פרסום מידע שלילי על אדם [נייר עמדה]

1. הצגת הנושא

כיום, אין צורך לעמוד בפני ציבור על מנת להלבין פני אדם ברבים. די להפיץ מידע שלילי על פלוני באמצעות תגובית (טוקבק) או ברשתות החברתיות (מה שקרוי בעגה המקובלת 'שיימינג') ומיד ציבור עצום נחשף אליו. תפוצתו הרחבה של המידע, כמו 'אורך חייו', גורמים לבושה גדולה מאוד למבויש ופעמים רבות שנגרמים לו נזקים משמעותיים, כגון נידוי חברתי ופיטורין מהעבודה. יתרה מזאת, כל אלו עשויים להביא לכך שהאדם המבויש יקוץ בחייו, וכבר היו דברים מעולם.
מטרותיו של השיימינג עשויות להיות מגוונות: החל מנקמנות אישית, דרך ניסיון להילחם בתופעות חברתיות שליליות, ועד ניסיון למנוע עוולות של ממש. קורבנות השיימינג יכולים להיות אישי ציבור, פקידים, או סתם אנשים מן השורה. הדילמה האתית בנושא זה כרוכה בצורך לאזן בין הגנה על חייו וכבודו של הקורבן, ובין הצורך למחות על מעשים רעים, למנוע עוולות ולהגן על הציבור מפני נוכלים ועבריינים. נייר עמדה זה יעסוק בצורה שבה מוכרעת דילמה זו במסגרת ההלכה היהודית ובמסגרת האתיקה הנגזרת ממנה.

2. המבט היהודי

2.1. עקרונות יסוד

2.1.1. חומרת איסור ביוש והלבנת פנים: איסור הלבנת פנים הוא מהאיסורים החמורים בתורה.¹ חז"ל קבעו ש"נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים",² השוו את המלבין פני חברו ברבים לשופך דמים, והפליגו בחומרת עונשו.³ האיסור כה חמור עד שאחדים מפוסקי ההלכה דנו האם אדם מחויב למסור את נפשו כדי שלא לבייש את חברו.⁴ בנוסף לאיסור, לבית הדין נתונה הסמכות להשתמש בסנקציות עונשיות כנגד אדם המבייש את חברו בדברים.⁵ 2.1.2 איסור לשון הרע: התורה אוסרת על הפצת מידע שלילי ('לשון הרע') על אדם או על תכונותיו, גם כאשר המידע הוא אמתי.⁶ איסור זה קיים גם כאשר לא מתקיימות התוצאות החמורות הכרוכות בביוש אדם.
2.1.3. חובת הצלת העשוקים: בהלכה היהודית, הצלת עשוק מיד עושקו אינה רק מעלה טובה והיא חובה של ממש. חובה זו כלולה בציווי 'לא תעמוד על דם רעך', בחובת השבת אבדה ובמצווה לגמול חסדים.
⁷ קיימים מצבים שבהם פרסום מבייש, כמו למשל פרסום עוולות, עשוי לסייע לעשוּק להינצל מיד עושקו. כמו כן, לעתים פרסום מידע שלילי על אדם עשוי לסייע לציבור הרחב להיזהר מפני אותו אדם.
2.1.4. חובת הציבור להגן על עצמו מול 'זכות הציבור לדעת':⁸ בשל החומרה שמייחסת המסורת היהודית לפרסום מידע שלילי על הזולת, לא קיים במסגרתה העיקרון הגורף של 'זכות הציבור לדעת' אשר מתיר פרסום בצורה רחבה. עמדת המוצא היא שההיתר לפרסם מידע שלילי על אדם דורש עמידה במספר תנאים שיפורטו להלן. עמידה בתנאים אלו מחייבת –ולא רק מתירה – את פרסום הדברים, במטרה להשיג את התועלת הערכית הרצויה.
2.1.5. נידוי: אחת הסנקציות שניתן למצוא בהלכה כנגד עבריינים היא הנידוי – אשר כרוך, מעצם מהותו, בפרסום שמו של החוטא והעבֵרה שבה הוא מואשם. לעתים, מטרת הנידוי היא להציל עשוק מיד עושקו, כמו במקרה של סרבנות גט,⁹ או להעניש ולהרתיע אדם שהתנהגותו חריגה כגון מבזה תלמיד חכם.¹⁰ שימוש בנידוי יכול להיעשות גם כדי להכריח אדם לפייס את חברו לאחר שבייש אותו.¹¹

2.2 אופן ההכרעה

2.2.1. התנאים להיתר פרסום: ספר ההלכה המרכזי בנושאי לשון הרע הוא הספר חפץ חיים. בין היתר, נוּסחו בספר זה הכללים המתירים פרסום עובדות שליליות על אדם ('לשון הרע לצורך'). מניעים חיוביים לפרסום יכולים להיות: הגנה מפני נזק עתידי לפרט או לציבור, מאבק בתופעות שליליות ועשיית צדק עם מי שנעשה עמו עוול, וכל כיוצא בהם.
2.2.2. כללים שיש להקפיד עליהם בפרסום מותר: גם במקרים שבהם המניע חיובי, חובה לשמור על מספר כללים.¹²

1. ודאות – בירור מלא של אמִתוּת העובדות וידיעה ברורה שעובדות אלו מפלילות את הנידון. כלל זה אוסר לחלוטין פרסום שמו של חשוד עד שתבורר אשמתו. אכן, כאשר מטרת הפרסום היא להגן על הציבור מעבריינים ומנוכלים, לא ניתן להמתין עד הגעה לרמת ברירות גבוה. לכן, במקרים כאלו ניתן לפרסם עובדות שרמת ודאותם אינה גבוהה, אך חובה לציין עובדה זו.¹³
2. נחיצות – קיימת חובה להוכיח את החוטא לפני שפונים לאפיק של פרסום חטאו ברבים. בנוסף, חובה למצות את האפשרויות האחרות שניתן להגיע באמצעותן לאותה מטרה ללא פרסום המידע השלילי.
3. דיוק – הפרסום יהיה מדויק ולא יכלול הפרזות והגזמות. כלל זה חל לא רק על המפרסם הראשון אלא גם על מי שישמע את הפרסום הראשון ויפיץ אותו. משום כך, על המפרסם לשקול היטב האם קיימים סיכויים גבוהים שמי שייחשף לפרסום יפיץ אותו הלאה באופן הסותר סייג זה, כגון כאשר מדובר באישיות מפורסמת שקיימת נטייה להכפישה, או כשמדובר בנושא שהחברה נוטה להגזים בתיאור חומרתו. אם כך הם פני הדברים, הדבר הפרסום עשוי להיות בעייתי.¹⁴
4. תכלית ראויה – המספר צריך לכוון לתועלת חברתית ואסור לו לפרסם את המידע מתוך שנאה או מתוך רצון בנקמה. סעיף זה, אשר ייחודי לאתיקה היהודית, הוא נושא המסור ללב והוא דורש מהמפרסם – בכל מקרה שבו יוּתר הפרסום מבחינה עקרונית – לבדוק כלפי עצמו מהם מניעיו.
5. מידתיות – נדרש שלא ייגרם נזק לעבריין יותר ממה שהיו מתחייב בבית הדין לוּ היה נפתח כנגדו הליך שיפוט מסודר.¹⁵ סעיף זה מצמצם כמעט לחלוטין את אפשרות הפרסום, הן בשל החשש מתוצאות חמורות כמו פיטורין, שאינן מוצדקות בכל מקרה, והן משום שהמידע על האדם נשאר ברשת האינטרנט לאורך ימים ושנים ועשוי ליצור נזק בלתי־הפיך ועתידי – כשהעבריין ירצה לחפש מקום עבודה וכיוצא בזה. כאשר יש ספק האם אכן ייגרמו נזקים חמורים שלא היו מתרחשים במקרה של הליך מסודר בבית הדין, יש להבדיל בין ספק שקוּל שבו 'שב ואל תעשה עדיף' לספק שולי שבו מותר לפרסם את המידע.

2.2.3. פנייה למשטרה ולרשויות המוסמכות: אם הציבור עלול להיפגע מהעבריין, יש להתלונן עליו בפני רשויות החוק, אף שבמשפט העברי נדרשת בדרך כלל עדות של שני אנשים כדי להפליל אדם, והליכים רבים במשפט הפלילי אינם תואמים לכאורה את ההלכה היהודית. התלונה בפני רשויות החוק מותרת משום שישנם מקורות הלכתיים המורים כי ניתן לעצור אדם לחקירה במקרה שיש אומדן דעת ברור שהוא אכן אשם,¹⁶ וכן ישנו תוקף הלכתי לדין הפלילי כפי שהתעצב בחוקי מדינת ישראל.¹⁷ מאידך, קיימת חובה להשתדל שהמידע לא יפורסם אם לא מתקיימים הכללים שהוזכרו בסעיפים הקודמים, במיוחד משום שקיימת סבירות רבה כי החשד יופרך לחלוטין.
2.2.4. ביוש בהגשת תביעה: ברור שההלכה מתירה לאדם יכול לתבוע את חברו לדין תורה גם אם התביעה תגרום בושה לנתבע, וזאת כאשר טענתו היא 'טענת ברי' כלומר ברור לו שחברו חייב לו כסף. באותו אופן מותרת עדות בעניינים ממוניים כאלו ואין בה כל איסור. לעומת זאת, במסגרת ההלכה אסור לאדם בודד להעיד כי אדם פלוני עבר על איסורים הלכתיים, שכן ההלכה דורשת עדות של שני עדים וממילא אין לעדות הנזכרת כל משמעות מעשית והתוצר היחיד שלה הוא השמצת הנאשם. בהליכים פליליים במדינת ישראל מתקבלת עדות יחיד, ומאחר שעל פוסקים רבים מקובלת סמכות המדינה בעניינים אלו, כנזכר בסעיף הקודם, אין מניעה להעיד גם כאשר העד עומד לבדו.
2.2.5. נידוי בימינו: כפי שהוזכר בסעיף 5.1.2, נידוי עבריין מופיע בהלכה כסנקציה אפשרית. עם זאת, נראה שאמצעי זה יעיל בתקופתנו רק בחברות סגורות ובמסגרות קהילתיות 'צפופות' ורק בהן הנידוי עשוי לגרום לחוטא לחזור בו. בכל חברה אחרת סביר שהציבור לא ייענה להוראות המנדים והחוטא לא ישוב מדרכו. אכן, ייגרם לו נזק מסוים אך לא ברור שהתוצאה המקוּוה תושג.

3.מסקנות

3.1. לא קיים היתר גורף לפרסם דברים בשל 'זכות הציבור לדעת', ולכן תנאי סף לפרסום שלילי על אדם הוא שהפרסום הנו לתועלת – לדוגמה, לשם תיקון עוול.
3.2. גם כאשר המטרה היא לתועלת, יש לוודא שהתמלאו כל התנאים המופיעים בספר חפץ חיים ואשר פורטו לעיל: ודאות, נחיצות, דיוק, תכלית ראויה ומידתיות. כאשר הכוונה היא להגן על הציבור מפני סכנות, יש להגמיש אחדות מהדרישות.
3.3. בפרסום על מנת להרתיע, יש לשקול היטב את התועלת שעשויה לצמוח מן הפרסום אל מול הפגיעה במי שמפרסמים עליו.
3.4. אין היתר לפרסם את שמו של חשוד כל זמן שלא הוּכחה אשמתו, להוציא מקרים שבהם החשוד עשוי לגרום סכנה ממשית.
3.5. אם הוּכחה אשמתו של אדם ויש חשש שהוא ימשיך ויזיק, מותר לפרסם את שמו ובתנאי שמטרת הפרסום היא אכן מניעת פגיעה נוספת.
3.6. אם יש סיכוי שהפרסום יוביל לחשיפת פשעים נוספים של הנאשם, יש מקום להקל יותר בשאלת הפרסום – אך יש לשקול את ההיתר בכובד ראש.
3.7. השימוש בנידוי יכול להועיל רק בחברות סגורות וגם בהן יש לשקול היטב שימוש בכלי זה. בחברות שאינן סגורות, כלי זה אינו יעיל ולכן יש למצוא דרכים חלופיות להרתעת נאשמים.