בהקשר האקולוגי יש לדבר לא רק על מאזן בין האדם ובין הטבע החיצוני ומאזן בין צרכי יחיד או ההווה לבין צרכי החברה והעתיד, אלא גם על מאזן נפשי בין דרישות האדם לחובתו. מוסר היהדות עומד איתן על בסיס של ריסון, הסתפקות והתאפקות. ביסודה של כל גישה לבעיית האקולוגיה מוכרחים להיות צמצום התאווה, רגישות לצרכי אחרים. פתרון בעיית הטבע והחברה כרוך בטיפול בבעיית האדם כולה (הרב אהרן ליכטנשטיין).[146]
כאשר נתור אחר מקור המקורות לבעיות הרס האקולוגיה, נגלה שהוא טמון בעיקר באנוכיותם של בני אדם. כל אדם ואדם מנסה להגדיל את אזור השליטה שלו, ובהכרח האזורים המתפשטים יוצרים מחסור ומתנגשים. כל עוד נשארת בעינה האוריינטציה הבסיסית הזאת, אין מנוס משואה אקולוגית סופית. הפתרון היחיד לבעיית האקולוגיה הוא עיצוב מחדש של הנפש (הרב פרופ' יהודה לוי).[147]
הצמיחה בהיקף התעשיות השונות, על נזקי האקלים הכרוכים בהן, הולכת יד ביד עם הגידול בהיקף הצריכה. מלבד הגידול באוכלוסייה עצמה, ובאפשרויות הטכנולוגיות שנפתחו בפני המין האנושי, גדל בשיעור ניכר גם היקף המזון, הביגוד ושאר המוצרים שאדם ממוצע צורך בימי חייו. גידול זה נוגע ביסודות הנפשיים העמוקים של חוויית הקיום האנושי, ותיקון עמוק בדרכה של תורה צריך לנגוע גם ביסודות אלו.[148]
ספר דברים שנכתב ערב הכניסה לארץ שב ומזהיר את בני ישראל מן הסכנה הכרוכה בעקביה של חברת שפע: "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ, וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה, וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ";[149] "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ".[150] השפע החומרי, ובפרט ההתמכרות לתרבות צרכנית חסרת גבולות, גובים מחירים רוחניים ונפשיים רבים. האדם מתרגל למצוא את סיפוקו בחפצים שאותם הוא רוכש וצורך, וככל שהוא צורך יותר כך גוברת בו תחושת המחסור ועולה הסיכון של פזרנות ללא גבולות, התמכרויות ודיכאון.[151]
התורה וחכמיה עמלו הרבה למתן את התאווה האנושית לצבור רכוש לשם הרכוש, והזהירו כי "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף".[152] השפע החומרי הוא בעל ערך חיובי לא כאשר הוא נצבר ומעלה ריקבון אלא כאשר הוא מנוקז למטרות חיוביות, כפי שניסח רש"ר הירש:
אין ערך מוסרי לרכוש, אלא אם כן הוא קודש לבית ולחברה, חובה על האדם לרכוש נכסים כדי לבנות בית ולקדם את החברה; ואל יבנה בית ויתמוך בחברה – כדי להרבות נכסים ועושר.[153]
התבטאות חריפה יותר אפשר למצוא בספר יש נוחלין לרבי אברהם הורוויץ (אבי השל"ה):
הממון פקדון הוא אצלנו, ואין לנו רשות להשתמש בו אלא ההכרחיות בלבד. כל מי שמוציא ממון יתר מכדי הצורך הרי הוא כמי ששולח יד בפקדון.[154]
על רקע זה אפשר להבין מצוות כגון שמיטה ויובל והלכות עבדים, שפוגעות ביכולת לצבור רכוש ואף מערערות את עצם מושג הבעלות של אדם על קרקע או על אדם אחר.
תחום מרכזי שבו ביקשה התורה להגביל את תאוותיו ורצונותיו של האדם הוא תחום האכילה. פרשת בראשית מתארת את ההתמודדות עם איסור האכילה של פרי עץ הדעת אשר "תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם", ובמהלך ההליכה במדבר אפשר לראות כיצד בני ישראל מתמודדים עם רצונות המתוארים כשליליים בתחום זה, "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה".[155] התורה מתארת כיצד הקב"ה מתווה להם גבולות והגבלות, "לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת",[156] וחכמים ניסחו את התהליך החינוכי שעברו באופן הבא: "בתחלה היו ישראל דומין כתרנגולים שמנקרין באשפה, עד שבא משה וקבע להם זמן סעודה".[157] דוגמה לחומרה שבה רואה התורה את ההתמכרות לאכילה ושתייה ללא גבולות היא פרשת בן סורר ומורה: "בְּנֵנוּ זֶה… זוֹלֵל וְסֹבֵא".[158]
לאורך הדורות ניסחו חכמים הנחיות רבות הקוראות לאיפוק ולצמצום בתחום האכילה: "כך דרכה של תורה – פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה",[12] "לעולם יאכל אדם וישתה – פחות ממה שיש לו",[160] ועוד.[161] ואף שלא שללו כליל את ההתענגות על חיי החומר בעולם הזה, ביקשו לעצב אישיות שאיננה מתמכרת להנאות אלא עושה בהן שימוש מושכל ומצומצם המנותב לעבודת ה'.[162] גישה דומה יש לתורה בנושא המורכב יותר של היחס למיניות.[163] כך שניתן לומר שהקריאה לאיפוק ולצמצום מאפיינת את היחס הבסיסי שהתורה דורשת מן האדם בבואו ליהנות מעולמו של הקדוש ברוך הוא, ויחס כזה מהווה מענה עמוק לחלק ניכר מן האתגרים האקולוגיים. המופע המפורט והמפורש של דרישה זו, כאיסור על בזבזנות והרס משאבים בקלות דעת, הינו איסור 'בל תשחית' שבו נדון בפרק הבא.
קיימות יהודית – לעמוד הראשי ולתוכן העניינים
הערות שוליים:
[146] הרב אהרן ליכטנשטיין, האדם והטבע – הפן החברתי, הגות – יהדות בחברת ימינו, עמ' 101–108. במקום אחר (באור פניך יהלכון, עמ' 21) ציין בנוגע לציווי "לעבדה ולשמרה": "צו השמירה מתייחס גם לעולם הטבע, ויש כאן בסיס מסוים לחובת הדאגה האקולוגית, אבל במידה רבה נוגע עניין זה לאדם עצמו. יש לשמור על האופי האנושי עצמו ועל כל הקשור אליו". ראו דברים דומים אצל ג'רמי בנשטיין, שאלות סביבתיות, תשובות יהודיות, דעת 6 (תש"ס): "הדרך היחידה להתמודד עם אתוס הצרכנות — שהוא הוא הכוח המניע מאחורי צמיחה תעשייתית מתמדת שצורכת יותר ויותר משאבים, ופולטת יותר ויותר זיהומים—היא בכלים ערכיים ורוחניים".
[147] הרב פרופ' יהודה לוי, מול אתגרי התקופה, עמ' 165–166.
[148] ראו את דברי הרב יוסי פרומן (מובא אצל קרמר, משבר האקלים): "המאבק שלנו הוא לא רק על העולם, אלא גם על הנפש של העולם. אנחנו נאבקים על הנפש שלנו. אנחנו נאבקים על כך שנפסיק להיות אנשים אנוכיים, שנפסיק להיות אנשים נצלנים, שנפסיק לחיות חיים כאילו העולם כולו הוא רק במה לסיפוק הצרכים שלנו. שנתחיל להיות חיים נכונים יותר, חיים קשובים, חיים אכפתיים, חיים של נתינה".
[149] דברים ח, יב–יד.
[150] דברים לב, טו.
[151] ראו בספרם של הרב אמנון דוקוב והרב הלל נגן, לברכה ולא לקללה, עמ' 65–74 (להלן: לברכה ולא לקללה).
[152] ראו: גרסטנפלד, איכות הסביבה, עמ' 83–87.
[153] רש"ר הירש בראשית א, כח.
[154] יש נוחלין פרק יד (אזהרת אכילה), עמ' סה-סו. וראו באריכות אצל הרב יואל שוורץ, אסופת מאמרים והלכות בענייני שמירת איכות הסביבה, משמעות איסור בל תשחית.
[155] במדבר יא, ד.
[156] שמות טז, טז.
[157] יומא עה ע"ב.
[158] גורם זה מופיע גם בדברי ישעיהו (כב, יג) בבואו לתאר את התעלמות העם מאזהרות הנביא: "וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת".
[159] אבות ו, ד.
[160] חולין פד ע"ב.
[161] מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק כו: "האוכל אוכלין שאינם עולים על גופו עובר משום ג' לאוין שביזה את עצמו וביזה את האוכלין ומברך ברכה שאינה כתיקונה".
[162] ראו בהרחבה בספרי 'בין הזמנים'.
[163] ראו: לברכה ולא לקללה, עמ' 249–270.
