תקציר
הדילמה
נערים הלוקים בשכלם (להלן: בעלי מש”ה = מוגבלות שכלית התפתחותית) מגיעים כיום להישגים מיוחדים – בעקבות התפתחויות משמעותיות בחינוך ושינוי היחס הכללי באוכלוסייה. פוטנציאל אנושי מופלא זה הולך ומתגלה ויחד איתו באה ההכרה בצורכי הנערים הללו ובכלל זאת הצורך ביחס שווה ובשילובם בחברה. אחד המקומות המשמעותיים שבהם צורך זה בא לידי ביטוי הוא הקהילה הדתית. ובכן, האם נערים אלו יכולים ליטול חלק שווה בפעילות הדתית, ובכלל זאת השתתפות במניין, עלייה לתורה ועוד? האם ניתן לערוך להם טקס בר־מצווה רגיל?

הרצון לשלב את הנערים בעשייה הדתית ברור ומובן: הדבר חשוב לגיבוש אישיותם ולתחושת הערך העצמי שלהם, הנותנת להם תקווה להמשך חייהם ודוחפת אותם להמשך התפתחות חיובית; בשילובם יש ביטוי להכרה הברורה כי גם להם צלם א־לוהים וכן קיום של מצוות ‘ואהבת לרעך כמוך’; שילובם עשוי גם למנוע תחושת ייאוש וצער מהוריהם הנושאים במשא המאתגר של חינוכם. מאידך־גיסא, ייתכן כי למרות האהדה העקרונית לכך, הדבר אינו אפשרי שכן כדי להשתלב בפעילות הדתית נדרשת רמת דעת מסוימת, ועלינו לברר אפוא מהי רמת הדעת הזו. בשולי הדברים יוער כי אם הדבר אינו אפשרי מבחינה הלכתית, הרי שבחירה לעשות זאת בכל אופן, משמעהּ שהדת וההלכה משמשות בידינו ככלים לקידום ערכינו – מה שאינו ראוי ואינו נכון.

עמדת היהדות
כידוע, שוטה פטור מכל המצוות וזאת משום שאינו בן דעת. ברור שמי שכל התנהגותו נעשית בטירוף הדעת הוא בכלל שוטה ופטור ממצוות. יש הסוברים שדי ב’דעת פעוטות’ או פחות ממנה בשביל להתחייב במצוות (נקבע שדעה זו קיימת אצל כל נער לפי חריפותו, ומדברי אחד האחרונים נראה שמדובר בגיל שש). יש להדגיש כי גם אם בעלי מש”ה חייבים במצוות, אין זה אומר בהכרח שהם בני חיוב בעונשים: יש מן הפוסקים הסוברים כי הם פטורים מעונשים באופן מוחלט, ויש שסברו שלבעלי מש”ה אין פטור כללי מעונשים אלא שהם פטורים מעונשי מצוות ספציפיות שהם אינם מבינים. מנגד, בדברי הראשונים והאחרונים קיימות דעות המצדדות בכך שרמת הדעת הנדרשת כדי להתחייב במצוות גבוהה יותר מאשר ‘דעת פעוטות’; אכן נראה שדעות אלו אינן מקובלות על רוב הפוסקים.

על אף קשיים מסוימים העולים מהדעות המקילות, יש לצרף לדיון את ערך כבוד הבריות. שאלת ההיתכנות ההלכתית של עריכת טקס בר־מצווה לנער בעל מש”ה, ושילובו בקהילה בכלל, עשויה להשפיע באופן משמעותי על הנער ועל הוריו. ההלכה מכירה בערך כבוד הבריות הדוחה אף איסורי דרבנן. יתרה מזאת: ערך כבוד הבריות אף מופיע בדברי הפוסקים כשיקול מכריע בהתלבטויות הלכתיות. ישנם שיקולים נוספים שניתן לצרף, השייכים להצטרפות למניין, לזימון ולמניין הקוראים בתורה. גם לפי הדעות הגורסות שאין חיוב במצוות, וגם בבעלי מש”ה שאינם מגיעים לרמת דעת של דעת פעוטות, עדיין יש ערך רב בחינוך הילדים ובשילובם בקהילה

מסקנות
על הקהילה מוטלת חובה לסייע בשילובם של בעלי מש”ה במסגרת הקהילתית הכוללת: מתן יחס מסביר פנים ועידוד להשתתף בתפילות ובלימוד תורה. נער שהגיע לגיל בגרות ומנת המשכל שלו מקבילה למנת המשכל של נער בגיל 6, והוא מבין ברמה הבסיסית ביותר את משמעות היותו מחויב בתורה ומצוות יכול להצטרף למניין, לענות לזימון ולעלות לתורה. קיימת חשיבות רבה לעריכת טקס בר־מצווה לנערים אלה. נערים העונים לדרישה שבסעיף הקודם יכולים לעלות לתורה ולשמש כחזנים, אולם גם לנערים שאינם עומדים בדרישות אלו יש למצוא תפקידים חגיגיים שיבטאו את שייכותם לקהילה (כמו פתיחת הארון וגלילת ספר התורה).

1. הצגת הנושא

נערים הלוקים בשכלם (להלן: בעלי מש”ה = מוגבלות שכלית התפתחותית) מגיעים כיום להישגים מיוחדים – בעקבות התפתחויות משמעותיות בחינוך ושינוי היחס הכללי באוכלוסייה. פוטנציאל אנושי מופלא זה הולך ומתגלה ויחד איתו באה ההכרה בצורכי הנערים הללו ובכלל זאת הצורך ביחס שווה ובשילובם בחברה. אחד המקומות המשמעותיים שבהם צורך זה בא לידי ביטוי הוא הקהילה הדתית. ובכן, האם נערים אלו יכולים ליטול חלק שווה בפעילות הדתית, ובכלל זאת השתתפות במניין, עלייה לתורה ועוד? האם ניתן לערוך להם טקס בר־מצווה רגיל?

2. הדילמה האתית

הרצון לשלב את הנערים בעשייה הדתית ברור ומובן: הדבר חשוב לגיבוש אישיותם ולתחושת הערך העצמי שלהם, הנותנת להם תקווה להמשך חייהם ודוחפת אותם להמשך התפתחות חיובית; בשילובם יש ביטוי להכרה הברורה כי גם להם צלם א־לוהים וכן קיום של מצוות ‘ואהבת לרעך כמוך’; שילובם עשוי גם למנוע תחושת ייאוש וצער מהוריהם הנושאים במשא המאתגר של חינוכם. מאידך־גיסא, ייתכן כי למרות האהדה העקרונית לכך, הדבר אינו אפשרי שכן כדי להשתלב בפעילות הדתית נדרשת רמת דעת מסוימת, ועלינו לברר אפוא מהי רמת הדעת הזו. בשולי הדברים יוער כי אם הדבר אינו אפשרי מבחינה הלכתית, הרי שבחירה לעשות זאת בכל אופן, משמעהּ שהדת וההלכה משמשות בידינו ככלים לקידום ערכינו – מה שאינו ראוי ואינו נכון.

3. דיון1

1.3. הקדמה

השאלה הראשונה שיש לבחון היא שאלת חיובם במצוות של בעלי מש”ה. שאלה זו משפיעה על חינוכם של בעלי מש”ה, כמו גם על יכולתם להשתתף בחלק מהפעילויות הדתיות הציבוריות, שכן כל “שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתם” (משנה, ראש השנה ג, ח). על מנת להתחייב במצוות צריך אדם להגיע לגיל בגרות (13 שנים לבן ו־12 לבת),2 להגיע לבגרות מינית ולא להיות שוטה. אתגר בירור מעמדם של מש”ה כפול פנים הוא: ראשית, מצב זה לא נידון בתלמוד, וגם בספרות הפוסקים אין הכרעה ברורה בעניינו; שנית, מטבע הדברים, דיון כזה נוטה להיות קזואיסטי – היינו לעסוק במקרה קונקרטי ולא בניסוח כללי רחב – ולפיכך קשה להקיש מדברי הפוסקים במקרה מסוים למקרה אחר.

2.3. השוטה והגדרתו

כידוע, שוטה פטור מכל המצוות וזאת משום שאינו בן דעת. ברור שמי שכל התנהגותו נעשית בטירוף הדעת הוא בכלל שוטה ופטור ממצוות.3 חז”ל פירטו גם כמה סימנים המאפשרים לבחון מצבים שבהם אדם אינו מתנהל בכל דרכיו בטירוף4 – והראשונים נחלקו אם סימנים אלה דווקא הם הקובעים או שכל התנהגות בטירוף מחשיבה את האדם לשוטה5 – אלא שההגדרות הללו מתאימות למי שלוקה במחלה נפשית ולא לבעל מוגבלות קוגניטיבית התפתחותית.6

3.3. הלוקה בשכלו: דברי הרמב”ם

כאמור, מעמדם המשפטי־הלכתי של הלוקים בשכלם לא נידון במפורש בתלמוד, אך מעשה אחד המופיע בתלמוד נקשר על ידי חלק מהפוסקים לסוגיה זו.7 הרמב”ם קובע כי “הפתאים ביותר שאין מכירין דברים שסותרין זה את זה ולא יבינו עניני הדבר כדרך שמבינין שאר עם הארץ… הרי אלו בכלל השוטים… “.8 לכאורה דברים אלה רלבנטיים לענייננו אלא שהגדרת הרמב”ם אינה ברורה דיה.9 ראשית, לא ברור מהו אופייה המדויק של הדרישה לאי־הכרה בדברים הסותרים: האם הכוונה לחוסר הכרה בסתירה בין מושגים פשוטים מאוד (חם כהפך של קר) או שהכוונה לדקוּת הבנה בעניינים מורכבים יותר. נוסף על כך, יש הסוברים שהגדרה זו נאמרה על ידי הרמב”ם רק לענייני עדות, הדורשים דקוּת אבחנה, אך לעניינים אחרים – קניינים, אישות וקיום מצוות – לא נדרשת רמת דעת כזו.10 לבסוף, המדד שאותו קבע הרמב”ם הוא רמת האבחנה האנליטית, אולם אין בדבריו התייחסות לכשרים נוספים שעשויים להיות רלבנטיים לקיום מצוות – כגון רמת המודעות החברתית ומידת האחריות – ויש לברר האם הללו נדרשים לשם חיוב במצוות.

4.3. הסוברים שדי ב’דעת פעוטות’ או בפחות ממנה

חכמי ההלכה מן הדורות האחרונים ניסו לנסח הגדרות מדויקות יותר בסוגיה זו. עמדה מרכזית בספרי האחרונים מניחה שהדעת הנדרשת כדי להתחייב במצוות היא ‘דעת פעוטות’.11 שיעור זה נזכר בשני מקומות בתלמוד,12 והאמוראים התלבטו היכן יש למקם רמת דעת כזו בטווח הגילאים 6–10, ולבסוף נקבע שדעה זו קיימת אצל כל נער לפי חריפותו;13 מדברי אחד האחרונים נראה שמדובר בגיל שש.14 הרב שלמה זלמן אויערבך סבר כשיטה זו והוסיף שנדרש שהנער יבין ש”הקב”ה נתן לנו את התורה ואנחנו מקיימים את מצוותיו”.15 בנייר עמדה זה בחרנו להיצמד להגדרה כפולה זו.16 אכן, בדברי הראשונים והאחרונים מצויים מקורות שאפשר ללמוד מהם שדי ברמת דעת נמוכה יותר לשם חיוב במצוות.17 מאחורי שתי הגישות הללו עומדת התפיסה כי גיל החיוב במצוות שקבעה התורה – 13 לבנים ו־12 לבנות – אינו מלמד על רמת הדעת הדרושה לאדם לשם חיוב במצוות: רמת הדעת הנדרשת לשם כך היא כרמת דעת של ילדים בגיל צעיר יותר, והגיל שציינה התורה, 12 או 13, הוא דרישה עצמאית נוספת,18 ועל כן גם מי שדעתו כ’דעת פעוטות’ והגיע לגיל בגרות חייב במצוות. גישה זו מתאימה לדעתם של כמה אחרונים שקבעו כי חיוב מצוות של מי שאינם יהודים אינו תלוי בגיל אלא רק בדעתו של אדם.19

5.3. חיוב במצוות ואחריות

יש להדגיש כי גם אם בעלי מש”ה חייבים במצוות, אין זה אומר בהכרח שהם בני חיוב בעונשים: יש מן הפוסקים הסוברים כי הם פטורים מעונשים באופן מוחלט, ויש שסברו שלבעלי מש”ה אין פטור כללי מעונשים אלא שהם פטורים מעונשי מצוות ספציפיות שהם אינם מבינים.20 אכן, יש שפקפקו בקיומו של פטור כזה (במיוחד בפטור מהמין הראשון) משום שהוא מעורר קושי מסוים: סביר להניח שבקביעה שפלוני מחויב במצוות מסתתרת ההנחה שהוא יכול לקחת אחריות על קיומן ועל כן גם להתחייב בעונשיהן,21 ולכן עמדה נוספת בקרב המזהים את רמת הדעת המינימלית עם ‘דעת הפעוטות’ היא שגם רמת אחריות מועטה ויכולת התמודדות עם דחפים בשיעור נמוך – די בהן כדי להתחייב במצוות.22

6.3. המצריכים יותר מ’דעת פעוטות’

מנגד, בדברי הראשונים והאחרונים קיימות דעות המצדדות בכך שרמת הדעת הנדרשת כדי להתחייב במצוות גבוהה יותר מאשר ‘דעת פעוטות’; אכן נראה שדעות אלו אינן מקובלות על רוב הפוסקים.23 הרב אליהו בקשי־דורון נקט עמדת ביניים ולדעתו כדי שאדם יתחייב בצורה מלאה במצוות הוא צריך מלבד רמת הדעת לרכוש גם ניסיון חיים ואחריות שיאפשרו לו לבחור נכון;24 עד שלא הוכח כי הנער אכן התפתח עד כדי כך, הוא מחויב במצוות אך אינו יכול להוציא את הרבים ידי חובתם.25

7.3. כבוד הבריות

על אף קשיים מסוימים העולים מהדעות המקילות,26 יש לצרף לדיון את ערך כבוד הבריות. שאלת ההיתכנות ההלכתית של עריכת טקס בר־מצווה לנער בעל מש”ה, ושילובו בקהילה בכלל, עשויה להשפיע באופן משמעותי על הנער ועל הוריו. נער הרואה שכל חבריו עולים לתורה ומשתתפים בטקס בר־מצווה בעוד ממנו הדבר נמנע – עשוי להיפגע עמוקות. גם ההורים, שאתגר חינוכו של בנם אינו פשוט בעבורם בין כך ובין כך, עשויים להיפגע ממצב זה ולהצטער בגינו. ההלכה מכירה בערך כבוד הבריות הדוחה אף איסורי דרבנן.27 יתרה מזאת: ערך כבוד הבריות אף מופיע בדברי הפוסקים כשיקול מכריע בהתלבטויות הלכתיות.28

8.3. עלייה לתורה, זימון וצירוף למניין

בעלייה לתורה יש שיקול נוסף להקל שכן מעיקר הדין קטן עולה למניין שבעת הקוראים בשבת.29 גם בצירוף למניין יש צד להקל, שכן קיימת דעת מיעוט בראשונים שלפיה קטן יכול להצטרף למניין,30 ובכל מקרה צירוף למניין הוא דרבנן.31 בעניין זימון הרמ”א פסק ששוטה שמסוגל לכוון ולהבין מצטרף לזימון, והאחרונים הסבירו שאין כוונתו לשוטה גמור אלא למי שמבין קצת, ואפשר שכוונתו למי שמצוי במעמד של בעלי מש”ה.32

9.3. חינוך ושילוב בקהילה

גם לפי הדעות הגורסות שאין חיוב במצוות, וגם בבעלי מש”ה שאינם מגיעים לרמת דעת של דעת פעוטות, עדיין יש ערך רב בחינוך הילדים ובשילובם בקהילה. פוסקים רבים כתבו שרצון ה’ הוא שגם אדם שמבחינה הלכתית פטור מן המצוות יקיים את המצוות שהוא מבין ויש לו שכר על כך.33 גם כאן נכנס השיקול של כבוד הבריות של הנער ושל הוריו.34 הדברים משליכים גם על חובתה של הקהילה: מעבר לאחריות הקהילה להתייחס בסבר פנים יפות אל הנער, עליה לעודדו לבוא לבית הכנסת ולהשתתף בתפילה.35 יש להוסיף שישנם תפקידים בתפילה שהנער יכול לבצע בלא חשש, שכן אין בהם מרכיב של הוצאה ידי חובה, כמו פתיחת ארון הקודש, וגלילת ספר התורה. לבסוף, לדעת אחרונים רבים על הקהילה להוציא ממון כדי לחנך נערים אלה לפי צורכיהם.36

4. מסקנות

1.4. על הקהילה מוטלת חובה לסייע בשילובם של בעלי מש”ה במסגרת הקהילתית הכוללת: מתן יחס מסביר פנים ועידוד להשתתף בתפילות ובלימוד תורה.

2.4. נער שהגיע לגיל בגרות ומנת המשכל שלו מקבילה למנת המשכל של נער בגיל 6, והוא מבין ברמה הבסיסית ביותר את משמעות היותו מחויב בתורה ומצוות יכול להצטרף למניין, לענות לזימון ולעלות לתורה.

3.4. קיימת חשיבות רבה לעריכת טקס בר־מצווה לנערים אלה. נערים העונים לדרישה שבסעיף הקודם יכולים לעלות לתורה ולשמש כחזנים, אולם גם לנערים שאינם עומדים בדרישות אלו יש למצוא תפקידים חגיגיים שיבטאו את שייכותם לקהילה (כמו פתיחת הארון וגלילת ספר התורה).


לקריאה נוספת:

הערות שוליים

  1. חלקים גדולים מהדיון דלהלן מבוססים על תשובתו של הרב אלישע אבינר, “עלייתם לתורה של נערים מוגבלים בשכלם” אך הם מרחיבים אותה ומפתחים אותה.
  2. לשם הקיצור נתייחס להלן רק לגיל הבגרות של נער, אך הדברים רלבנטיים כמובן גם לנערה שהגיעה לגיל 12 (בכל הנוגע למצוות שאישה חייבת בהן).
  3. כך כתבו אחרונים רבים. ראה לדוגמה: שו”ת עטרת חכמים, אה”ע, יז; שו”ת דברי חיים, אה”ע, א, נג; שם, ב, עד; שו”ת אור שמח, יג; שו”ת שרידי אש, א, צז (תשובת הרב אליעזר ברקוביץ).
  4. ראה חגיגה ג, ב – ד, א. הסימנים ניתנו בהתאם למציאות ששררה בימי חז”ל והם כוללים: היוצא יחידי בלילה, הלן בבית הקברות, המקרע את כסותו, והמאבד את כל מה שנותנים לו.
  5. כדעה הראשונה סבר הרמב”ם (משנה תורה, הלכות עדות, ט, ט) ואילו רבנו אביגדור (שדעתו הובאה בשו”ת מהרי”ק, יט) ור’ שמחה משפירא (שדעתו הובאה בשו”ת מהר”ם מרוטנבורג [מהדורת פראג], תנה) סברו כדעה השנייה.
  6. הסמ”ע (לה, כא) ניסח הבדל זה בצורה נאה ודבריו מצוטטים רבות על ידי הפוסקים. התבואות שור (א, נא) עמד על כך שאצל שוטה, שטותו מגיעה כתוצאה ממחלה שלקה בה, ואילו אצל הפתי רמת שכלו הירודה מצויה עימו מילדותו. שיטה ייחודית נקט ר’ חיים מבריסק (הובאה בתשובת הרב יחזקאל אברמסקי, אוצר הפוסקים, כרך ב, ירושלים תשל”ט, הערות בסוף הכרך, עמ’ כב) ולפיה בעל מש”ה הוא בכלל השוטה (שכן גם הוא מאבד כל מה שנותנים לו), וכן החתם סופר (שו”ת חתם סופר, ד, ב) הסובר שבעל מש”ה בכלל חרש שגם פטור ממצוות אלא שהוא מצמצם את דבריו למי שאין לו כלל דעת צלולה ואפילו קלושה (וראה מה שהקשה על דבריו הרב זלמן נחמיה גולדברג, ‘נישואי מפגרים’, תחומין, ז [תשמ”ו], עמ’ 233–235).
  7. בבא בתרא קנה, ב. בגמרא שם מסופר על נער שזרק על האמורא רבא קליפות של תמרים, ובתחילה רבא סבר שהוא כשוטה; אך לאחר שהנער חזר על דבר חוכמה שלימדו אותו לומר בפני רבא, הכריע רבא כי מאחר שאותו נער מצוי בדרגת מי שמסבירים לו ומבין, הוא אינו שוטה וזריקת הקליפות מבטאת רק חוצפה. בין האחרונים שדנו בסוגיה זו בהקשר של הגדרת הלוקה בשכלו, יש לציין את שו”ת מהרי”ט (אה”ע, טז), תורת גיטין (קכא, ב) ושו”ת עין יצחק (ב, ט).
  8. משנה תורה, הלכות עדות, ט, י.
  9. גם הרמב”ם עצמו כתב בהמשך דבריו: “ודבר זה לפי מה שיראה הדיין שאי אפשר לכוין הדעת בכתב”.
  10. שו”ת מהרי”ט, אה”ע, טז. אכן הדברים קשים – שהרי הרמב”ם כתב שהפתאים הם כשוטים והוא לא עסק בהגדרת שוטה במקום אחר, ומכאן שהם כשוטים לכל דבר – ויש מן הפוסקים שחלקו עליו, אך אחרונים רבים סמכו על דברי מהרי”ט (ראה סקירה בשו”ת מנחת אשר, ב, מח; וראה עוד בשו”ת אגרות משה, אה”ע, א, קסד).
  11. כך עולה מדברי ר’ אלחנן וסרמן (קובץ הערות, סו, ו) וכן דעת הרב חיים פנחס שיינברג, ‘תשובה בעניין ילדים מפגרים לעניין קיום מצוות’, מוריה, שנה יא, ט–י (תשמ”ב), עמ’ נא–סד; וכן דעת הרב פיינשטין (שו”ת אגרות משה, יו”ד ד, כט); והרב אשר וייס (שו”ת מנחת אשר, לעיל הערה 11). הרב משה מרדכי פרבשטיין (משפטי הדעת, ירושלים תשנ”ה, עמ’ קיז–קיט) הראה שבדברי הראשונים ניתן למצוא מקור לשיטה זו בדעת רבנו שמחה משפיירא (ראבי”ה, תשובות וביאורי סוגיות, תתקכא). הסוברים כדעה זו יכולים להניח שמי שלו שיעור דעת כזה כבר יצא מכלל ה’פתאים’ שהזכיר הרמב”ם, או שהפתאים פסולים רק לעדות ואינם פטורים ממצוות. חשוב להדגיש שהפוסקים שצוינו כאן דנו בחיוב במצוות, בגיטין ובקידושין, אך אין אחד מהם שדן באופן ישיר בעלייה לתורה וביכולת להוציא את הרבים ידי חובתם.
  12. בגיטין נט, א נזכרה ‘דעת פעוטות’ לעניין תקנת חכמים שקטן יכול לקנות ולמכור מטלטלים. ביבמות קה, ב הוזכר גיל זה כגיל אפשרי לביצוע חליצה בקטנה (לפי דעה מסוימת).
  13. גיטין נט, א. הדיון שם נסוב על הבנה במשא ומתן, ויש מקום לומר שההגדרה לעניין חיוב במצוות היא הכרה שיש בורא לעולם.
  14. ראה שו”ת אגרות משה, לעיל הערה 12
  15. שו”ת מנחה שלמה, קמא, לד (הדברים פורסמו במקור כהסכמה למאמרו של הרב שיינברג, לעיל הערה 12). ,
  16. בשל אי־הבהירות בקביעת המדויקת של רמת הדעת הדרושה, הנובעת מכך שהגמרא קבעה טווח גילים רחב באופן יחסי, בחרנו להיצמד להגדרה כפולה זו המבוססת על דבריהם של פוסקים חשובים אלו. ראה גם שו”ת יביע אומר, ב, או”ח, יג, לעניין הגיל המינימלי לזימון ולעניית אמן לאחר ברכת קטן. הרב עובדיה יוסף הציג שם הגדרה דומה.
  17. כך ניתן להבין מדברי רבנו שמחה (שהוזכרו לעיל הערה 12) כפי שהוסברו במשפטי הדעת (לעיל הערה 12, עמ’ קיז–קיט), מדברי הרמ”ה (הובאו בבית יוסף, אה”ע, מד; וראה משפטי הדעת, עמ’ פא–פג), וכן משו”ת מהרי”ק (החדשות, כ; וראה שו”ת מנחת אשר, לעיל הערה 11).
  18. ‘גזירת הכתוב’ כלשון ר’ אלחנן וסרמן (קובץ הערות, סו). ניתן להציע שהתורה העדיפה להמתין עד שקטנים אלה יצברו ניסיון ויפתחו את דעתם ויכולותיהם ולכן קבעה שעד גיל 13 לא יתחייבו במצוות, ומכל מקום גם מי שדעתו לא התפתחה יותר יתחייב אז במצוות. מכל מקום, הטעם המדויק לצורך בגיל 13 אינו חשוב, שכן חיוב מצוות חל מיד כאשר מתמלאים שני התנאים: התנאי של רמת הדעת המינימלית (‘דעת פעוטות’) והתנאי של הגיל. יצוין שמדברי הגמרא בנידה (מה, ב) נראה שהטעם לגיל 13 דווקא קשור לחוכמה, ומחלוקת תנאים בדבר גיל הבגרות של בן ובת מוסברת שם כמחלוקת במי נכנסת תחילה ‘בינה’ (או ‘ערמומיות’); אלא שעדיין ניתן לומר שזו הרמה הרצויה שלפיה קבעה התורה את הגיל הסטנדרטי לבגרות, אך מי שעבר גיל זה ורמת דעתו פחותה עדיין – ייחשב לבוגר.
  19. מנחת חינוך, קצ, ה; שו”ת חתם סופר, ב, שיז; אור שמח, הלכות איסורי ביאה, ג, ב. חשוב להדגיש שאחרונים אלה לא קבעו בבירור מהי בדיוק אותה רמת הדעת, אולם ברור מדבריהם שהיא פחותה מגיל 13. ברם יכולה כמובן להיות דעה כי אף באינם יהודים נדרשים שני התנאים להגעה לגיל בגרות לפי אותם עקרונות, ראה למשל: הרב אשר וייס, ‘בר מצווה בי”ג שנים’, וישלח תשע”ג, אות ד.
  20. הרב זלמן נחמיה גולדברג (לעיל הערה 7), עמ’ 239. בתחילה נטה הרב גולדברג לומר שמי שזהו מצב דעתו, כלל אינו מחויב באותן מצוות, אולם לבסוף נטה לומר שהפטור הוא רק משום אונס. הרב פיינשטיין (שו”ת אגרות משה, לעיל הערה 12) הציע גם הוא שבמצווות מסוימות יש פטור אונס, אולם נראה שלבסוף דחה אפשרות זו.
  21. שו”ת מנחת אשר (לעיל הערה 11); שו”ת בנין אב, ד, ו; משפטי הדעת, עמ’ עח–עט. ראה במיוחד את דיונו של בעל משפטי הדעת בדברי הרמב”ם בהלכות חגיגה (ב, ד). הוא ציין שם כי הרב אויערבך הודה לו שדברי הרמב”ם קשים לשיטתו.
  22. שם; ועיין עוד בשו”ת דברי חיים, אה”ע, ב, עד. בעל דברי חיים סבור שקריטריון נדרש לחיוב במצוות הוא קיום כוח רצון מספיק.
  23. רבנו אפרים וראבי”ה (מובאים בראבי”ה, לעיל הערה 12); שו”ת זכרון יוסף, י, טעם ו; גט מקושר (לר’ אליהו בולה), טו (מובא במשפטי הדעת, עמ’ רמג) בביאור שיטת הרמב”ם. כן נראה גם משו”ת אבני נזר, אה”ע, קצא) ויש להזכיר גם את ר’ חיים מבריסק (לעיל הערה 7) שכאמור תפס בעלי מוגבלות שכלית שאינם יכולים לשמור על חפציהם לאורך זמן כשוטים.
  24. שו”ת בנין אב, ד, ו.
  25. אף שיש טעם בדברים אלה הקובעים חיוב במצוות רק למי שמסוגל לקחת אחריות, יש בחלוקה זו חידוש רב: היא מבחינה – לכאורה בלא מקור – בין חיוב במצוות לבין יכולת להוציא אחרים ידי חובה. כמו כן נראה שקשה מאוד לקבוע גדר וגבול לאחריות זו.
  26. לדוגמה, מסוגיית הגמרא במסכת נידה (שהוזכרה לעיל הערה 18) נראה שגיל 13 קשור ברמת הדעת. כמו כן ישנה בעיית החיוב במצוות כאשר האחריות אינה מפותחת כל צורכה וכן היעדר הוראת היתר מפורשת בדברי הפוסקים להוציא את הרבים ידי חובה.
  27. ראה: אנציקלופדיה תלמודית, כרך כו, ערך ‘כבוד הבריות’; הרב יובל שרלו, ‘הכללת תרופות לאיכות־חיים בסל הבריאות, תחומין כח (תשס”ח), עמ’ 389.
  28. אף שדוגמאות רבות בגמרא שבהן נעשה שימוש בערך כבוד הבריות קשורות בבושה שמתעוררת כתוצאה מאי־נעימות פיזית (כמו עירום או עשיית צרכים), בדברי פוסקי הלכה מובאות גם דוגמאות הקשורות בבושה בכלל ואף דוגמאות העוסקות בבושה הנגרמת כתוצאה מאיסור הלכתי המוביל להבדלה מן הכלל או לאי־קיום מצוות. ראה למשל: שו”ת תרומת הדשן, פסקים וכתבים, קלב; שו”ת הרמ”א, צח ו־קכה; שו”ת מכתם לדוד, או”ח, ו. מקורות רבים הוזכרו אצל יעקב בלידשטיין, ‘”גדול כבוד הבריות”: גלגולו של מושג’, שנתון המשפט העברי, ט–י, (תשמ”ב–תשמ”ג), עמ’ 166–176.

    מלבד מקורות אלה, שבהם כבוד הבריות נזכר במפורש כשיקול משמעותי, לעיתים פוסקי הלכה משתמשים בו בלא להזכיר זאת. כך כתב הרב אהרן ליכטנשטיין: “הרב סולובייצ’יק אמר לי פעם שבהרבה מקרים בהם הוא בא לפסוק, הגורם הבסיסי בעל המשקל הרב ביותר המנחה אותו הוא השיקול של כבוד הבריות. אמנם כשהוא בא לנסח את הפסק ולהעלותו על הכתב הוא נתלה בגורמים אחרים. ואני משער שתופעה זו אינה קימת רק אצלו, אלא אף אצל פוסקים אחרים” (הרב אהרן ליכטנשטיין, ‘כבוד הבריות’, מחניים, 5 [תשנ”ג], עמ’ 8).

  29. שו”ע, או”ח, רפב, ג. אומנם ראשונים ואחרונים נחלקו בשאלה מה בדיוק הותר לקטן, ונוסף על כך המנהג כיום הוא שקטן אינו עולה אלא למפטיר, אך אף על פי כן זהו עיקר הדין. להרחבה, נזכיר כאן את עיקרי השיטות החולקות: (1) דעת הרוקח (הובאה בבית יוסף, או”ח, קלה ו־רפב) וגאון (הובאה בפירוש המשנה לרמב”ם, מגילה ד, ו) שקטן יכול לעלות רק אחר ג’ עולים, ולכן ביום חול – כשיש רק ג’ עולים – הוא אינו יכול לעלות; (2) דעת הר”ן (בית יוסף, שם, רפב) שאסור שרוב העולים יהיו קטנים; (3) דברי שו”ת גינת ורדים (ב, כא) כי על פי הקבלה קטן יכול לעלות רק בעליית שביעי; (4) דברי המגן אברהם (רפב, ו) שקטן אינו יכול לקרוא בתורה וכן שהמנהג הוא שקטן אינו עולה אלא למפטיר. אולם להלכה כתבו המשנה ברורה (רפב, שער הציון, טז) והילקוט יוסף (קלט, לב–לה, וראה בהערות שם) שבשעת הדחק יכול קטן לקרוא בתורה. הילקוט יוסף כתב שבמקום צורך יכולים להעלות קטן אחר שלושת העולים.
  30. ראה בית יוסף, או”ח, נה.
  31. שו”ת משנה הלכות, יב, תכג.
  32. ראה דברי הרמ”א בשו”ע, או”ח, קצט, י, ובמשנה ברורה, שם, ס”ק כט. בביאור הלכה (נה, ד”ה הוא כשוטה) נטה לומר שהוא הדין לתפילה, אלא שיש להעיר שהוא כתב שם שמי שאין לו סימני שוטה – פשוט וברור שהוא בר חיובא, אך הוא לא חשב על הדיון בבעלי מש”ה.
  33. בשו”ת מהרי”ל (קצו) כתב שמקיימים בבן שוטה מצוות פרייה ורבייה כי הוא ‘בן מצוות’ – כלומר באופן עקרוני, מושגי המצוות שייכים בשוטה והוא נפטר רק מאחר שאין לו דעת. אחרונים רבים – ובהם הרב שיינברג (לעיל הערה 12), הרב אשר וייס (לעיל הערה 11) והרב שלמה זלמן אויערבך (שו”ת מנחת שלמה, תניינא, פב) – ציינו שבכל מקרה, מי שמבין את המצוות חייב לקיימן וכי אומנם אין דרגת החיוב הזו חזקה כמו חיובו של מי שמחויב במצוות, אך עדיין יש חיוב כזה. ראיה לדברים הביא הרב שיינברג מדברי הרמ”א (או”ח, קכד, ז; על פי הגמ’ בסנהדרין קי, ב) שיש ללמד קטנים לענות אמן על ברכות והם מקבלים על כך שכר, ומדבריו ברור שיש ערך עצמי בדבר ולא רק חינוך לקראת העתיד.
  34. כלשון הרב פיינשטיין (שו”ת אגרות משה, לעיל הערה 12): “ודאי צריכים הציבור לקבלם בסבר פנים יפות, אף את מי שאין להם דעת ללמוד עמהם. וגם לראות שיענו אמן וקדושה לומר עמהם בין בשביל עצמן – שיקיימו מה שאפשר… ובין בשביל כבוד האבות”.
  35. שם. וראה גם אצל הרב אלישע אבינר, לעיל הערה 1, אות ג.
  36. שו”ת אגרות משה, לעיל הערה 12. הרב פיינשטיין התלבט האם חיוב אנשי הקהילה האחרים בהוצאות החינוך הוא לפי ההוצאות שיש להוציא על תלמידים רגילים או לפי צורכי התלמידים. בספר נשמת אברהם (מהדורה שנייה, יו”ד, עמ’ רפב) הובא שהרב שלמה זלמן אויערבך והרב יוסף שלום אלישיב סברו כמו האפשרות השנייה. כיום המדינה מממנת את חינוך התלמידים אולם ניתן לדלות מכך מקור נוסף לחיזוק האחריות הקהילתית לחינוך הילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.