כי תבואו אל הארץ ונטעתם, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל אף על פי שתמצאו אותה מליאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע אלא הוו זהירין בנטיעות. כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים אף אתם היו נוטעים לבניכם… אילולי שהקב"ה העלים מלבו של אדם את המיתה לא היה אדם בונה ולא נוטע שהיה אומר: 'למחר אני מת למה אני עומד ומתיגע לאחרים?'. לפיכך העלים הקדוש ברוך הוא מלבות של בני אדם את יום המיתה שיהא אדם בונה, זכה – יהיה לו, לא זכה – לאחרים (מדרש תנחומא (ורשא) פרשת קדושים סימן ז – ח).
פתיחה
סוגיות רבות בתחום האקולוגיה לא נוגעות ליחיד המזיק במישרין את הרבים, אלא להתנהלות של הכלל כולו באופן שמסכן את המשך קיומו ושגשוגו בעתיד. בשפה המקצועית מוגדר "פיתוח בר־קיימא (Sustainable development)" כ"פיתוח העונה על צורכי ההווה מבלי להתפשר על יכולתם של דורות העתיד לענות על צורכיהם".[113] כך למשל פליטת גזי חממה היא פעולה שאי אפשר לראות בה פעולה ישירה של 'נזק', או אפילו נזק בגרמא, אך לפי הערכות רוב המומחים פליטת הגזים המצטברת של האנושות גורמת להתחממות גלובלית שעשויה לגרום אסונות טבע שיגבו חיים רבים. לא זו בלבד, אלא שישנם מצבים ישירים הרבה יותר, כמו זיהום מקורות המים, חלקיקי מיקרופלסטיק באוויר ובמקורות המים, שגורמים נזק ממשי גם בטווח הקרוב.
סכנות אקלים קשורות גם בתהליכים כלל־עולמיים. דוגמה לדבר היא האיום על מדינת ישראל כתוצאה מתהליכים סביבתיים. מדינת ישראל מקיימת את הגבול היבשתי היחיד עם אפריקה. אם התייבשות המשאבים תחולל תנועת הגירה המונית ובלתי מנוהלת – מדינת ישראל תהיה הראשונה שתישטף בגל הזה, והדבר מהווה איום אסטרטגי של ממש על קיומה.[114] יש הטוענים שהשיח היהודי על סוגיות הקיימות חייב להתבסס גם על סוגיות פיקוח הנפש, באותם תחומים שבהם ניתן לראות קשר ישיר בין התעלמות ממנו ובין סכנות ממשיות לחייהם של בני אדם.[115]
האם קיים, אפוא, חיוב הלכתי לדאוג לעתיד האנושות? והאם יש להתייחס למציאות שבה אסונות אקלימיים אורבים לפתחנו כאל מצב של פיקוח נפש?
חובת שמירת הנפש
כתב הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש (יא, ד):
כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנאמר 'השמר לך ושמור נפשך', ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים.
שורש הציווי נמצא כבר בתורה (דברים כב, ח): "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ".[116] וכן מצאנו בדברי הברייתא (מועד קטן ה ע"א) שבית הדין היה דואג להסיר סכנות מן המרחב הציבורי:
תניא: יוצאין לקווץ את הדרכים, ולתקן את הרחובות ואת האסטרטאות, ולמוד את המקואות. וכל מקוה שאין בו ארבעים סאה מרגילין לתוכו ארבעים סאה. ומנין שאם לא יצאו ועשו כל אלו, שכל דמים שנשפכו שם מעלה עליהם הכתוב כאילו הם שפכום? – תלמוד לומר והיה עליך דמים.
ממקורות אלו עולה כי ישנה חובה לדאוג באופן אקטיבי להסרת מכשולים מן הציבור, קל וחומר שאסור ליצור כאלו. ואכן, ישנן הלכות רבות שמגבילות את הפעילות האנושית מתוך חשיבה על סכנות העלולות להיגרם ממנה בעקיפין. כך למשל אסרו חכמים למכור לחשודים על הרציחה מתכות שעלולות לשמש להכנת כלי נשק.[5] וכן אסרו לפדות שבויים יותר מכדי דמיהם כדי שלא לעודד את השובים לחטוף שבויים נוספים.[6] למותר לציין כי פעולות אלו אינן נכנסות תחת גדרי 'אדם המזיק', ואף על פי כן נאסרו מתוך ראיית הנולד של הסכנות הכרוכות בהן.
אמנם כאשר מדובר בסכנה של אדם יחיד, ישנם גדרים מצומצמים יחסית להגדרת 'סכנה' שחובה לברוח ממנה, ויש מי שהתירו כניסה לסכנה כאשר היא איננה מיידית,[117] אולם, כתבו הפוסקים, שבסכנה של רבים יש לחשוש גם כאשר מדובר בסיכוי נמוך ועקיף.[118] משום כך הורו כל גדולי הרבנים שיש חובה גמורה להישמע להנחיות רפואיות הנוגעות למלחמה במגפות, גם כאשר אין חולה מסוים שעומד בפנינו.[119] ואף שפעולתו של כל יחיד עשויה להתבטל ברוב ואין בה כשלעצמה סכנה ממשית, עליו לנהוג כאילו הציבור כולו עתיד לנהוג כמותו.[120]
האחריות למנוע סכנה עתידית היא חלק מחובה רחבה יותר לראות את הנולד ולהימנע מלאכול בהווה את המשאבים הדרושים לעתיד.[121] הראשון שיישם את העיקרון הזה היה יוסף הצדיק, שדאג לכלכל בתבונה את השימוש בתבואה בשנות השובע על מנת שתספיק גם לשנות הרעב.[122] בדומה לכך, טעם פשוט למצוות השמיטה הוא, כלשון הרמב"ם (מורה נבוכים ג, לט), "כדי שירבה יבול האדמה ותתחזק בהברתה".[123] דהיינו, האדם מצווה לראות את הנולד ולהימנע מניצול הרסני של משאבי הטבע. ומן הצד השני, ההלכה מעודדת פעולות שנחשבות "יישוב העולם" כגון: חפירת בורות מים,[124] נטיעת אילנות[125] ושאר מלאכות ואומנויות.[126] ממקורות אלו, ואחרים, הגיע הרב שמואל טוביה שטערן למסקנה כי אחת מחובותיה של מדינת ישראל היא "לעשות חוקים ומשפטים לשמור כל אוצרות הארץ כדי שכל יושבי הארץ יהנו מהם".[127]
שומר פתאים ה'
מהסעיפים הקודמים עולה אפוא שהתורה דורשת מן האדם ומן החברה להתחשב בשנים הבאות, ואף בדורות הבאים, ולהימנע מגרימת סכנה לרבים. הקושי העיקרי שנותר הוא היכולת לקבוע גדרים ברורים לאיסור, ועד כמה מוטל על האדם לצמצם את פעילותו בעולם למען המטרות השונות של שמירת הקיימות.
ההלכה היהודית מכירה בלגיטימציה של דרכי התנהלות מקובלות, אף אם הן כרוכות במידה של סיכון, ומותר לאדם ללכת בהן. מול חובת שמירת הנפש עומד העיקרון שקבעו חז"ל: "שומר פתאים ה'". אלמלא כן היה איסור הלכתי מוחלט על אכילת מאכלים לא בריאים או נסיעה כלשהי ברכב משום חשש תאונות הדרכים. את ההיגיון העומד בבסיס העיקרון ביאר ר' אלחנן וסרמן בכך שההתנהגות הנורמטיבית, "מנהג דרך ארץ", נחשבת כדבר שאין אדם יכול להימנע ממנו, וממילא לא חלה עליו החובה להישמר מהשלכותיה "ואז נשמר מן השמים".[128] עם זאת, יש שכתבו שההיתר הוא דווקא כאשר בדרך הטבע מדובר בסיכון נמוך מאוד והחשש בעיקרו סגולי או רחוק במיוחד.[129] בנוסף, ההיתר נאמר דווקא כאשר "דשו בה רבים" באותה מציאות עצמה, ולא כאשר נוצרה מציאות חדשה של סכנה אקולוגית שלא הייתה קיימת בעבר.[130] כמו כן, הפוסקים קבעו סייגים רבים נוספים לשימוש בסברה זו, אשר מקשים מאוד על יישומה בענייננו.[131]
טיעון נוסף שיש מי שהעלו הוא שסכנות האקלים ודרכי ההתמודדות עמן אינן מוסכמות על כלל המומחים לדבר. אולם, ענייני הסביבה נוגעים גם בדיני פיקוח נפש ובחלק מהנושאים מדובר בסכנה הניתנת למדידה והוכחה. כלל ידוע הוא בהלכה שיש להחמיר אפילו בספק פיקוח נפש, ועל כן כאשר ישנם מומחים הסבורים שיש סכנה בדבר אנו מחללים את השבת כדי להימנע ממנו, גם אם יש מי שחולקים.[132] בנוסף, בעניינים הדורשים מומחיות מקצועית, ההלכה מורה ללכת אחר עמדת רוב מניין ובניין של המומחים, גם כאשר מדובר בסוגיות של הערכות עתידיות כגון הערכת הסיכון שבצורת בנייה מסוימת או הכרעה בדבר הדרך הטובה ביותר לגדל ילד.[133] ממילא, כאשר יש הסכמה רחבה בקרב המדענים יש לנהוג על פיה, ובסוגיות רבות הנוגעות לאקלים וקיימות זהו אכן המצב.[134]
עם זאת, יש לשקול את מידת הסכנה אל מול מידת הפגיעה באיכות החיים ובפיתוח הכלכלי, שגם היא עשויה להגיע לכדי סכנה. לאדם פרטי הותר לסכן את חייו לצורך פרנסתו. כך עולה מן הגמרא במסכת בבא מציעא שתיארה את המוטיבציה המניעה את הפועל: "מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה? לא בשביל שכרו?".[135] מתוך כך התיר הנודע ביהודה לצוד בעלי חיים גם כשהדבר כרוך בסיכון,[136] אך הדגיש כי ההיתר נאמר רק למי שזקוק לכך לצורך פרנסתו ולא למי שמסתכן לצורכי שעשוע.[137] ואכן, יש שכתבו שאסור לטייל במקומות שיש בהם סכנת נפשות ואפילו היא רחוקה,[138] וגם הפוסקים שהקלו בדבר התירו דווקא במקומות שבהם הסכנה איננה מוחשית.[139] לאור זאת היה מקום להגביל טיסות ופעולות דומות שנזקן רב לצורכי פרנסה בלבד. אך יש מקום לומר שהפעילות הכלכלית הכרוכה בענף תיירות משגשג מהווה גם היא צורך חברתי, כפי שכתב הרב אליעזר וולדנברג ביחס לשימוש במכונות שיש להתיר אותו על אף הסיכון הכרוך בו משום שהוא נחשב "צורך העולם והתקדמותו".[140] וכפי שמותר לציבור לצאת למלחמת הרשות מסיבות כלכליות, על אף הסיכון שבדבר, כך הוא רשאי לקבוע את גבולות המותר והאסור תוך איזון בין צורכי הסביבה לצורכי המשק.[141] סוגיית האיזון בין צמיחה לאקולוגיה מורכבת ושנויה במחלוקת.[142] משום כך, אף שרוח ההלכה מחייבת את החברה ומנהיגיה למנוע סכנות עתידיות, קשה לקבוע את האופן המדויק שבו יש לעשות זאת.[143]
קיימות יהודית – לעמוד הראשי ולתוכן העניינים
הערות שוליים:
[113] מתוך דו"ח ועדת ברונטלנד (1987) שהניח את היסודות לעיסוק הבינלאומי בתחום.
[114] ראו: יהודה טרואן, השפעתם של שינויי האקלים על הביטחון הלאומי: היערכות מערכות הביטחון בישראל ובמדינות נבחרות, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, י' בתמוז תשפ"א, 20 ביוני 2021.
[115] ראו: הרב יובל שרלו, זו כבר סוגיית פיקוח נפש – משבר הקיימות וההלכה, ערוץ 7, 14.06.2022.
[116] פרשייה זו נמצאת בין שתי פרשיות נוספות בעלות ערך אקולוגי: מצוות שילוח הקן (שבה נדון להלן), ואיסור כלאים. על פי פשט הפסוקים אפשר ששלוש המצוות מחייבות את האדם לחשוב לטווח רחוק: לא לקחת את האם על הבנים ולכלות את בשר הציד; לבנות מעקה כדי למנוע סכנות עתידיות; ולא לזרוע תבואה בכרם "פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם" (דברים כב, ט) (ייתכן שפירוש המילה 'תקדש' על פי הפשט הוא 'תימאס ותתקלקל').
[117] שו"ע יו"ד קנו, ה.
[118] שו"ע יו"ד רנב, ד.
[119] בנין ציון, סי' קלז, אך עי' אחיעזר ח"א, סי' כג וחזון איש אהלות סי' כב, ס"ק לב. גדרים אלו עמומים למדי והפוסקים נחלקו מהו היקפם, ראו: שמירת הנפש כהלכתה, פרק ו, סעיפים יא-יד.
[120] הרב משה מרדכי פרבשטין, גדרי 'ספק פיקוח נפש' – חילול שבת לכל צרכי חולה מסוכן, אסיא נג-נד (תשנ"ד), עמ' 87–106.
[121] ראו: הרב פנחס גולדשמידט, ונשמרתם מאד לנפשותיכם, אסיא קיז–קיח, עמ' 153–168; הרב יוסף יונה, בגדרי חיוב שמירה מסכנה ודין פיקוח נפש, ירחון האוצר מז, עמ' רמז–רפו.
[122] כך הוכיח הרב אשר וייס (אם מותר להימנע מחיסון ילדים, שיעור לפרשת ויחי תשפ"א, בכתובת: https://did.li/16Drl) מדין חובת ההשתתפות כל בני העיר בשמירת העיר ותיקון חומותיה המבואר בגמרא במסכת בבא בתרא (ח ע"א) ובשו"ע (חו"מ, סי' קסג), "דכשם שכל בני העיר צריכים להשתתף בהוצאות השמירה או בשמירה בפועל, אף שברור שאם אחד ישתמט מלשמור או לשלם לא תתמוטט החומה ולא יגבר האויב, מ"מ חובת השמירה מוטלת על כולם בשוה ואין האחד רשאי להשתמט ממנה, כך גם בנידון דידן, דכל דבר שהוא תיקון החברה וצורך הציבור כולם שותפין בו וכל אחד מהם צריך לתרום את חלקו בשוה".
[123] הרב משה דוד טנדלר, בעיות בקדימה בהצלה: התקציב הציבורי ודיחוי נפש מפני נפש, כבוד הרב, עמ' 167–169: "זהו אחריות של חברה או מלכות או ממשלה לדאוג על העתיד הרחוק. בהגדרת חברה ומדינה שיש אחריות לדורות שעדיין לא נולדו, העתיד וההווה חד הוא". וראו: הרב פרופ' נריה גוטל, ממשפטי המלוכה – אחריות לאומית כשיקול פסיקה, פרק ד.
[124] ראו: גרסטנפלד, איכות הסביבה, עמ' 55.
[125] וכעין זה כתב גם פילון האלכסנדרוני, על החוקים לפרטיהם, ח"ב, סעיף 97; שם, ח"ד, סעיף, 215. וראו: הרב יהודה שביב, השמיטה – היבט אקולוגי, שמעתין 117–118 (תשנ"ד), עמ' 93–99.
[126] ירושלמי בבא בתרא פ"ב ה"י.
[127] שם.
[128] סנהדרין כד ע"ב.
[129] חוקת עולם, ח"א, סעיף י. ראו גם אצל הרב נפתלי בר אילן, משטר ומדינה בישראל על פי התורה, ח"ד, פרק נו, סעיף רפו.
[130] קובץ שיעורים כתובות אות קלו. וכעין זה כתב גם הרב איסר יהודה אונטרמן, שבט מיהודה, עמ' נח.
[131] דברי מלכיאל ח"א, סי' ע; צמח צדק אה"ע, סי' פט; משנה הלכות ח"ה, סי' רלד. עם זאת, יש מי שחלקו עליהם ומשום כך התירו את עישון הסיגריות, ראו: קובץ תשובות ח"א, סי' קיט; שמירת הנפש כהלכתה פרק ג.
[132] הרב פנחס גולדשמידט, ונשמרתם מאד לנפשותיכם, אסיא קיז–קיח, עמ' 153–168.
[133] ראו: אנציקלופדיה הלכתית רפואית ח"ו, ערך 'סכון עצמי', נספח – גדרי 'שומר פתאים ה" ו'דשו בה רבים', עמ' 762–767; הרב אליהו כהנא, בירור בסוגיית שומר פתאים ה', אור ישראל פ, עמ' ס–עג.
[134] ראו: שו"ע או"ח תריח, ד, משנה ברורה שם, ס"ק י.
[135] הרב עדו רכניץ, עדות מומחה בהלכה, שערי צדק יז (תשע"ז), עמ' 309–340. ראו: אנציקלופדיה הלכתית רפואית ח"ה, ערך 'נאמנות הרופא'. וראו את ההכרעה ללכת אחר עמדת רוב הרופאים ביחס לנגיף הקורונה אצל: הרב אשר וייס, ההסתמכות על דעת המדע והרפואה בהלכה, שיעור לפרשת וישב תשפ"א; הרב יגאל קמינצקי, החובה להתחסן נגד וירוס הקורונה, בכתובת: https://did.li/7xhx5.
[136] כאשר המחלוקת קרובה להיות שקולה, או כאשר ישנה עמדה משמעותית הסבורה שהפעולה שעליה ממליצים רוב המדענים עשויה דווקא להזיק, קשה יותר להכריע כיצד לנהוג. ראו: תן דעתך, עמ' 113–114.
[137] בבא מציעא קיב ע"א. ראו בהרחבה אצל: הרב אברהם וינרוט, הסתכנות בשביל פרנסה, סיני קמד(א), עמ' כו–מ.
[138] הרב משה פיינשטיין (אגרות משה חו"מ ח"א, סי' קד) כתב שמותר גם לקיים פעילויות שמסכנות אחרים כל עוד הדבר נעשה בהסכמתם, ראו במאמרו של הרב שלמה אישון, שיקולים כלכליים בנטילת סיכונים לשם חזרה לשגרה, מכת מדינה – הלכות מדינה במשבר הקורונה, עמ' 225–250, ובפרט בעמ' 244.
[139] נודע ביהודה תניינא יו"ד, סי' י. וראו כעין זה, לעניין שיט בים, בקרן אורה מועד קטן יד ע"א ובשו"ת שם אריה יו"ד, סי' כז.
[140] ציץ אליעזר ח"י, סי' כה, פרק כג; אגרות הראי"ה ח"ג, אגרת תתנב (אמנם דבריו נאמרו כהמלצה ולא כחיוב גמור). ועי' בספר 'ברית סטרילית' שהוכיח משו"ת אגרות משה ח"ב או"ח, סי' נט שדעתו להתיר, אולם הדבר אינו ברור משום שדבריו נאמרו ביחס להליכה בדרך רגילה שיש בה סכנה מועטת בלבד.
[141] ציץ אליעזר חט"ו, סי' לז. בדבריו חילק בין הסכנה הכרוכה בציד לזו הכרוכה בהפלגה בים, וצ"ע מדבריו בתשובה הנזכרת בהערה הקודמת.
[142] ציץ אליעזר חט"ו, סי' לז.
[143] כך הסיק בשו"ת שם אריה יו"ד, סי' כז, אולם הראי"ה קוק (משפט כהן, סי' קמד) כתב שמלחמת הרשות היא דין ייחודי, ראו במאמרו של הרב שלמה אישון הנ"ל.
[144] ראו למשל: Clément Evroux, Stefano Spinaci and Agnieszka Widuto, From Growth To 'Beyond Growth': Concepts And Challenges, European Parliamentary Research, May 2023.
[145] ראו: הרב איתמר ורהפטיג, מניעת תאונות דרכים, שערי צדק י (תשס"ט), עמ' 72–79.
