שתי תופעות מלוות אותנו מתחילת המלחמה בשמחת תורה ועד היום ביחס הציבורי של הציונות הדתית (כתנועה, לא כמפלגה) לסוגיית החטופים. ראשונה בהן היא העובדה שאין אירוע אחד, תפילה אחת, שיעור אחד, התקהלות אחת – שנושא החטופים לא מוזכר בה. קשה לתאר את היקף היצירתיות בתחום זה. בניסוח תפילות, הקראת שמות, "מי שברך", "אחינו כל בית ישראל" וכדומה. לא מדובר אך ורק בתפילות אלא גם בשיעורי התגייסות עצומים ובמסירות נפש במובן הפשוט של המילה, וחלק מהלחימה מתחולל מתוך אמונה שזו הדרך להשבת החטופים השרויים במצב לא-אנושי לביתם. הטענות נגד הציונות הדתית על התעלמות מנושא החטופים הן האשמות שווא מחפירות.
אנו מוצאים רק מעט מאוד תנועות של אמפתיה, סולידריות, חיזוק והתקרבות
מאידך גיסא, התחושה הציבורית היא שהציונות הדתית נמצאת מחוץ למערכה הציבורית של קבלת החלטות כואבות אחרות, מלבד מלחמה, כדי להשיב את החטופים לביתם. המציאות הזו יונקת ממקורות רבים: הערכה כי הפעילות הציבורית הזו מזיקה להשבת החטופים, האשמה לחינם את השלטונות במקום להפעיל את הלחץ במקום אחר, גיוסה של המערכה להשבת החטופים לצרכים פוליטיים אחרים, האשמת השלטון באי-השבת החטופים בסגנון אלים ופוגעני, פעולות קיצוניות שנעשו כחלק מהפגנות, סלידה מטענות נוראיות המופנות כלפי הציונות הדתית שאם במקום תצפיתניות היו שם בנות אולפנה היינו מוכנים לשלם כל מחיר כדי להשיבן; וכדומה.
הדיכוטומיה הזו יוצרת תנועה של קוטביות. בשל חילוקי הדעות האלה אנו מוצאים רק מעט מאוד תנועות של אמפתיה, סולידריות, חיזוק והתקרבות, שאפשר שיתקיימו גם ללא הסכמה על הדרך הנכונה להתמודד עם המצב. חשוב כמובן להדגיש כי יש קבוצות בציונות הדתית שאינן נוהגות כך, ובמוצאי השבתות האחרונות אני פוגש, לדוגמה, את אנשי גוש עציון הפועלים בקרית גת ביחד עם אנשי בארי וניר עוז.
נוצרו תנאים שונים: חורף, כשלון הטיעון הצבאי וההסכם בלבנון
כבר בימים הראשונים כתבתי שאין מדובר במלחמת בני אור בבני חושך. הנימוקים לכל הצדדים כבדים וחזקים, ואף לא אחד מחזיק בידו את המעשה הנכון. הסוגיה העומדת לפתחנו היום היא האם מוטלת על כל אחד במדינת ישראל, תהא תפישתו לפני שנה ורבע אשר תהיה, לבחון את עמדותיו מחדש לאור המתחולל בשבועות האחרונים: אנו עומדים בפני חורף נוסף שמומחים רבים אומרים שלחטופים אין את האנרגיות הפיסיות הנדרשות כדי להתקיים, ורבים מהם ימותו בפועל; כישלון החילוץ הצבאי של ששת החטופים שהביא לחולשה גדולה בטיעון כי רק בפעולה צבאית אפשר לשחררם; ההסכם בלבנון, שנחתם על ידי ממשלת "ימין על מלא", באחריות מיניסטריאלית של כולם, שניתן לגזור ממנו מדיניות אחרת ברצועת עזה; ועוד ועוד.
מהו הבסיס הרוחני לעשות כך? בסיפור יציאת מצרים טוען משה רבינו דברים קשים מאוד מול ריבונו של עולם: "וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה, וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (שמות ה, כג). כיצד העז? רבי עקיבא שימש לו כפה: "ר' עקיבא אומר: יודע אני שאתה עתיד להצילם, אלא מה איכפת לך באותן הנתונים תחת הבנין?!" (שמות רבה ה, כב). לאמור: בסוף יבוא הניצחון על המצרים, וגאולת ישראל, אך בינתיים… ילדים יהודים נמצאים תחת הבניין והורגים אותם!
גם אלה דברים קשים והמדרש מספר: "…באותה שעה ביקשה מדת הדין לפגוע במשה", ומדוע לא פגעה? "…וכיון שראה הקב"ה שבשביל ישראל הוא אומר, לא פגעה בו מדת הדין". האם אין אנו חייבים לקרוא את המדרש הזה לא כלפי הקב"ה, אלא כלפי מנהלי המדיניות לשחרור החטופים, "הנתונים תחת הבניין"? ואף שלא ניתן להעתיק מקרה למקרה, ואי אפשר להפוך מדרש למדיניות פוליטית, ניתן לשמוע ממנו את הרוח הכללית שנוגעת לאלה שסובלים בינתיים, עד שיבוא הניצחון "הגדול והמוחלט". אנו נמצאים במצב נורא של "נתונים תחת הבניין" שיכולת שרידותם הולכת וקורסת.
איני יודע בוודאות כי המסקנה תהיה אחרת, אולם עצם מימוש החובה להתייחס לכל השינויים שצויינו לעיל עשויה להביא לדיוק ולכוונון של עמדתנו
מה אפוא נכון לעשות? נכון לבחון מחדש את עמדתנו. אני מדגיש כי איני יודע בוודאות כי המסקנה תהיה אחרת, אולם עצם מימוש החובה להתייחס לכל השינויים שצויינו לעיל עשויה להביא לדיוק ולכוונון של עמדתנו. כבר בעצרת לציון 100 ימי החטיפה, שנערכה בככר החטופים, דברתי על כך, כאשר לא היה ניתן להאמין כי נגיע למספר ימים נורא כזה שהחטופים נמצאים בו מתחת לאדמה. הבחינה המחודשת תביא מצד עצמה להתקרבות יותר גדולה בין הציבורים השונים בעם ישראל, להעצמת חיפוש הפתרונות כדי להביא את החטופים לביתם, ואפשר שהיא תגיע למסקנה כי יש מחירים שעלינו להיות נכונים לשלם כדי לגאול אותם ממצוקתם.
המאמר פורסם לראשונה באתר "כיפה".
