שלום וברכה
בכאב גדול אנו חייבים לומר כי אין דרך ראויה מבחינה רפואית, וממילא מבחינה מוסרית ואתית, להיות ביחד עם ההורים בליל הסדר.
הכאב הוא עצום, כי הבדידות היא חוויה קשה מאוד, ואפשר לעתים לראותה כמחלה, והיא גם מסוכנת לחלק מהאנשים. בליל הסדר היא גוברת. בהיבט מרתק בפני עצמו – מוקי צור (חוקר העליה השניה) סיפר כי הלילה העצוב ביותר בקיבוצים היה ליל הסדר הקיבוצי, בו נזכרו כולם בבית אותו עזבו, בהוריהם שנותרו מאחור, בחוויית ליל הסדר – על אף שהם התנתקו מחיים דתיים כבר מזמן. הסיפור הזה הוא עוד ביטוי לקושי הגדול העומד בפנינו.
אולם, החובה החד משמעית היא לא להסתכן. לא כדי להיות בליל הסדר ביחד. לא זו בלבד, אלא שלא מדובר רק בסכנה עצמית, אלא גם בסיכון אחרים. בעלי התוספות כתבו – "ונראה מכאן לדקדק דיותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק" (בא קמא כג ע"ב, ד"ה "וליחייב"), וזו הנחיה חד משמעית. ההורים עלולים לפגוע באחרים, גם באופן ישיר, אבל יותר מכך – באופן עקיף על ידי הטלת עול של הצלת נפשות ממש על מערכת הבריאות שהדבר אינו חיוני.
אנחנו נחפש כל דרך אפשרית לסייע בעדם, במישור ההלכתי, בחיפוש דרכים לעשות זאת, והדיונים על כך כבר התחילו, ובמישור הרוחני – בחיזוק החוסן והעוצמה דווקא מכוחה של נאמנות לאמונה, להלכה, ולאחריות של האדם. אבל אי אפשר לקיים מצווה הבאה בעבירה של סיכון נפשות. אנו רואים היטב מה קורה כאשר הרצון לשמור הלכות מסוימות, כגון תפילה בציבור, מביא לתוצאה חמורה של חילול ההלכה היסודית ביותר של "וחי בהם", ואיסור הפגיעה באחרים, ואסור לנו לעשות זאת שוב בליל הסדר.
בכאב גדול, אך בעמדה חד משמעית וברורה –
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בצהר
לקריאה נוספת:
