פגיעת הברק: ומה עושים כשלא ניתן לחפש אשמים?

״וְאָבִיתָ תְהִלָּה מִגְּלוּמֵי גוּשׁ, מִגָּרֵי גַיְא, מִדְּלוּלֵי פֹעַל״ (פיוט ״אשר אימתך״ ליום הכיפורים) 

ישנם אסונות שנוגעים בנו יותר. פסיכולוגים יפענחו את הסיבה לכך, אולם לא ניתן להכחיש את המציאות הזו. פגיעת הברק משמיים – הפכה רבים רבים לשותפים עמוקים בתפילות, בבקשות, לתחינות לרפואת המשפחה, לחיזוקה ואימוצה בימים הקשים האלה.

התופעה השכיחה היא שכל אימת שמתרחש אסון כלשהו – מחפשים את האשמים, את הבאתם לדין, את חובת מימוש האחריות. יש בהרגל זה היבטים טובים, שכן זו משמעותה של אחריות, וזה דרכו של תיקון. אולם כמו דברים רבים אחרים – גם כאן יש מחיר להפרזה בעמדה זו, וגם כאן – העיסוק במציאת האשמים מונע פעמים רבות את ההתמודדות האמיתית.

עכשיו חווינו מציאות בה אין אשמים. מול הקב״ה מתחוללת תנועה אמונית מורכבת, אך כתובת אנושית לא קיימת. ואנו ניצבים מול אירוע גדול מאתנו. 

הוא מנכיח את אחד הפנים שלנו: פגיעים, איברים בבריאה, נתונים גם לממשלת חוקי הטבע, כפי שאמרנו ב״ונתנה תוקף״ – ״חציר כלה, ענן פורח, חלום יעוף”.

לא ניתן לברוח מכך. שאנו גם צלם אלוהים, וגם מוכים מברק משמיים. גם מצווים על שמחה, וגם בוכים וכואבים. 

לקריאה נוספת:

• “ביום ההוא אבדו עשתונותיו”