האיסור וטעמו
ההגבלה המפורשת ביותר על התנהלות האדם ביחס למשאבי הטבע נמצאת באיסור 'בל תשחית', המובא בתורה כחלק ממכלול דינים שנאמרו למי שיוצאים למלחמה (דברים כ, יט-כ):
(יט) כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר: (כ) רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ.[164]
בדברי המפרשים אפשר למצוא ארבעה כיוונים שונים בהבנת טעם האיסור, ההולמים את יסודות הקיימות היהודית שאותם סקרנו לאורך הדיון.
קריאה ראשונה: ראיית הנולד וחסכנות אישית
רשב"ם בפירושו לתורה הבין את המילים "כי ממנו תאכל" כהסבר של טעם האיסור:
כי ממנו תאכל – שהרי צריכים לך למאכל לאחר שתתפוש העיר ותהיה שלך.
גישה דומה עולה גם מדברי הרמב"ן, שאף הוא נתן משקל משמעותי למילים הללו בפסוק. בהשגות על ספר המצוות של הרמב"ם, מצוות העשה השישית שאותה 'שכח' הרמב"ם לדעת הרמב"ן היא המצווה "כשנצור על עיר, לאכול מן האילנות שבגבולה כל ימי המצור".[165] הרמב"ן ממשיך ומסייג את דין 'בל תשחית' בצורה משמעותית:
ודע כי זו המצוה בעשה ולא תעשה שלה כשנצור על עיר להלחם עליה לתפשה שנצטוינו לחמול עליה כאשר נחמול על שלנו אולי נכבוש אותה, אבל בצאתנו אל ארץ אויב נשחית ונחבל כל עץ טוב.
את סיבת ההבחנה בין עיר שבכוונתנו לתופסה לבין עיר הנמצאת בארץ אויב אפשר ללמוד מדברי הרמב"ן בפירושו לתורה:
הזהירה תורה לא תשחית את עצה לכרות אותם דרך השחתה שלא לצורך המצור, כמנהג המחנות. והטעם, כי הנלחמים משחיתים בעיר וסביב הארץ אולי יוכלו לה, ואתם לא תעשו כן להשחיתה, כי תבטחו בשם שיתן אותה בידכם. כי האדם עץ השדה הוא, ממנו תאכל ותחיה, ובו תבוא העיר מפניך במצור, לומר אתה תחיה ממנו אחרי שתכבוש העיר, וגם בהיותך במחנה לבא מפניך במצור תעשה כן.[166]
פעולת ההשחתה, כך לפי הרמב"ן, היא פעולה של ייאוש. היא מעשה של מי שרואה לנגד עיניו רק את הכאן והעכשיו ולא לוקח בחשבון את הימים שאחרי המלחמה. התורה ציוותה אותנו לבטוח בה' ולהאמין שהעיר תילכד בידינו, ומתוך כך לכלכל בתבונה את השימוש במשאביה. לא להשחית את העתיד בפזיזות ובקלות ראש למען גחמה רגעית של ההווה. לפי קריאה זו, הציווי איננו דורש מן האדם לחרוג מן האינטרסים האישיים הצרים שלו עצמו. יש בו רק דרישה בסיסית יותר, אך חיונית בתחום האקלים, לחרוג מן ההווה ולראות את הנולד.
קריאה שנייה / לראות את הזולת
רבנו יונה גירונדי המשיך את הקו שנקט בן דודו, הרמב"ן, אך הרחיב אותו מעט יותר:
הוזהרנו בזה שלא לכרות כל עץ מאכל, גם לבנות לו מצור, כל זמן שימצא מאילני סרק די ספוקו. וכן הוזהרנו בזה שלא לפזר ממון לריק אפילו שוה פרוטה… ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות מד א): לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים לו.[167]
רבנו יונה מסכים עם הרמב"ן שיסוד האיסור הוא בזבזנות וכילוי משאבים לריק, אך הוא נוגע לא רק לעתידו של האדם המבזבז עצמו אלא לזה של חבריו. רבנו יונה קושר את האיסור להנחיה שנזכרה בגמרא, "לא ישפוך אדם מי בורו וכו'". בשו"ת התשב"ץ (ח"ד טור א, סי' כז) מבואר שהנחיה זו מבוססת על העיקרון "כופין על מידת סדום", שעניינו הוא החיוב להיטיב עם הזולת כשהאדם עצמו אינו מפסיד מכך. החידוש שבדבר הוא שלמרות שאין אדם מסוים העומד לפנינו ומבקש לעשות שימוש במי הבור או בפירות העץ, יש להתחשב באפשרות שיהיה אדם כזה בעתיד, ומתוך כך לאסור פעולות שיפגעו בחפץ. ואכן, הראשונים והפוסקים נחלקו אם במצב כזה אפשר לכפות את האדם לא לשפוך את מי בורו.[168]
על אף ההבדלים בין דברי הרמב"ן לדברי רבנו יונה, רב המשותף ביניהם, כפי שעולה מדברי פרופ' יעקב בזק:
הוונדליסט רואה לפניו את הצורך המידי לפורקן יצר ההרס שלו באותה עת, ואינו שוקל כלל את העובדה כי אפשר שהוא עצמו יהיה זקוק כעבור שעה לאותו מכשיר טלפון צבורי שאותו הוא משחית עתה בקלות ראש. כל שכן שאינו שת לבו לנזק הכבד שהוא גורם לזולת למען הרגשת ההנאה החולפת של חיתוך צמיגי מכוניות.[169]
קריאה שלישית / מגבלות הכוח
רש"ר הירש, בהתאם לגישה העקרונית שניסח ב'אגרות צפון', מסביר את איסור 'בל תשחית' כהגבלה לכוחו של האדם ביחס לבריאה:
האיסור להשחית אילנות שלא לצורך בעת מצור נאמר רק דרך דוגמה, ו"בל תשחית" אוסר להרוס שום חפץ שלא לצורך. נמצא ש"לא – תשחית" האמור כאן הוא אזהרה מקיפה לאדם: אל ינצל לרעה את מעמדו בעולם כדי להשחית דברים מתוך מצב רוח, תאווה או אפילו רק מתוך חוסר מחשבה. ה' שת את עולמו לרגלי האדם כדי שישתמש בו בחכמה, ורק לצורך זה נתן לו רשות "לכבוש" את הארץ ו"לרדות" בה.[170]
הרב הירש טוען שהאיסור משקף הגבלה משפטית של הסמכות והרשות שניתנו לאדם על הבריות.[171] כל פגיעה בעולם דורשת סיבה והצדקה וחייבת להיעשות בחכמה ומתוך שיקול דעת, אחרת יש בה משום מעילה והפרת אמונים ואפילו מעין עבודה זרה, כפי שהסביר בהרחבה במקום אחר:
'בל תשחית' היא הקריאה הראשונה והכללית ביותר המגיעה לאוזנך מפי הגבורה, שעה שהנך רואה את עצמך אדון על הארץ ומלואה… איש אינו קרוב יותר לעבודה זרה ממי שמסוגל להתעלם מהיות היקום יציר הבורא וקניינו ולהתיימר לעשות בו כבתוך שלו.[172]
רוח הדברים נמצאת גם בהסבר התמציתי של רבנו מיוחס על אתר: "למדנו שחס המקום על עולמו".[173]
קריאה רביעית / תיקון המידות
המכנה המשותף של המקורות שראינו עד כה הוא ההתמקדות בנזק המעשי של פעולת ההשחתה, הן לעתידו של המשחית הן לעתידם של חבריו או לשאר בריות העולם.[174] אולם בספר החינוך נמצאת גישה שונה באופן מהותי:
שורש המצוה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם, ולא כן הרשעים אחיהם של מזיקין שמחים בהשחתת עולם.[175]
מידת ההשחתה היא מידת הרשעים, לעומת דרך החסידים שהיא לאהוב את הטוב והתועלת. לפי ספר החינוך מטרת האיסור איננה מניעת נזק זה או אחר, אלא כינון של תודעה ויחס נפשי של צער על כל השחתה ואובדן.[176] רבי משה קורדוברו תיאר את היחס הזה כיחס של רחמים:
צריך להיות רחמיו פרושים על כל הנבראים, לא יבזם ולא יאבדם. שהרי החכמה העליונה היא פרושה על כל הנבראים דומם, וצומח, וחי, ומדבר, ומטעם זה הוזהרנו מבזוי אוכלים, ועל דרך זה ראוי שכמו שהחכמה העליונה אינה מבזה שום נמצא, כן יהיו רחמי האדם על כל מעשיו יתברך… ועל דרך זה לא יבזה שום נמצא מן הנמצאים שכולם בחכמה, ולא יעקור הצומח אלא לצורך ולא ימית הבעל חי אלא לצורך ויברור להם מיתה יפה בסכין בדוקה לרחם כל מה שאפשר. זה הכלל: החמלה על כל הנמצאים שלא לחבלם תלויה בחכמה זולתי להעלותם ממעלה אל מעלה מצומח לחי מחי למדבר שאז מותר לעקור הצמח ולהמית החי לחוב על מנת לזכות.[177]
בדומה לספר החינוך גם הרמ"ק מסיט את הדיון מן התועלת האנושית אל היחס כלפי העולם והבריות שבו, ובדבריו מפורש אף יותר שאיסור ההשחתה משקף דרישה לרחמים ולכבוד כלפי כל נמצא. סיכום תמציתי של הגישות נמצא בפירושו של שד"ל על אתר:
דון יצחק ור"ע ספורנו ובעל מנחה בלולה פירשו כי ממנו תאכל כשתלכוד העיר, לכך לא טוב לך להשחיתו. ולדעתי לא לכך ניתנה תורה, כדי ללמד לבני אדם לעשות חשבונות להנאת עצמם, אבל בהפך לכך ניתנה, לחזק בלבותינו החמלה והחנינה המתנגדות לתועלתנו. גם פילון[178] וגם יוסף פלאויוס פירשו המצוה הזאת מצד החמלה והרחמים והרחקת האכזריות. ואשר אני אחזה לי הוא כי עיקר המצוה הוא שלא יכרות העץ אחר שאכל מפירותיו, וזה אמנם כדי להרחיק את האדם ממדת כפוי טובה, ולהרגילו שיאהב את המיטיב לו, ולא ישליכנו אחר גוו בזמן שלא יקוה ממנו עוד תועלת.[179]
גם נחמה לייבוביץ' אימצה גישה זו, תוך שהיא דוחה את האלטרנטיבות:
לא נאסרה כאן הסתערות על הטבע על מנת לשנותו לצרכי האדם ולטובתו, לא נאסרה עלינו עבודה של תרבות בונה, וגם הורסת לשם בנייה – נאסרה עלינו רק עבודת השחתה לשם השחתה.
ואם ישאל השואל: ולמה תאסור התורה את הפעילות המשחיתה והמקלקלת וההורסת, כל זמן שהדברים העלולים לקלקול ולהריסה ולהשמדה הם רכוש האדם? לא נסתפק כאן בהעמדת המושג 'שלי – שלי', המבטא את בעלותו של האדם נגד הקביעה "לה' הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה", אלא נשתדל להבין את איסור 'בל תשחית' גם מתוך חשש לתוצאות ההרסניות על האדם ההורס את עצמו. ומה טובו דברי הגמרא שהם מקור דברי הרמב"ם הנזכרים לעיל: "המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו – יהא בעיניך כעובד עבודה זרה. שכך אומנתו של יצר הרע: היום אומר לו: עשה כך; ולמחר אומר לו: עשה כך; עד שאומר לו: עבוד עבודה זרה, והולך ועובד" (שבת קה ע"ב).[180]
לפי גישה זו תכלית האיסור איננה הזולת אלא עיצוב אישיותו של האדם עצמו ככזו שסולדת מן ההרס ומן הבזבזנות.
מבין השיטין של המקורות העוסקים בטעם המצווה כבר מבצבצות הבחנות מעשיות ביחס לגדריה. להלן נדון בכמה שאלות יסוד מעשיות שמתוכן אפשר ללמוד על משמעותה של המצווה בסוגיה הכללית של הלכה ואקולוגיה.
בזבזנות, תועלת ו'דרך השחתה'
השאלה המעשית והמורכבת ביותר בסוגיית איסור ההשחתה היא ההגדרה של שימוש מסוים כ'השחתה'. הרמב"ם קבע את ההגדרה הבאה:
אין קוצצין אילני מאכל… אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים, או מפני שמזיק בשדה אחרים, או מפני שדמיו יקרים, לא אסרה תורה אלא דרך השחתה.[181]
מלשון הרמב"ם משתמע שהאיסור חל דווקא כאשר הפגיעה בחפץ נעשית מתוך כוונה להזיק ולהשחית, וממילא כל שימוש אחר, בזבזני ככל שיהיה, לא ייכלל באיסור. אולם, בדברי הגמרא והפוסקים אפשר למצוא דוגמאות לשימושים שנאסרו למרות שלא נעשו מתוך רצון להשחית. כך למשל מתייחסת הגמרא במסכת שבת לצורות שונות של בזבזנות בתחום המזון:
אמר רב חסדא: האי מאן דאפשר ליה למיכל נהמא דשערי ואכל דחיטי – קעבר משום בל תשחית. ואמר רב פפא: האי מאן דאפשר למישתי שיכרא ושתי חמרא – עובר משום בל תשחית. ולאו מילתא היא, בל תשחית דגופא עדיף.[182]
הגמרא דוחה אמנם את הדוגמאות הספציפיות הללו, משום שלחם שעורים ושיכר קשים לבריאות ו"בל תשחית דגופא עדיף", אך עולה ממנה בבירור שמוטל על האדם לכלכל את תזונתו בתבונה ולא לצרוך משאבים שערכם עולה על המינימום הדרוש לו. הרב מנשה קליין הסיק מכך מסקנה מעשית:
מי שעדיין אינו מעשן ודאי לפענ"ד אין לו להכניס עצמו ולהרגיל בעישון: חדא, דהרי הוא דבר המזיק וכנ"ל ועוד משום בל תשחית שמטיל ממון בעשן על לא דבר.[183]
דוגמה נוספת נמצאת בסוגיה אחרת במסכת שבת:
אמר רב זוטרא: האי מאן דמיכסי שרגא דמשחא ומגלי נפטא – קעבר משום בל תשחית.[184] [=מי שמכסה נר שמן או מגלה נר של נפט – עובר על 'בל תשחית']
הגמרא מתייחסת לאדם שנוהג בבזבזנות בתאורה שלו, וקובעת שהוא עובר על איסור, למרות שלא נראה שיש לו כוונה מיוחדת להשחית את השמן או את הנפט. רבי יוסף חיים, ה'בן איש חי', הרחיב את האיסור לשימושים בזבזניים נוספים:
שאלה: יש בני אדם דרכם להדליק בליל שבת שבעה נרות ומניחים בהם שמן שיעור רב שיהיו דולקים עד יום שבת בערב.
תשובה: למה שמניחים בהם שמן הרבה שיעור שידליק כל יום שבת כולו עד הערב לא מצאתי לזה סמך ולא רמז בספרי הקודש ואני אומר לא יפה דבר זה וצריך לבטלו יען כי עוברים על בל תשחית בזה דשרגא בטהרא מאי אהני.[185]
דהיינו גם תאורה, ומן הסתם גם שאר מכשירי חשמל, אין להדליק בזמן ובמקום שאין בהם צורך, והעושה כן עובר על 'בל תשחית'.[186]
שאלת ה'צורך' המתיר את השימוש קשה מאוד להגדרה, ויש מי שתלו אותה במחלוקת הראשונים בסוגיית 'עוקרים על המלכים'. בגמרא במסכת עבודה זרה (יא ע"א) נאמר שעם מותו של מלך חותכים את פרסות הסוס שלו. התוספות על אתר הקשו כיצד מנהג זה מתיישב עם איסור 'בל תשחית',[187] והשיבו: "כיון דלכבודו של מלך עושין כן אין כאן השחתה אלא הוי כמו תכריכין של מאה מנה".[188] מדבריהם עולה שכל עוד הדבר נעשה לצורך כלשהו, ואפילו הוא לא פרופורציונלי (כמו תכריכים של מאה מנה), אין בו משום 'בל תשחית'. התוספות במסכת בבא מציעא, לעומת זאת, כשנדרשו לאותה שאלה, השיבו שההיתר לעקר את סוס המלך הוא "משום דכבוד מלך ונשיא עדיף" והאיסור "נדחה מפני כבודם".[189] מדבריהם עולה כי פעולת השחתה עשויה להיות אסורה גם אם יש לה תכלית כלשהי, ורק בשל הערך ההלכתי של כבוד המלך נדחה במקרה זה האיסור.[190] לאור זאת כתב בעל ערוך השולחן: "כמו שהזהירה התורה על נפשו וממונו של חבירו כמו כן הזהירתו על שמירת נפשו וממונו שאין להוציאם על דברים של מה בכך ואין לאדם להוציא ממונו רק על הכרחיותו".[191] וכן כתב הרב יעקב אריאל: "מי שצורך חומרי גלם בכמות מוגזמת מסייע בעקיפין למשחיתי היקום באיסור ונחשב כמסייע לדבר עבירה".[192]
שאלה נוספת היא האם איסור 'בל תשחית' עשוי להטיל חובה אקטיבית לנקוט בפעולות כגון מיחזור חפצים משומשים. בגמרא במסכת חולין (צא ע"א) נאמר שיעקב אבינו נשאר לבדו במעבר יבוק משום שטרח לאסוף "פכים קטנים" שנותרו במחנה. הגמרא מסיקה מכך ש"צדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם… לפי שאין פושטין ידיהן בגזל". משתמע מדברי הגמרא שיש מעלה בכך שאדם יטרח לשמור את חפציו ולדאוג שלא יאבדו.[30] לאור זאת כתב הרב דניאל פרבשטיין: "יש ליזהר מלהשליך חפצים ובגדים שאין לו צורך בהם למקום האבוד, ויכול להשליכם במקום הפקר שהרבה פעמים בני אדם נוטלין משם".[194] אמנם בשו"ת שבט הלוי (ח"ט, סי' קנט) כתב: "לא שייך גדר בל תשחית אלא בעושה מעשה השחתה, אבל במפקיר כליו ומוציאם לרחוב דרך הפקר נהי דיכול להיות השחתה אבל אינו מוכרח דקרוב דיבאו אחרים ויקחו, ואין זה כלל בגדר השחתה".[195] עוד יצוין כי על הרב אהרן קוטלר העידו שהיה מקפיד להסיע איתו במונית נוסעים נוספים "משום שסבר שאם אינו מעלה איתו נוסעים הזקוקים להגיע לאותו כיוון שאליו הוא נוסע הריהו עובר על דברי חז"ל שלא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם".[196]
לסיכום, אף שגדרי דין 'בל תשחית' קשים לניסוח וליישום, הם מעצבים תנועה התובעת לעשות שימוש טוב ומיטיב ככל האפשר בכל חלקי הבריאה, ולהימנע מפעולות שיש בהן זלזול בברייה מן הבריות. להלן נבחן כיצד תנועה זו באה לידי ביטוי מעשי סביב שאלות הלכתיות שונות.
קיימות יהודית – לעמוד הראשי ולתוכן העניינים
הערות שוליים:
[164] בפסוקים אלו רב הנסתר על הגלוי. הן במישור המילולי, בפרט במילים הסתומות "כי האדם עץ השדה וכו'"; הן במישור העקרוני, דהיינו טעם האיסור ואופיו; הן במישור הפרקטי הנוגע להיקף האיסור וגדריו. לסקירת הפירושים השונים של הפרשייה ראו: נפתלי טוקר, כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור, שמעתין 133–134 (תשנ"ח), עמ' 34–50.
[165] רוב הראשונים לא מנו מצווה זו כמצוות עשה, ראו: באור הגר"י פערלא לספר המצוות לרס"ג, עשה צה.
[166] רמב"ן דברים כ, יט.
[167] ספר שערי תשובה לרבנו יונה שער ג אות פב.
[168] ראו: אנציקלופדיה תלמודית, ערך 'כופים על מדת סדום', הע' 74–80; עץ השדה פרק יג, סעיף טז.
[169] פרופ' יעקב בזק, מעשי וונדליזם ואיסור בל תשחית, תחומין א (תש"ם), עמ' 329–339.
[170] רש"ר הירש דברים כ, כ.
[171] דייוויד ווגל הבין שכך היא גם דעת רש"י (דברים כ, יט), ראו: Vogel, David. “How Green Is Judaism? Exploring Jewish Environmental Ethics.” Business Ethics Quarterly, vol. 11, no. 2, 2001, pp. 349-363. אולם נדמה שדברי רש"י סובלים פרשנויות נוספות.
[172] חורב פרק נו, עמ' 261–262.
[173] רבנו מיוחס דברים כ, יט.
[174] כך עולה גם מדברי האבן עזרא (דברים כ, יט): "לא תשחית עץ פרי שהוא חיים לבן אדם".
[175] ספר החינוך פרשת שופטים מצווה תקכט.
[176] נדמה שרוח הדברים קרובה לדברי רש"י סוכה כט ע"א: "ועל קוצצי אילנות טובות – ואפילו הן שלהן, שמשחיתין הן, ונראין כבועטין בהקב"ה ובברכתו שמשפיע טובו".
[177] תומר דבורה פרק ג; רקובר, איכות הסביבה, עמ' 24 קישר את דברי הרמ"ק למקומות אחרים בכתביו שבהם כתב על ההשגחה על כלל הבריאה.
[178] פילון, על המדות הטובות, סעיף 150: "כסבור שאיוולת היא להטיל את הזעם שנגד בני אדם על חפצים החפים מכל פשע".
[179] פירוש שד"ל על התורה, דברים כ, יט.
[180] נחמה לייבוביץ' עיונים לספר דברים.
[181] רמב"ם מלכים ו, ח.
[182] שבת קמ ע"ב.
[183] שו"ת משנה הלכות ח"ט, סי' קסא.
[184] שבת סז ע"ב.
[185] שו"ת תורה לשמה, סי' עו.
[186] יש לציין שהרמב"ם לא הביא להלכה את דברי הגמרא הנ"ל, ולא ברור אם לדעתו הם כלולים באיסור ההשחתה הכללי או שמא הוא סבור שאין זה איסור השחתה מהתורה, ראו: עץ השדה, פרק יד, סעיף ו.
[187] התוספות דנים גם בסוגיית צער בעלי חיים שאיננה מענייננו כאן.
[188] תוספות עבודה זרה יא ע"א ד"ה עוקרין.
[189] תוספות בבא מציעא לב ע"ב ד"ה מדברי.
[190] כך תלה הרב דניאל פרבשטיין את טעם ההיתר בגדרי איסור בל תשחית, מוריה שנה כח(א-ב) (תשס"ו), עמ' קכו–קלא. עם זאת, יש מקום להבחין בין שימוש שמהותו הוא השחתה (כגון קבורה בתכריכים) לבין שימוש בזבזני שאין בו כלל רכיב של השחתה.
[191] ערוך השולחן חו"מ תכז, יא.
[192] הרב יעקב אריאל, מיחזורם של עלוני בתי כנסת, תחומין ל (תש"ע), עמ' 472–488.
[193] ראו בספר על פכים קטנים עמ' צא: "ראוי לכל בעל נפש לטרוח ולקחת חפץ ששכח במקום מסויים אולם אין חיוב מעיקר הדין לעשות זאת".
[194] הרב דניאל פרבשטיין, בגדרי איסור בל תשחית.
[195] ראו בספר עץ השדה פרק יג, סעיף ו-ז שציין לפוסקים שכתבו שאין איסור השחתה בשב ואל תעשה, אך ראוי להציל כשאפשר.
[196] הרב סימן טוב דוד, על פכים קטנים – הלכות בל תשחית, עמ' קלו.
