האם ישנה הדרכה הלכתית מובהקת לשאלת היחס לעמים האכזריים שחוללו את השואה? האם אנו יודעים לומר מהי הדרכת התורה ביחס לגרמניה, והאם היא משתנה לאורך הדורות? האם התורה מכוונת אותנו להתנהגות מסוימת כלפי הרוצחים המתועבים ביותר שפגעו בנו לאורך ההיסטוריה?

אנחנו לא מכירים מצווה מוגדרת ומסוימת העוסקת באופן ממוקד ומדויק בשאלה זו. אנו מוצאים בתורה מצווה להילחם, להשמיד את שבעת עממי כנען, לקרוא לשלום, להימנע מהשחתת עצים במלחמת רשות, להעמיד כהן משוח מלחמה, להכרית את זרעו של עמלק ועוד ועוד. כל אלה הן מצוות העוסקות בדרכי הלחימה באויבינו. ברם, מצווה העוסקת בעתיד, וקובעת מלכתחילה את דרכי הזיכרון ההיסטורי כלפי עמים שיעשו בנו את הגרועים שבמעשים – לא קיימת במפורש.

מדברי הנביאים עולה כי הציפייה המתמדת של הנביאים הייתה להיעלמות מוחלטת של העמים שאנסו את האומה הישראלית, למשפט הקב”ה עמם ולנפילתם לתהום תחתיות לנצח. אין אנו מוצאים דרכי תיקון ותשובה ואין אנו מוצאים שיקום יחסים, או לחילופין רדיפה מתמדת וזכירה מתמדת של העוול, אלא היעלמות מוחלטת ממפת ההיסטוריה. על כן, כאשר אנו ניצבים בפני העמים שהיו שותפים ברציחתנו האיומה, ואף על פי כן הם ממשיכים להתקיים – דברי הנביאים אינם נותנים לנו מענה לדרך שבה עלינו ללכת.

כיוון שכך, אנו פונים ללמוד מהתורה כיצד היא ציוותה להתייחס לעמים שנהגו כך בעבר, באופן דומה מאוד למעשים של עמי אירופה. מטבע הדברים, הפנייה העיקרית שנעשתה על ידינו לאורך עשרות השנים האחרונות הייתה המצווה “לא תשכח” שחותמת את פרשת עמלק. את העמים האלה אנו מזהים עם עמלק משתי סיבות: ראשית, גם אם מצוות מחיית עמלק מתייחסת מבחינה הלכתית לזרעו של עמלק הגנאלוגי, אנו למדים את העיקרון שאין אנו רשאים למחול או להתעלם על הפגיעות שפגעו בנו. אנו מחויבים לזכור את מעשיהם של אויבנו, ולא להניח לו בשום אופן ובשום פנים. פרט לכך, יש המדייקים בלשון הרמב”ם כי מלכתחילה התורה ציוותה את המחויבות הזאת לא רק כלפי עמלק שהיה מזרעו של עשו, אלא כלפי כל מי שמבקש להשמידנו, שכן הרמב”ם לא כתב על עמלק “וכבר אבד זכרם”, כפי שכתב על שבעת עממין, ועל כן יש שדייקו מדבריו שזכרם לא אבד, שכן בכל דור ודור עומדים עלינו עמלקים חדשים לכלותנו.

האם ההכרעה ללמוד ממצוות זיכרון עמלק על היחס לגרמנים ולעושי דבריהם משאירה פתח כלשהו לקשר עמם? זו שאלה מהכבדות ביותר. יש שטענו שלא, ומכוח זה, לדוגמה, התנהל המאבק הבלתי מתפשר של מנחם בגין נגד כספי השילומים. לעומתם יש שלמדו כי בשוליים אנו מוצאים גם התייחסות לעמלק באופן לא מוחלט. דברי אגדה הקובעים ש”מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק”; קביעת חלק מפוסקי ההלכה שמקבלים גרים מעמלק; מקומות שבהם משמע ברמב”ם כי גם במלחמה נגד עמלק קוראים להם לשלום, ועוד.

קיומן של הלכות אלה פותח את השער פתיחה מצומצמת. לעולם לא נשכח, ואנו מצווים שלא להניח את העולם בלי דין ובלי דיין. החובה הזאת אינה מוטלת רק על ניצולי השואה, אם כי להם כמובן יש מעמד מיוחד, אלא על האומה כולה. אין זכות לאיש למחול על הפשעים. לעולם נזכיר לעצמנו כי אנחנו צאצאי הנרצחים והם צאצאי הרוצחים, ולא נתעלם מעמדת המוצא הזאת. אולם הדבר יאפשר לנו לראות את תנועת התיקון המוגבלת המסוימת שהם מכוננים בתוכם, ולהכיר בכך שאפשר בשוליים ללמוד ממורכבות היחס לעמלק על המורכבות הזאת.

דור שלישי

ברם, אפשר שמקור ההשראה והמצפן ההלכתי יכול להתמקד במקום אחר בתורה, והוא היחס למצרים. גם המצרים ביקשו להשמיד אותנו – “כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון”. הם העבידו אותנו בפרך במשך מאות שנים ודרדרו אותנו למ”ט שערי טומאה. ואף על פי כן, מצוות התורה ביחס למצרים הרבה יותר מורכבות.

ראשית, התורה מצווה באופן מיוחד וקשה להבנה: “לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו”. מצווה זו מהווה אתגר משמעותי להבנת התוכן הפנימי שהתורה מבקשת ללמד אותנו, על איזו תקופת גרות מדובר. סביר להניח שמדובר על התקופה המלווה על ידי ספר בראשית בשנות הרעב. אולם גם אם אכן כך הם פני הדברים – כיצד היינו מתבוננים על מי שיטען היום “לא תתעב את הרוצחים האירופאים כי היינו שנים רבות בגלות בארצם”?

נתבונן בדברי רש”י: “לא תתעב מצרי – מכול וכול, אף על פי שזרקו זכוריכם ליאור. מה טעם? שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק”. מהי משמעות פסוק זה ביחסנו לכל אותם העמים שהיינו בארצם בשעת הדחק שלנו לאורך ההיסטוריה? השאלה נעשית מורכבת יותר, שכן אין מדובר בעולם הרגשות ויחס התיעוב בלבד, כי אם גם בהיתר חיתון עמהם בשלב מסוים: “בנים אשר ייוולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ה'”. לאמור: התורה עצמה מלמדת כי יש שלב מסוים של ריכוך, של פיוס היסטורי, של קבלה – כלפי המצרים. לא מיד, חס ושלום. אבל גם לא לנצח. והחזקוני ביאר כי לאחר שלושה דורות “פוסקת הקורבה”, כלומר: אלה הם כבר “מצרים אחרים…”.

האם עלינו ללמוד מהיחס לעמלק או מהיחס למצרים? הדעת נוטה שאם צריך לבחור בין שתי האפשרויות – העמים שחוללו את השואה האיומה קרובים יותר לעמלק מאשר למצרים, וזאת מכמה סיבות. העובדה שלא הייתה להם סיבה להשמידנו, בעוד למצרים היה אינטרס מסוים ופחד “ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ”, העובדה שהגרמנים פעלו כמכונת רצח שיטתית ואילו המצרים הבחינו בין הבנים לבנות, ועוד ועוד.

ברם, אפשר שההנחה שהדברים חייבים להיות תואמים באופן מוחלט למצרים או לעמלק היא הנחה שגויה. אין ההיסטוריה חוזרת על עצמה, ואין עמי אירופה מכוונים בדיוק להיותם עמלק או מצרים, כי אם למציאות הנעה בין שניהם, ואם כן – אי אפשר לקבוע באופן מוחלט מהי הדרכת התורה ביחס לעמי אירופה.

ואולי עולה מתוך הדברים שלעולם לא יהיה אפשר להתעלם מהפער בין צאצאי הרוצחים לצאצאי הנרצחים, ויש לזכור את היסוד הזה. לא זו בלבד, אלא שלא ניתנה לאף אחד הרשות למחול על מה שנעשה. מתוך נקודת מוצא זו אנו נמשיך לפעול לאורך הדורות כולם. כמו כן אסור לנו להתעלם מהעובדה שחלק מהם רואים את עצמם בכלל כקורבנות “התקופה השחורה של עמם” ולא כאחראים עליה, ואסור לנו לקבל את ההנחות האלה. במקביל, אין אנו רשאים להתעלם מדברים שנעשו ונעשים, מפעולות הצועדות במסלול של תיקון בסיוע למדינת ישראל לאורך עשרות שנים, במישורים שונים, בהגבלות שקיבלו על עצמם בתחום המחקר הגנטי ומימושו, בהובלת הניסיונות להיאבק באנטישמיות וכדומה.

כמו באיסור על הקשר עם המצרים, צומח דור שלישי שיש בו גם מעט ניצוצות של אור, אנושיות ובקשת תיקון. כל אלה אינם מחפים חס ושלום על התהום העמוקה שלא ניתנת לגישור, אך שולחים קווים דקים של אפשרות לקשר מצולק מאוד, שילך ויתבאר במשך הדורות.

סגור לתגובות.