אין זמן נצרך יותר מאשר היום, ממש היום, להטמיע את מה שארבעת המינים מבשרים לדברי חז”ל: כולנו אגודה אחת. זו מצוות חג הסוכות המיוחד שלנו השנה. “גוי אחד בארץ”.

לצורך זה צריך לקבל על עצמנו לאגוד את כולם בדרך שבה מתאגדת חברה במחלוקת עמוקה: מחד גיסא, לא למחוק אותה. לא להיות חס ושלום חברה של “שפה אחת ודברים אחדים”. האמת לא נמצאת אצל אף אחד באופן מוחלט; יש צורך בדרכים מגוונות כדי לאפשר להציף אפשרויות אחרות.

מאידך גיסא, לזכור שכולנו באגודה אחת. ממש.

זה נכון ביולוגית – הנגיף ממשיך להדביק. כל התכנסות המונית – מסוכנת; כל הכרעה על יצירת “חסינות העדר” – מסכנת אחרים; נגיף הקורונה לא מבחין בין תפילה להפגנה, בין מסיבת טבע ללימוד בישיבה.

וזה נכון מהותית – אנחנו עם אחד. אנחנו מדינה אחת. במקום שבו שלטון ומוסדותיו מאבדים אמון, מחלחלת המחלוקת לרחוב ולסכנותיו. והציבור אכן איבד את האמון. מסיבות רבות. למן המבנה מלכתחילה, ועד טיב ההחלטות. ואף על פי כן – אנחנו באגודה אחת.

מה לקבל על עצמנו? להכיר בחשיבות של היסודות המהותיים ביותר של הצדדים השונים”: לאלה חשובה שמחת בית השואבה והם נקראים לסגת לאחור – ולאלה חשובה ההפגנה והם נקראים לסגת לאחור, ויש גם כאלה ששני הדברים כאחד חשובים להם, ויש אפילו כאלה ששני הדברים כאחד לא חשובים להם.

צריך שלא תהא המחשבה דיכוטומית. צריך להבין שהצד השני איננו דמון. צריך לפעול כדי שיתחדש האמון. לכלול בכל הצעה גם את ההקשבה לצד השני, למנוגד, לחולק.

וצריך לקרוא לחדש את ההחלטות. שתהיינה בונות אמון, הגיוניות, הוגנות. שתעסוקנה בהתכנסויות הגדולות, לא בפרטי. לא בקטן. לא באין-ספור החריגים. כאלו שראוי לציית להן. שתהיינה הוגנות, סבירות, משיקולים עניינים הנוגעים לנגיף ולתוצאותיו.

צריך לאגוד.

אולי יעניין אותך גם:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.