מעשה באחד שהיה מסקל מתוך שדהו ונתן לרשות הרבים. היה חסיד אחד רודפו, אמר לו: מפני מה אתה מסקל מתוך שאינו שלך ונותן לתוך שלך? שחק עליו. לאחר זמן נצטרך אותו האיש ומכר את שדהו, והיה מהלך באותו מקום ונתקל, אמר: לא לחנם אמר לי אותו האיש הרי אתה מסקל מתוך שאינו שלך לתוך שהוא שלך.[42]
תני רשב"י משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה נטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו אמרו לו חבריו מה אתה יושב ועושה אמר להם מה אכפת לכם לא תחתי אני קודח אמרו לו שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה.[43]
פתיחה
בסוגיות אקולוגיות רבות קיים מתח יסודי בין האדם הפרטי, שלו יש אינטרס לעשות ברכושו כרצונו, לבין הציבור הרחב הנפגע מכך. תופעה זו מכונה "הטרגדיה של נחלת הכלל".[44] כך למשל, האינטרס הצר של מפעל תעשייתי הוא להשליך או לשרוף את הפסולת שלו בעלות המינימלית, גם במחיר זיהום האוויר ומקורות המים שפוגע בחברה כולה.[45]
בהלכה היהודית ישנם שלושה מעגלים של מחויבות בין הפרט לחברה: 1. דיני נזיקין, ביחס לנפגע ישיר. 2. דיני שכנים, שכוללים נזקים עקיפים. 3. תקנות מקומיות שעניינן הגנת הסביבה.
נזיקין וגרמא
ההלכה היהודית התייחסה בחומרה ובתשומת לב רבה לדיני נזיקין, והטילה על האדם אחריות לפעולותיו ולנזקי ממונו. יחד עם זאת, היא קבעה סייגים רבים לאחריות זו, שהידוע שבהם הוא הפטור מנזקי "גרמא", דהיינו נזקים הנגרמים רק בעקיפין ועם חלוף זמן מאז שהאדם עשה את מעשיו. רוב הנזקים הסביבתיים נופלים בפשטות בתוך הגדרה זו, כך שלכאורה אין מקום לחייב עליהם על בסיס דיני נזיקין.
ועם זאת, ישנן כמה חריגות לפטור 'גרמא', ואפשר שיש ללמוד מהן לענייננו. החריגה המשמעותית והמסועפת ביותר היא זו של "ארבעה אבות נזיקין", דהיינו נזקי הבור והאש ונזקי השור לגווניהם, שעליהם חייבה התורה את האחראי למרות שלא נגרמו ישירות ממעשיו.[46] אריאל אבן־מעשה הציע לכלול תחת קטגוריית ה'אש' את הפסולת הרעילה המיוצרת על ידי חומרי הדברה חקלאיים וריסוס יתר של חומרים מזהמים או תוצרי לוואי המסוכנים לבריאות, הנעים עם הרוח או מחלחלים למי התהום, ולהכניס תחת המושג 'בור' מגוון רחב של פריטים, ממיקרופלסטיק ועד לעטיפות ניילון, קשיות, בקבוקים חד־פעמיים וחפצים שונים שהופכים, בסוף שרשרת זו או אחרת, להררים ולאיים של זבל.[47] אמנם, ברוב ככל המקרים קשה יהיה להלום את ההגדרות הנוקשות שנתנה ההלכה לאבות נזיקין אלו.[48] זאת משום שהחיוב על נזקי אש הוא דווקא כאשר הנזק נוצר במישרין על ידי המדליק את הבעירה, בלי שהיו אנשים אחרים שסייעו לכך[49] או גורמים טבעיים שפעולתם הייתה חלק מיצירת הנזק.[50] כך גם נזקי בור, שבמהותם מצומצמים לסיטואציה שבה אדם או בהמה (שיש לה בעלים) נתקלו בשוגג בחפץ שהונח ברשות הרבים וניזוקו על ידו.[51]
ערוץ אחר שבאמצעותו יש מקום לחייב על נזקים עקיפים הוא 'דינא דגרמי', שנפסק להלכה בדברי הרמ"א (חו"מ שפו, ג) באופן הבא: "יש אומרים דבכל גרמא בנזקין, אם הוא דבר שכיח ורגיל, חייב לשלם משום קנס". לפי גישה זו יכולים חכמי הדור לחייב תשלום פיצויים על כל סוג של נזק עקיף שיהיה נפוץ ובעייתי בתקופתם. הרב אברהם כהנא־שפירא כתב שהנוהג לחייב בימינו על נזקי 'גרמא' מבוסס הן על פרשנות מרחיבה ל'דינא דגרמי', והן על כך שההלכה עצמה קבעה שעל חלק מנזקי גרמא אדם 'חייב בידי שמים' ועל כן יש לתת תוקף לתקנות וחוקים המרחיבים ומבססים חיוב זה.[52]
גם כאשר אי אפשר לחייב את האדם בחיובי נזיקין, אפשר להטיל עליו מגבלות. גם נזקי 'גרמא' שאין חייבים עליהם, אסורים לכתחילה.[53] וכן מוטל על האדם לנהוג במידת חסידות, ולדאוג לכך שמעשיו לא יביאו לידי נזק. הגמרא מספרת על 'חסידים הראשונים' שהיו מצניעים את הקוצים ואת שברי הזכוכיות שלהם בעומק האדמה כדי שלא יינזקו בהם אחרים.[54] והשולחן ערוך פסק לאור זאת: "מדת חסידות הוא שיצניע אדם קוציו ושאר כל דבר המזיק במקום שלא יבא מהם תקלה".[55] מכאן אפשר לשאוב, למשל, בסיס לאיסורים על השלכת פסולת שעשויה לסכן בני אדם או בעלי חיים.
יחד עם זאת, גם חיוב בנזקי 'גרמא' או 'גרמי' מוגבל לסיטואציות שבהן ישנו ניזוק ברור שנפגע באופן מובהק ממעשיו של המזיק. על מנת לכלול מפגעים סביבתיים עקיפים או מצטברים שפוגעים באיכות החיים או מגבירים את הסיכון לחלות וכדומה, יש להתבסס על תחום אחר בדיני הנזיקין, הוא תחום נזקי שכנים, וכדלהלן.
נזקי שכנים
הפרק השני במסכת בבא בתרא מוקדש למגוון רחב של מטרדים שאותם אסור ליצור בסמוך לשטחו של אדם אחר או לשטחים ציבוריים:
לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו… לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו של חבירו… מרחיקין את הנבילות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמשים אמה.[56]
הפוסקים ביססו דינים אלו על שני סוגים של מקורות. סוג אחד הוא מקורות כלליים כגון "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ",[57] "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם",[58] או "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ".[59] הסוג השני הוא מקורות ספציפיים כגון הציווי "וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ",[60] שעליו דרשו חז"ל שהוא מתייחס למשפט "בין בית לעלייה… בין תנור לכיריים",[61] ופירש רבנו חננאל שהכוונה היא לדיני ההרחקה בין שכנים. דוגמה נוספת היא הציווי "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל",[62] שממנו למד הרמ"ה הלכות אלו.[63]
לאור זאת מסתבר כי דינים אלו לא מצומצמים לדוגמאות שנזכרו בדברי חכמים, אלא יש בהם כדי להתוות קריאת כיוון כפי שכתב הרא"ש: "בכל הזיקות שלא נתפרשו בתלמוד שיעור הרחקותיהן בכדי שלא יזיק",[64] והוסיף הרמ"א שקביעת השיעור תיעשה "לפי ראות הבקיאין".[65] על פי עיקרון זה כתב הבן איש חי: "אסור להשליך נבילה ברשות הרבים במבואות בתוך העיר, כגון תרנגולת או חתול שמתו, או דג סרוח וכיוצא, ומצוה על כל אדם שרואה נבילה מוסרחת ברחובות העיר שיתן לאחר שכר טרחו כדי שיוליכנה לחוץ העיר, והרי זה נקרא צרכי רבים… וכבר נודע גם כן מה שכתוב בזוהר הקדוש על אותם השופכים מים סרוחים ומאוסים לפני פתח חצר שלהם, שהם מקוללים מפי המלאכים, זה הכלל כל דבר שהאדם קץ בו ומואסו בתוך ביתו, לא ישפכנו או יזרקנו לרשות הרבים".[66] על בסיס מקורות אלו ואחרים קבע אברהם שיינפלד כי חוק הנזיקין הישראלי, האוסר על מעשה כשהוא "מסכן את החיים, הבטיחות, הבריאות, הרכוש או הנוחות של הציבור", הולם את רוח המשפט העברי.[67]
דוגמה ספציפית שהתייחסו אליה פוסקי זמננו היא סוגיית העישון הפסיבי. הרב משה פיינשטיין כתב שאסור לאדם לעשן במקום שבו העשן מפריע לאחרים או מזיק להם, והדגיש כי גם אם אנשים רבים מעשנים יחד, וכל מעשן בפני עצמו לא היה מורגש אילו עישן לבדו, יש לדון את המעשנים כולם כמי שמזיקים בשותפות.[68] וכן כתב הרב אליעזר וולדנברג שהמעשן במקומות ציבוריים חייב להתרחק "בכדי שלא יזיק לפי ראות הבקיאין, או עד כדי שיעור שלא יגיע העשן אל האחרים",[69] והרב יהודה סילמן כתב שראוי שהממונה על מקום ציבורי "יעשה תקנות להגבלת העישון".[70]
יחד עם זאת, גם סוג זה של הלכות מתייחד למצבים שבהם הנזק מגיע מן המפגע באופן מיידי באופן יחסי,[71] ולא כאשר מדובר בתהליכים המכרסמים באיכות החיים הציבורית על פני עשרות שנים. המונח ההלכתי הרלבנטי בהקשר זה הוא "גירי דיליה" (=חיציו שלו), דהיינו זיקה ישירה בין מעשי האדם לנזק הנגרם, שנדרשת כדי להגדיר את האדם כאחראי לנזק. הפוסקים, ראשונים ואחרונים, האריכו לדון בהגדרה המדויקת של הזיקה שיש בה כדי לחייב.[72] יש מביניהם שאסרו רק פעולות שעשויות לגרום נזק באופן מיידי,[73] ויש שאסרו גם פעולות מתמשכות יותר ובלבד שהנזק קורה במקום שבו נוצר המפגע.[74] כאשר מדובר בנזק שייווצר בוודאות גבוהה, יש שהחמירו אף יותר, וכתבו כי "צריך להרחיק דברים הגורמים עיפוש וכתוצאה מכך מתהוים יתושים ופרעושים וכיוצא בזה".[75] וכן הורו שיש חובה להימנע מפעולות שעשויות להעביר נגיפים ולהפיץ מחלות.[76] שורש לדבר אפשר למצוא כבר בדברי רבי יוסי המובאים בתוספתא: "מרחיקין את הדבורים מן העיר חמשים אמה כדי שלא ינטשו [=יעקצו] את בני אדם".[77] אולם ודאי שהגדרה זו אינה כוללת פליטת פחמן דו־חמצני המשפיעה על אפקט החממה ופעולות עקיפות נוספות ממין זה.
אמנם, הרב גדליה אהרן רבינוביץ הציע כי כאשר מדובר בנזק המגיע לציבור הרחב יש להחמיר בו מעבר לגדרי ההלכה הרגילים. זאת על בסיס דברי הראב"ן (שו"ת ראב"ן, סי' א) שכתב שעל "היזיקא דרבים" יש לחייב גם כאשר לא מדובר ב"גירי דיליה". ואף שהרשב"א (בבא בתרא כו ע"א ד"ה אמר) כתב שאין חילוק בין נזקי יחיד לנזקי רבים,[78] טען הרב רבינוביץ כי לפי שיטת החזון איש (בבא בתרא סי יד, ס"ק יג), שכל דיני נזקי שכנים תלויים בשיקול הדעת, מסתבר כי יש להגביל את מעשיו של היחיד למען טובתם של הרבים.[79] כמו כן, גם אם אין הדבר מחויב מן הדין יש בו משום מידת חסידות.[80] מכך הסיק הרב רבינוביץ שיש להימנע מפיתוח טכנולוגיות העלולות בסבירות גבוהה לגרור עמן נזקים שיעלו על התועלת.[81] אך מדובר בעמדה חריגה באופן יחסי, וככלל קשה להכניס תחת גדרי 'הלכות שכנים' פעולות שאינן פוגעות במישרין בשכנים עצמם.
בנוסף, אל מול האיסור הגורף להזיק ליחיד או לרבים עומד העיקרון המובא במסכת בבא קמא, המונה עשרה תנאים שהתנה יהושע עם ישראל כאשר הנחיל להם את הארץ.[82] תנאים אלו כוללים את ההיתר להוציא זבל לרשות הרבים,[83] להסתבן בחומרים המזהמים את הסביבה[84] ולבצע פעולות נוספות שמזיקות את הרבים. הרמב"ן כותב שלתנאים אלו ודומיהם רומז הפסוק בספר יהושע, "וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט בִּשְׁכֶם",[85] שאינו מתייחס לחקיקה של חוקים תורניים אלא ל"הנהגות ויישוב המדינות".[86] דהיינו, חלק מהנהגת המדינה היא קביעת היתרים שונים לבני אדם לפעול באופן הפוגע במידת מה באחרים, שכן, כפי שכתב החזון איש, "טבע העולם ששכנים נפגעים זה מזה".[87] לאור זאת, כל עוד אדם פועל במסגרת חוקי המדינה, אי אפשר לקבוע שהוא עובר על האיסור להזיק.[88] ממילא, חובת האדם הפרטי לשמור על סביבתו קשורה קשר הדוק לתיקון תקנות הולמות מצד השלטונות כדלקמן.
בין אדם למרחב
עם הכניסה לארץ ישראל נבנה רובד חדש של קשר, לא רק הקשר הראשוני שבין האדם לאדמה, או הקשר המעשי שבין פרט לחברה, אלא זיקה עמוקה וייחודית בין העם לארצו.[89] הארץ אשר עיני ה' א־להיך בה הופכת לחלק מן הזהות הלאומית של עם ישראל, והוא נדרש להישמר פן תיטמא חלילה או תקיא אותו ממנה. גורלו הופך, במידה רבה מאוד, להיות תלוי בגורלה. גם אם קשה למצוא קטגוריות הלכתיות ברורות שאפשר ליישם אוטומטית על פעולות של פגיעה סביבתית (שאיננה מזיקה ישירות לבני אדם), קל למצוא דוגמאות ספציפיות של יישומים כאלו.[90] כך למשל הסביר הרמב"ם את חובת כיסוי הצואה במחנה, ואת איסור אכילת חזיר:
החזיר לח יותר ממה שראוי והפסולת שלו מרובה. התורה מואסת בו בעיקר בגלל לכלוכו הרב והיותו ניזון מלכלוכים. יודע אתה כמה מונעת התורה ראיית זוהמה אפילו בבקעה, במחנה, כל שכּן בתוך הערים. ולו היו נוטלים חזירים כמזון, היו השווקים, ואף הבתים, מלוכלכים יותר מבית־הכסא כמו שאתה רואה את ארצות הפרַנקים עכשיו.[91]
ההסבר ה"מדעי" של הרמב"ם מוטל בספק גדול, ומבחינה מדעית קשה לקבלו כיום. אולם עצם העובדה שנימוקים הקשורים בזיהום מהווים במשנתו סיבה לאיסורי תורה היא משמעותית ביותר. התורה הטילה מגבלות על פעילות של אדם פרטי, ואסרה עליו לאכול ולגדל חזירים, והרמב"ם מניח שהסיבה לכך הייתה מחשבה על ניקיון הסביבה. כך גם הסביר הרלב"ג את איסור הלנת גוף המת: "'ולא תטמא את אדמתך' – מפני העיפוש שיתחדש אז במקום ההוא אם תשאר שם הנבלה".[92] בדומה לכך הסביר רש"י את הציווי להותיר מרווח פנוי סביב ערי הלוויים:
ומגרש – ריוח מקום חלק חוץ לעיר סביב להיות לנוי לעיר, ואין רשאין לבנות שם בית ולא לנטוע כרם ולא לזרוע זריעה.[93]
יצוין כי התורה הקפידה במיוחד על הדאגה האסתטית לערי הלוויים, ובטעם הדבר כתב ספר החינוך:
לפי שערי הלויים היו נכונים לצרכי כל שאר השבטים. כי הוא השבט הנבחר לעבודת השם, ולכן היה בדין להיות אותן הערים אשר יד הכל שוה בהן ולב הכל עליהם, להיותן בתכלית היופי והחמדה.[94]
דהיינו מוקדי הקדושה והפצת התורה צריכים להצטיין בניקיונם וביופיים.[95] איסורים הנוגעים לשמירה על נוי העיר אינם ברי מחילה, והם עומדים בתוקפם גם מול רצון אנשי העיר ומנהיגיה,[96] משום שהוא "הזיקא דכל מדינת ארץ ישראל אם יש בה עיירות שאינם נאותים, ולאו כל כמיניה דהאי בעל העיר לגנות ולבזות המדינה".[97]
בדברי חכמים אפשר למצוא תקנות נוספות שנועדו לשיפור פני המרחב הציבורי. דוגמה בולטת לכך היא האיסור על גידול בהמה דקה בארץ ישראל,[98] וכן החובה להרחיק אילנות מן העיר משום ש"אין זו תפארת ארץ ישראל".[99] בגמרא מסופר גם על רבי חנינא שהיה (על פי פירוש רש"י) "משוה ומתקן מכשולי העיר מחמת חיבת הארץ שהיתה חביבה עליו ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים".[100] אפשר לראות ביחס זה לארץ ישראל תופעה ייחודית הנובעת מקדושתה, או לחלופין תפיסה עקרונית על האופן שבו צריכה אומה לנהוג בחלקת הא־להים שלה.
דוגמה נוספת היא התקנות שתיקנו חכמים ביחס לירושלים:
ואין מוציאין בה זיזין וגזוזטראות – מפני אהל הטומאה, ומשום דלא ליתזקו עולי רגלים. ואין עושין בה אשפתות – משום שקצים. ואין עושין בה כבשונות – משום קוטרא [עשן]. ואין עושין בה גנות ופרדסין – משום סירחא [סרחון].[101]
התקנות העירוניות שתיקנו חכמים מגבילות הן את אפשרויות הבנייה הן את אפשרויות העיסוק, מתוך דאגה לניקיון ולבטיחות של העיר. בדורות הבאים יישמו חכמי ישראל את העיקרון הזה במגוון זמנים ומקומות. כך למשל, בקהילות פאדוואה ופוזנא ומנטובה הטילו מס קהילתי לצורך תשלום לעובדי תברואה; במכנאס החרימו בעלי חיים מזיקים (גם כשהדבר לא היה הכרחי לפי דין התורה); בשכונת מאה שערים תיקנו שהרחובות צריכים להיות מרוצפים כדי למנוע חיידקים; במזכרת משה חייבו את התושבים לטפח את העצים הסמוכים לבתיהם; וכן הלאה.[102] עם זאת, כאשר ההגנה על איכות הסביבה עלולה לפגוע בצורה משמעותית בפרנסת אנשי העיר, נטו חכמים להעדיף את שיקולי הפרנסה.[103]
עולה אם כן כי חכמי ישראל ופרנסיו הכירו הן ברוח דיני התורה, הן במגבלותיהם, ומשום כך לא היססו לתקן תקנות לפי צורך המקום והשעה למען שמירה על איכות הסביבה. ואף שנדמה לעיתים כאילו לפעולה של אדם פרטי יש משמעות שולית בלבד,[104] כבר לימדה אותה תינוקת את רבי יהושע שהיה מהלך בדרך כבושה באחד השדות: "ליסטים שכמותך כבשוה".[105] כמו כן עינינו הרואות שהתגייסות של פרטים רבים עשויה לחולל שינוי, כמו ביחס לפרחי הבר המוגנים שהשתנה מן הקצה אל הקצה בתוך שנים ספורות.[106]
חשוב להדגיש כי דינים ותקנות אלו מתייחסים לא רק להיבטים התועלתיים החומריים של המרחב הציבורי, אלו שנוגעים לבריאות הציבור והסרת מכשול, אלא גם להיבטים האסתטיים.[107] כפי שכתב רש"ר הירש: "חברה שאיננה חסה על היפה, גם האדם יגדל בה פרא".[108] התרחקות מן ההיבטים האסתטיים של החיים היא אחד מנגעי הגלות,[109] וממילא גם הדאגה ליופי ולניקיון העיר נחלשה בחברה היהודית המסורתית עם השנים.[110] חלק מתהליך השיבה לארץ ישראל כולל את תיקון החוש האסתטי[111] ולקיחת אחריות גם על נויה ותפארתה של הארץ.[112]
קיימות יהודית – לעמוד הראשי ולתוכן העניינים
הערות שוליים:
[42] תוספתא בבא קמא פרק ב, הלכה יג.
[43] ויקרא רבה (וילנא) פרשה ד סימן ו (פרשת ויקרא).
[44]Hardin, G. (1968) "The Tragedy of the Commons", Science, 162(3859), 1243–1248. על המענה היהודי לבעיה זו ראו: יונתן אייקנבאום, קיימות מבראשית, עמ' 109–126.
[45] ראו גם את התייחסותו של הרב יובל שרלו לדילמה של שרֵפות ביערות האמזונס: השריפות באמזונס: "נדרשת חזרה בתשובה", מקור ראשון 24.09.2019.
[46] כך מבואר בדברי הרא"ה (המובאים בשיטה מקובצת בבא קמא נ ע"ב): "דבור בין בהבל בין בחבט גרמא בעלמא הוא ומן הדין ראוי שיפטר בגרמא דנזקין דעלמא דפטור אלא דרחמנא הוא דחייביה". אמנם מדברי מפרשים אחרים על הסוגיה שם עולה כי התורה החשיבה את אבות הנזיקין כנזקים ישירים שאינם 'גרמא' (דבר יעקב בבא קמא נ ע"ב, אות ג).
[47] אריאל אבן מעשה, שמים וארץ נשקו: הלכה, מוסר ואתיקה סביבתית, ראשית ו (תשפ"ב), עמ' 78–118.
[48] כפי שהודה גם אבן מעשה שם.
[49] כדין המשלח את הבעירה ביד פיקח.
[50] כפי שכתבו הראשונים בהסבר פטור נעורת של פשתן.
[51] ראו למשל בשו"ע חו"מ שצח, ד שפטר מאחריות את מי ששורו נפל לבור והבאיש את מימיו לאחר זמן, "שהרי נעשה כשאר תקלה שחשוב כבור, והמים חשובים ככלים, ובור פטור בנזקי כלים".
[52] הרב אברהם כהנא־שפירא, מבט תורני על חוקי המדינה והתקנת תקנות בימינו, תחומין ג, עמ' 238–249. וראו: הרב ידידיה כהנא, חיוב נזיקין במעשה ובגרמא, אתר "ארץ חמדה" בכתובת: https://www.eretzhemdah.org/content.asp?lang=he&pageid=169.
[53] בבא בתרא כב ע"ב. וראו ביד רמ"ה בבא בתרא כו ע"א, אות קז: "אסיר למגרם מידי דאתי מיניה היזקא לאינשי, אי משום לפני עור לא תתן מכשול ואי משום ואהבת לרעך כמוך".
[54] בבא קמא ל ע"א; רמב"ם נזקי ממון יג, כב.
[55] שו"ע חו"מ תטו, ג.
[56] משנה בבא בתרא פרק ב.
[57] יד רמ"ה בבא בתרא כו ע"א.
[58] שו"ת הרא"ש כלל קח, סי' י.
[59] לבוש חו"מ רלא, כה; סמ"ע שם, ס"ק מג. דבריהם נאמרו ביחס לאיסור ספציפי של הפקעת שערים, אך הרב ליכטנשטיין למד מכך כי "כל העוסק באיזו פעולה שתהא, העלולה לערער סדרי חברה תקינה וצודקת, עובר על עשה 'וחי אחיך עמך'".
[60] דברים א, טז
[61] סנהדרין ז ע"ב.
[62] ויקרא יט, יד.
[63] יד רמ"ה שם.
[64] שו"ת הרא"ש כלל קח, סי' י.
[65] רמ"א חו"מ קנה, כ. נראה כי מקור דבריו בשו"ת הרשב"א (ח"ג, סי' קנז) ושו"ת הריב"ש (סי' קצו) שכתבו ששיעור הרחקת נזקים צריך להיקבע על פי בקיאים.
[66] בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת כי תצא.
[67] חוק לישראל – נזיקין, עמ' 189–190. על ההבחנות בין התפיסה המשפטית של התורה לזו הרווחת בעולם המודרני ראו: צבי אילני, שיקולי יעילות בטיפול במטרדים אקולוגיים בספרות ההלכה בהשוואה עם תיאוריות כלכליות מודרניות, שנתון המשפט העברי טז/יז (תש"ן–תשנ"א), עמ' 27–87. עוד על נזקי עשן לאור ההלכה ראו אצל: אורנה עידו־ליכטמן, אקולוגיה מתוך תיאולוגיה: הרחקת נזקים סביבתיים, דרישה 5, עמ' 69–86.
[68] אגרות משה חו"מ ח"ב, סי' יח.
[69] ציץ אליעזר חט"ו סי' לט.
[70] שו"ת דברי משפט ח"ח – מניעת עישון בבית כנסת או בישיבה. וראו: רפואה כהלכה ח"ג, שער א, סי' ב, סעיפים עד–עז; הרב יצחק בר זאב, ערכי סביבה ויהדות, עמ' 40–43.
[71] אף שנזקיו הבריאותיים של העישון מצטברים לאורך שנים רבות, העשן עצמו מגיע אל האדם הנפגע באופן ישיר ומיידי.
[72] ראו למשל: פתחי חושן ח"ו, פרק יג, הע' ה.
[73] תוספות בבא בתרא כב ע"ב.
[74] רמב"ן בבא בתרא כב ע"ב ד"ה לימא.
[75] פתחי חושן ח"ו, פרק יג, הע' ל, על פי החזון איש בבא בתרא סי' י, ס"ק א.
[76] ראו למשל בספר חסידים (הוצאת מקיצי נרדמים) אות קסא: "'לפני עור לא תתן מכשול', שלא ירחץ אדם שהוא מוכה שחין במים ואחר כך ירחץ אחר". וראו: הרב דוד שטרן, אדם המדביק: דין תשלומי נזיקין בחולה קורונה שהדביק, באתר "מרכז תורה ומדינה", בכתובת: https://did.li/jdngT; הרב ידידיה לוי, חיובי נזיקין בחולה קורונה שהדביק, באתר "פסקים", בכתובת: https://www.psakim.org/Psakim/File/13416.
[77] תוספתא בבא בתרא פרק א, הלכה ז; שו"ע חו"מ קנה, כג. ראו בפירוש חזון יחזקאל על התוספתא (שם) שהאיסור אינו משום היזק אלא משום סכנה.
[78] וכמותו כתבו הר"ן (שם ד"ה ה"מ) והנמוקי יוסף (בבא בתרא יג ע"א מדפי הרי"ף ד"ה גמ' יוכנאה).
[79] זאת על בסיס דברי הכוזרי (מאמר ג, אות יט): "ראוי ליחיד לסבול קשיים ואפילו מוות למען תועלת הכלל".
[80] כפי שמבואר ברמב"ן (בבא בתרא כו ע"א ד"ה הא דאמרינן), וכעין זה בשו"ע חו"מ תטו, ג (על פי הגמרא בבא קמא ל ע"א).
[81] הרב גדליה אהרן רבינוביץ, בדין אחריות המדען לתוצאות מחקרו, הלכה ורפואה ד, עמ' רכ–רלא.
[82] בבא קמא פ ע"ב.
[83] תוספתא בבא מציעא פרק יא, הלכה ח.
[84] תוספתא בבא מציעא פרק יא, הלכה לב.
[85] יהושע כד, כה.
[87] חזון איש בבא בתרא סי' יד, ס"ק יד, ועי' בספר שיעורי אמת ליעקב – בבא בתרא, סי' י.
[88] ערוך השולחן חו"מ תיז, י-יא.
[89] ראו על כך במאמר של עינט קרמר, משבר האקלים הלכה למעשה: יש אקולוגיה יהודית, בתוך הבלוג 'על דעת הקהל', 13 ביולי 2022, בכתובת: https://heb.hartman.org.il/ecology-jewish-theology-einat-kremer/ (להלן: קרמר, משבר האקלים).
[90] ראו בהרחבה על חובת שמירת ניקיון המרחב אצל: הרב אברהם קורמן, עקרונות אקולוגיים בטעמי המצוות – חלק ב, שמעתין 60 (תש"מ), עמ' 51–56; הרב ארי אברהם סמג'ה, הליכות נקיון האדם וסביבתו, הסביבה בהלכה ובמחשבה א (תשס"ד), עמ' 44–77; הרב שמואל גרינוולד, הסדר והניקיון במקורות חז"ל, הסביבה בהלכה ובמחשבה ד (תשס"ח), עמ' 205–241; רקובר, איכות הסביבה, עמ' 54–64.
[91] מורה נבוכים ג, מח.
[92] רלב"ג דברים כא, כג.
[93] רש"י במדבר לה, ב.
[94] ספר החינוך מצווה שמב. וראו: האקולוגיה האנושית בעולם העתיק, עמ' 24–29.
[95] הרב ישראל מאיר לאו, מעלת איכות הסביבה ביהדות, שערי צדק ו (תשס"ה), עמ' 185–193.
[96] רשב"א בבא בתרא כד ע"ב ד"ה הא.
[97] חתם סופר בבא בתרא כד ע"ב ד"ה ונותן.
[98] ראו: הרב צבי אידלס, איכות הסביבה, עמ' 13; רקובר, איכות הסביבה, נספח א.
[99] רש"י בבא בתרא כד ע"ב ד"ה לא חמימא.
[100] רש"י כתובות קיב ע"א ד"ה מתקן.
[101] בבא קמא פב ע"ב.
[102] יוסי כץ, איכות הסביבה בתקנות ירושלים הראשונות, על אתר ח-ט (תשס"א), עמ' 37–44; שלמה גליקסברג, איכות הסביבה בתקנות הקהילות, שיח שדה 7 (תשע"א), עמ' 15–42.
[103] ירון אונגר, הגנת הסביבה במקורות היהודיים, מרכז המחקר והמדע של הכנסת תש"ע, סעיף 2.9; הרב דוד אריאב, תן דעתך, ירושלים תשע"ח, עמ' 106–107 (להלן: תן דעתך). דבריהם מבוססים בין השאר על שו"ת מהרשד"ם חו"מ, סי' תסב ושו"ת מהרש"ך ח"ב, סי' צח.
[104] כפי שהסביר למשל בשו"ת רדב"ז (ח"ב, סי' תרלג) את ההימנעות מקיום תקנות שמירת הסביבה בירושלים: "שלא גזרו אלא בזמן שאפשר להתקיים אבל האידנא דרובה עכו"ם אי אפשר להתקיים גזרתם שאם לא יעשו ישראל יעשו העכו"ם ומה הועילו בתקנתם".
[105] איכה רבה פרשה א, פסוק יט; מסכת דרך ארץ רבה פרק ו. ראו בהרחבה על האיסור לעשות נזק מצטבר בספר תן דעתך, עמ' 117–124.
[106] בני פירסט, צמיחתה של תרבות ירוקה: מאבקים סביבתיים בישראל והשפעתם על המרחב, ירושלים 2014.
[107] כגון התקנה שלא לעשות תנורים בירושלים על מנת שלא ישחירו את חומתה (רש"י בבא קמא פב ע"א ד"ה קוטרא). על חשיבות הדאגה לנוי במרחב הציבורי ראו: הרב נפתלי בר אילן, משטר ומדינה בישראל על פי התורה, ח"ד, פרק נו, סעיף רפג; רקובר, איכות הסביבה, עמ' 101–103; יוסי כץ, שורשי נוי העיר בהלכה היהודית, אופקים בגאוגרפיה 101–102 (2022), עמ' 312–319.
[108] רש"ר הירש בראשית ב, ט. עוד על היחס למגורים במקום יפה ראו אצל: הרב מרדכי ברויאר, טכנולוגיה, אקולוגיה ומוסר היהדות, הגות – יהדות בחברת ימינו, עמ' 109–114.
[109] עין איה שבת פרק ב, אות סז; הרב יחיאל יעקב ויינברג, לפרקים, עמ' 78. וראו: בין הזמנים: תרבות, בילוי ופנאי בהלכה ובמחשבה, עמ' 213–244.
[110] בין השאר מתוך תפיסה עקרונית, שאותה ניסח הרמב"ן בחדושיו (בבא בתרא כד ע"ב) בהתייחס לחובת הרחקת אילנות מהעיר: "כיון שאמר עולא דמשום נויי העיר הוא פשיטא לי' שאין תקנה זו אלא בא"י אבל בחוצה לארץ אין מן הדין שיעכב ולא תקנו בה כלום, הלואי שתינוול בפני יושביה". והוסיף על כך הבית יוסף (בדק הבית חו"מ, סי' קנה): "דאף בארץ ישראל אינו נוהג בזמן הזה, שהיא בידי גויים". ראו בהרחבה על סוגיה זו אצל: הרב יהודה שביב, הנוי והנצח – פרק באקולוגיה יהודית, תחומין יב (תשנ"א), עמ' 472–479; Shlomo E. Glicksberg, Ecology in Jewish Law: Between the Universal and the Particularistic: The Trend of Delimiting “Environmental Laws” to the Land of Israel, Hebrew Union College Annual, Vol. 82-83 (2011-2012), pp. 249-268. וראו: שמואל חן, מדוע נעדרת אתיקה סביבתית מההגות הציונית הדתית, אקדמות יט (תשס"ז).
[111] ראו: הרב יובל שרלו, וארשתיך לי לעולם, עמ' 97–114.
[112] הרב נחום סטפנסקי, חיוב שמירת ארץ ישראל יפה, הסביבה בהלכה ובמחשבה ד (תשס"ח), עמ' 170–175.
