בפרשתנו מצוי הפסוק “ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים”. אנחנו מצווים ללמוד מנסיוננו- כמתארחים וכעבדים אשר יודעים את נפש הגר- ולהתנהג בהתאם בצורה מתקנת.

שתי תנועות יכולות לצאת מניסיון העבר- אחת כשל ילד מוכה ההופך לאב מוכה, ומנגד הילד המוכה ההופך לאב המחבק והאוהב ביותר. התורה מצווה אותנו לבחור בהתנהגות השנייה: מעבר ל”סור מרע” אנו מצווים להתנהג בצורה המיטיבה ביותר כלפי הגר, ולו בשל העובדה שהוא בודד בארץ וחסר מקום משלו.

פסוקים אלו קוראים לסולידריות אתית המתחילה ביחס הנפשי הבסיסי עוד לפני כל התייחסות פרקטית למצב, ובזה ייחודם.