התודעה והלב אינם פנויים עתה לעניינים שהם מחוץ למעגל הלחימה. בשעת חירום, אנו מגייסים את כל הכוחות שיש לנו לצורך התמקדות בחשוב ביותר בעת הזו, והוא השגת הכרעת האויב, החזרת כל החטופים, שיבת המפונים לבתיהם, ומשימות רבות ועצומות של טיפול במשפחות השכולות, בנפגעי הנפש והגוף, בקורסים כלכלית ובאין-ספור עניינים העומדים על הפרק. טבעי הדבר שענייני שעה דוחים את כל הנושאים האחרים, ותשומת הלב ניתנת להם.
ברם, האתגרים הגדולים של הקיום לא הלכו לשום מקום גם בעת מלחמה, וככל שנזניח אותם ניאלץ לשלם את המחיר הכבד שלהם בעתיד. אין לנו ברירה אפוא כי אם להרחיב את מאמצינו גם לעניינים הנוגעים לטווח הארוך, ומתברר שאפשר שמדובר בפיקוח נפש הנוגע לזמן הקרוב, ההווה.
ענייני הסביבה הם חלק בלתי נפרד מאותם דברים שבמבט ראשון נראה כי העיסוק בהם בעת הזו הוא הזוי ומהווה "לוקסוס של עשירים", ולא דבר מה שיש להתמקד בו. אלא שעוד ועוד סימנים מלמדים שאין לנו את הרשות לעשות כך, ואין מדובר רק בנושאים גלובליים, כי אם בפיקוח נפש ישיר שלנו עצמנו.
לא זו בלבד, אלא שנתייחדו עניינים אלה בשל העובדה שהתורה עצמה עוסקת בהם בעת מלחמה: "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ – לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת, כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר". מעבר לדיון ההלכתי האם מדובר במלחמת רשות בלבד או גם במלחמת מצווה, ועוד דקדוק בענייני הלכה – לא ניתן להתעלם מהרוח הכללית המנשבת במצווה זו הקוראת לנו לשים לב גם בעת מצור לשאלת הריסת העולם. על אחת כמה וכמה, כאשר אין מדובר בפגיעה כלשהי במלחמה עצמה אלא באחריות הכללית לעולמנו.
המבול בפרשת 'נח' לא היה תוצאה של כישלון אקולוגי, וכל ניסיון להציג אותו ככזה הוא גילוי פנים בתורה שלא כהלכה. התורה כותבת במפורש כי מדובר בהשחתה מוסרית, בין אם מדובר בניצול מיני נורא על ידי בעלי סמכות ("ויראו בני האלוהים את בנות האדם…"), בין אם מדובר בהשחתת כל בשר את דרכו, ובין אם מדובר ב"כי מלאה הארץ חמס מפניהם", עליו כתב הרמב"ן כי גזר דינם נקבע על החמס בשל היותו איסור הנובע מהמוסר הטבעי ואין צורך לציווי א-לוהי שיאסור אותו. אולם, הקמת העולם מחדש חידשה את הברית שבין הקב"ה ובין האדם, ואת האחריות של האדם לעולם.
עם היציאה מן התיבה הופקד האדם על העולם: "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ". מדובר הן בזכות לניצול משאבי הטבע לטובת האדם והן באחריות שלו לקיומו, בהמשך לנאמר בפרק הבריאה.
אנחנו חייבים לחדול מלהרוס אותו. לא רק בגלל האחריות המוסרית, כי אם בשל פיקוח נפש ממשי וישיר. מאגרי המים שלנו מזדהמים; האוויר מזדהם; היקפי הפסולת מזנקים; להבדיל – צורת הקבורה מרחיקה מהחיים עוד ועוד חלקים מארץ הקודש; ועוד. אין מדובר באחריות הכלל-עולמית שבה משקלנו קטן מאוד, כי אם בנושאים שחיינו תלויים בהם. מתוך תפיסת עולם, שהופקדנו על ידי ריבונו של עולם לשמור על עולמו ולהיות אחראי לקיומו. ככל שניתן גם בשעה הזו לתת את הדעת למה שאנחנו מסוגלים לעשות, אנו נדרשים לעשות זאת כחלק בלתי נפרד מתוך היותנו ברואים ב"צלם א-לוהים" ונאמנים לאמונתנו העמוקה ולאחריותנו בעולם.
