יש לנו אחריות על הדיבור שלנו
גם דיבורו של אדם מודרך על ידי ריבונו של עולם. הקב"ה ציווה בתורתו גם על דברים שאין לגביהם חופש דיבור – שקר (שזהו הדבר היחיד שעליו כתוב במפורש שחובה להתרחק ממנו !), לשון הרע, הלבנת פנים וכדו'; כתבי הקודש גם מצווים עלינו לא לשתוק – במצוות כמו "לא תגורו מפני איש", ובעיקר ב"לא תעמוד על דם רעך", ועוד. יש לנו כללים קדושים לדיבור, שכן זהו ייחודו של דמות האדם – "רוח ממללא", ועל כן התורה מדריכה בצורה מיוחדת את השימוש בכלי המיוחד הזה של הדיבור.
ברם, ההלכה המקורית לא נתנה לאף אחד את השליטה על הדיבור שלנו, וזו המשמעות העמוקה של חופש הדיבור הציבורי. על פי ההלכה, מי שאינו מדבר כשורה אינו נענש בעונש פלילי (כי זהו לאו שאין בו מעשה), וגם אינו יכול להיתבע תביעה אזרחית (כי "ביישו בדברים – פטור"). חובת הדיבור הנקי, ההימנעות מהלבנת פנים, איסור השקר – מוטלים על האדם עצמו, ואין איש שיכול לכפות אותו לומר כך או כך.
להיות עקביים
על אחת כמה וכמה שיש לשמור על חופש הדיבור בתחום האמונות והדעות. רבים סוברים בטעות כי משמעות חופש הדיבור היא ש"לי מותר לומר את דעותיי באופן חופשי, ולשני גם מותר לומר את דעותיו באופן חופשי". זה לא חופש הדיבור, אלא מניפולציה ועריצות. האמונה בחופש הדיבור נבחנת כאשר האדם משתמש בו כלפי האחר המחזיק בעמדות מעצבנות, כופרות, שגויות, פוגעניות וכדו'. ואכן, לוחמים רבים על חופש הדיבור, משני הצדדים, אינם מסתכלים בראי, ואינם רואים את נגעי עצמם. הם לוחמים על חופש זה רק כאשר מדובר בהם עצמם, ולא שמים לב לניסיונות ההשתקה המתמידים שהם תומכים בהם כלפי אחרים.
לחופש הדיבור יש חשיבות עליונה
החשיבות העליונה של חופש הדיבור נובעת משני כיוונים שונים. ראשון בהם הוא שפת הזכויות של אדם – לכל אדם הזכות לומר את עמדותיו שלו, ורשות הרבים הציבורית צריכה להיות פתוחה לכולם, ולאפשר לממש את הזכות הזו. אולם, חופש הדיבור הוא גם צורך חיוני לחברה. חברה שכולה "שפה אחת ודברים אחדים" מתפתחת לחברה מסוכנת מאוד לחבריה. היא חיה בתוך הבועה של עצמה, משתיקה את מי שיכול להוציא אותה מחוץ לקופסא, לאתגר אותה, לממש את היסוד של "אלו ואלו דברים א-לוהים חיים" על ידי הפניית תשומת הלב לאפשרויות אחרות, ועל ידי כך היא נידונה לעריצות מצד אחד, ולניוון בשל חוסר התפתחות ובחינה מחודשת של הדרך – מצד שני.
חופש דיבור של בעלי תפקיד
האם נושאי תפקיד רשמי מוגבלים בדיבוריהם ? בוודאי. תלוי כמובן לפי העניין. שופט, לדוגמה, אינו רשאי על פי ההלכה ועל פי האתיקה השיפוטית להביע את עמדותיו הפרטיות – לא רק בפסקי הדין, אלא אפילו מחוץ לכותלי בית המשפט; עובד מדינה אינו רשאי להביע את עמדותיו הפרטיות; רב שהוא עובד מדינה מוגבל אף הוא; וכן על זו הדרך. אלו סוגיות משמעותיות שצריך לברר, כדי שנשוב לדבר את הדיבורים הראויים, לא נשתוק כשחייבים לדבר, ולא נאמר דברים שאינם ראויים.
- לקריאה נוספת בנושא: בין לשון הרע לחופש הדיבור
