בחזון אחרית הימים של הנביאים מופיעה הציפייה כי העמים כולם יבואו לירושלים, כדי לשמוע את דבר ה’: “כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים”. זהו חזון נפלא, שהרב קוק הדגיש לא רק את מה שיש בו, אלא גם את מה שאין בו: אין בו שום דבר שדומה לפעולה מסיונרית או לגי’האד.

אנחנו לא חולמים על הבאה בכוח של העמים למרכז הרוחני הגדול בירושלים. אנחנו חולמים על כך שירושלים תהיה מופת מזהיר, שהעמים יבואו מרצונם אל הר האלוהים, וירצו לשמוע את המסרים העולים משם. אלו היו דברי הנבואה ששמעה ממלכת יהודה לאורך דורות רבים.

והנה – העמים באו. קואליציה שלמה של עמים, בהנהגת נבוכדנצאר מלך בבל הגיע לשערי ירושלים. אך אבוי – המטרה שלהם הייתה בדיוק הפוכה. הם הטילו מצור על ירושלים. הם לא רצו ללמוד דבר מירושלים. הם באו כדי להחריב אותה, ולהעביר אותה מהעולם. זו החוויה המזעזעת שהתגלתה לתושבי ירושלים בעשרה בטבת. 

והנביאים? הנביאים לימדו אותנו כי אכן ירושלים איבדה את זכות קיומה בעיני האלוהים.

ומדוע? בשל העובדה שהתשתיות העמוקות של קיומה – הצדק, המוסר, החסד והרחמים – קרסו לחלוטין. ובשעה שירושלים אינה עיר הצדק ועיר המוסר, בשעה שהיא אינה קשובה למצוקות היתום והאלמנה, בשעה ששריה סוררים וחברי גנבים – היא אינה זכאית עוד להתקיים עלי אדמות.

זו המשמעות העמוקה של עשרה בטבת, ולכן נקבע תאריך זה כיום צום. זה היום בו התברר שהחזון לא יתממש, ולהפך – הוא ייחרב. זה היום בו התברר שאיבדנו את תשתית הקיום. החורבן התחיל, אם כי בפועל הוא ייקח עוד זמן. ורק לאחר שנים רבות מאוד תתרחש הזדמנות שנייה, לבנות מחדש.

לקריאה נוספת:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.