולים סביבתיים עשויים להיחשב כ'צורך' או 'מקום הפסד'. יסוד ההיתרים השונים שנאמרו בהלכה 'משום הפסד' הוא העיקרון: "התורה חסה על ממונן של ישראל".[223] מקור הדין בהנחיה שנאמרה למשה "וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם [=בהמתם]",[224] ומכאן למדו חכמים שיש לדאוג לא רק לחייהם של ישראל אלא גם לרכושם.[225] משום כך כתבו פוסקים רבים שכאשר מדובר בהפסד שעתיד להגיע לציבור רחב, יש להתחשב בו גם אם לכל אחד ואחד ההפסד עתיד להיות קטן.[226]
חשיבות יתרה יש לדבר כאשר מדובר במי שעבור הידור מצווה של עצמו פוגע בשלומם או רווחתם של אחרים. ככל שהפעולה כרוכה בעבירה על החוק ובגרימת נזק לרבים שלא כדין, הרי שזו מצווה הבאה בעבירה ויש להימנע ממנה באופן מוחלט.[227] אך גם כאשר הפעולה מותרת על פי חוק ועל פי ההלכה, כתבו הפוסקים שראוי בהקשרים מסוימים להעדיף קיום מצווה שאינו מהודר על פני קיום מהודר שכרוך בפגיעה באחרים.[228] מאידך, כתבו הפוסקים שעבור קיום מצוות יש להתיר לעיתים פגיעה באיכות הסביבה, כפי שהתירו חכמים לפתוח תלמוד תורה לתינוקות בלי להתחשב בפגיעה בשכנים.[229]
שיקול נוסף שיש לקחת בחשבון הוא ההיבט של קידוש השם או חלילה ההיפך. כאשר נדרש הרב יחיאל יעקב ויינברג לסוגיית ניתוחי המתים במדינת ישראל, לאחר שעמד על שיקולי פיקוח הנפש הציבורי שעשויים להתיר את הדבר מצד עצמם, הוסיף את הדברים הבאים: "מה יאמרו אוכלוסי ישראל הרבים בארץ אם יוציאו קול כי מצב הרפואה ירוד מאד מפאת איסורי הרבנים? ואיך נעמיד פנים אם יוציאו עלינו שם רע שאנחנו הם המעכבים את הקידמה הרפואית בארץ? נוכל לקיים את התורה בארץ אם נוכיח שתורתנו היא תורת חיים, וטעם זה כדאי הוא להקל את החומר שבדבר".[230] ודברים דומים כתב גם הרב עובדיה הדאיה.[231] אם כך בדבר הנסתר מן העין, קל וחומר בסוגיות סביבתיות הגלויות לעין כול, שיש להשתדל שלא יצטייר חלילה כאילו דיני התורה מהווים אבן נגף בפני שמירת הסביבה.[232] ויפים להיאמר כאן דברי ספר החינוך: "הנקיות מדה מן המדות הטובות… וגם יש בזה שבח לאומה כי יבואו אליהם מלאכי גוי ויראו מחניהם קדוש ונקי מכל טינוף".[233]
לאור האמור, נברר בפרקים הבאים כיצד עשוי השיקול הסביבתי להשפיע על פסיקת ההלכה בעניינים מעשיים שונים.[234] הסוגיות הספציפיות שבהן נדון חשובות כשלעצמן, אך בעיקר כדוגמה לאפשרות להפוך את העמדה העקרונית לכללים מעשיים. חלק זה יונק מן ההכרה כי כל עוד מדובר רק בעקרונות כלליים – אנו נישאר ברמת הדיבורים, אך תהיה לכך השפעה מעשית קטנה. אחד היסודות המהותיים ביותר ביהדות הוא ההלכה, לאמור: החובה לתרגם את האידיאלים לפעולות משפטיות מעשיות. עיקרון זה נאמר כבר על ידי משה רבנו בתורה: "וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ח), והוא אכן מאפיין את היהדות. ההצעות ההלכתיות מהוות יישום של עיקרון זה, וגם מורות דרך לתחומים רבים ומגוונים אחרים בסוגיות הקיימות. משעה ששינויי סביבה ישפיעו על עולמה של ההלכה המעשית – אז אכן תהיה משמעות של ממש לעמדה היהודית.
גם כאן נציג את הדוגמאות השונות תוך התייחסות לשלושה מעגלים: המעגל הפרטי והאישי, המעגל הקהילתי, והמעגל הגלובלי.
קיימות יהודית – לעמוד הראשי ולתוכן העניינים
הערות שוליים:
[219] וכפי שראינו לעיל, כאשר מדובר בפיקוח נפש ציבורי יש לקחת בחשבון גם סכנות עתידיות.
[220] הפוסקים האריכו לדון בגדרי 'פיקוח נפש ציבורי', והראו שגם מפגעים שאינם מסכני חיים עשויים להיחשב כפיקוח נפש כאשר הם עלולים לפגוע בציבור רחב, ראו: הרב רא"ם הכהן, שו"ת בדי הארון – פיקוח נפש, סי' ג; הרב מרדכי הלפרין, רפואה, מציאות והלכה, סי' א; הרב אריה ויזל, פיקוח נפש ציבורי ומגפת הקורונה, באתר "מרכז תורה ומדינה", בכתובת: https://did.li/incOf.
[221] מנחת שלמה תניינא, סי' לז.
[222] ריטב"א יבמות עב ע"א ד"ה שומר: "מאן דלא בעי למימהל ביומא דעיבא הרשות בידו ושפיר עבד שלא לסמוך על שומר פתאים ה'". ואמנם יש שחלקו על הריטב"א, ראו בשו"ת חיים שאל ח"א, סי' נט, אך לא ברור אם חלקו על העיקרון העולה מדבריו.
[223] ראו: אנציקלופדיה תלמודית, ערך 'התורה חסה על ממונם של ישראל'; הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ', ההלכה כוחה ותפקידה, פרק ב.
[224] במדבר כ, ח.
[225] מנחות עו ע"ב. מקור נוסף הוא הציווי לפנות את הכלים מבית המנוגע קודם שייטמא, ראו: תורת כהנים מצורע פרשה ה. וראו בנודע ביהודה (תניינא יו"ד, סי' קס) שחילק בין ממון של רבים לממון של יחיד.
[226] אגרות משה יו"ד ח"א, סי' מג, אות ז; מנחת אשר ויקרא, סי' לא.
[227] כמבואר בגמרא סוכה ל ע"א; והרחיבו בכך הפוסקים סביב דין בניית סוכה ברשות הרבים, ראו בשו"ע או"ח תרלז, ג ובנושאי הכלים שם.
[228] כגון העדפה של אתרוגי ארץ ישראל על פני אתרוגי חו"ל, ראו: הרב אברהם סתיו, קנייה מהיתר המכירה או מייבוא, אמונת עתיך 105 (תשע"ה), עמ' 56–66.
[229] השו"ע (חו"מ קנו, ג) פסק שההיתר לקיים פעילות רועשת בבית נאמר "לכל מילי דמצוה". וראו: הרב אליקום דבורקס, הלכות נזקי שכנים, צהר טו, עמ' תקיא–תקטו.
[230] הרב יחיאל יעקב ויינברג, ניתוחי מתים במדינת ישראל, תחומין יב (תשנ"א), עמ' 382–384.
[231] שו"ת ישכיל עבדי ח"ו, יו"ד, סי' יט, סעיף א, אות יג. ראו: הרב פרופ' נריה גוטל, ממשפטי המלוכה – אחריות לאומית כשיקול פסיקה, פרק ז.
[232] כך למשל כתב הרב יואל שוורץ, אסופת מאמרין והלכות בענייני שמירת איכות הסביבה, עמ' 3–4, שיש להיזהר במיוחד מפני קיום מצוות כגון סוכה ושרֵפת חמץ באופן המזיק לסביבה שעשוי לגרום חילול השם. על השיקול של חילול השם בשמירת ניקיון הסביבה ראו גם אצל: הרב אברהם אמסלם, איכות הסביבה במקורות, הסביבה בהלכה ובמחשבה ד (תשס"ח), עמ' 116–129; תן דעתך, עמ' 23–24.
[233] ספר החינוך מצווה תקסו.
[234] ראו דוגמאות נוספות במאמרו של הרב אביעד עברון, הלכות סביבה, דעות 89 (תשע"ט). בין השאר העלה את סוגיית השימוש בחילזון התכלת, כמות המים הדרושה לנטילת ידיים, שימוש בירקות בגידול רגיל מול גידול ללא חרקים ושימוש בכלים חד־פעמיים בביתו של מי שאינו שומר כשרות. לא נכנסנו לסוגיות אלו משום שנראה לכאורה שהמחירים ההלכתיים הכרוכים בהן לא מצדיקים את הרווח המצומצם לסביבה, אך הדברים עוד צריכים תלמוד.
