שתי תמונות עיקריות מזדקרות בהקשר יום השואה: ראשונה בהן – בני הנעורים העטופים בדגל ישראל במחנה השמדה. הם מביעים מסר. הם מחזקים את ההכרה כי תנועה אחת של מענה לשואה נמצאת במדינת ישראל, בחוזקה, בעוצמתה, בביטחונה, בכינונה כמקלט בטוח, כבני חורין, כחברים במשפחת העמים, בלאום. האנטישמיות הגוברת מחזקת תנועה זו והכרה כי קשר ישיר נוצר בין השואה ובין מדינת ישראל.
שנייה בהן – היא ההכרה שמדובר בהקשר הרבה יותר רחב של דמות האדם. פותחת בחמלה, בסולידריות, בחובה כלפי אלו שהשואה חרטה בהם את צלקותיה, בצל המוטל על בני האדם. ממשיכה בחשיבות הגדולה של הזהירות מהרוע הטמון באדם, בבשורה שיש בזכויות האדם, בחרות, באמנות, בחיבור, בקשר שבין דורשי הטוב בעולם כולו.
ושתיהן מאירות לנו מתוך החשכה הגדולה לקראת אחריות נכונות להיות קשור בשתיהן. לא לעמת ביניהן. לא לראות אותן כסותרות האחת את השנייה. פנים בפנים.
לקריאה נוספת:
- יש דברים שלעולם לא נבין (יום השואה 2018)
- עמלק או מצרים
- מנהיגי העולם בישראל: כך נראית תמונת הניצחון היהודית
