המציאות הפוליטית מזמנת לנו לעתים סוגיות יסודיות בהלכה ובאתיקה, שכדרכן הן בעלות משמעות רחבה, גם מבחינה מעשית, ולא פחות מכך, על פי תורת ארץ ישראל – מבחינה רעיונית פנימית. כמוה סוגיית ״חייך קודמים לשל חברך״, שעלתה כהצדקה להפרת הסכם פוליטי. הדברים הבאים משוחררים מהעיסוק במפלגתיות וההכרעה הפוליטית העכשווית, מתרוממים מעליהם, וקשורים לתפיסה מוסרית והלכתית רחבת היקף, שאינה מושפעת מנסיבות מקריות, אלא עוסקת במהות. הם מכוונים למרחב הגדול של החובה לעמוד במילתו של אדם בחיים הפרטיים, המסחריים, הדתיים, ובכל היקף ומקום בו הוא התחייב.
כלל יסודי הוא בהלכה ש״שלך קודם לשל כל אדם״, ו״חייך קודמין לחיי חברך״. זו הסיבה, לדוגמה, שהמשנה בפרק השני של בבא מציעא קובעת ״אבדתו ואבידת אביו – אבדתו קודמת", לאמור: אם אב ובנו איבדו את ארנקם, רשאי הבן לחפש ראשית את הארנק שלו, עוד קודם לאבידתו של אביו. האינסטינקט הראשוני מתמרד נגד עמדה זו, ורואה בה עמדה המנוגדת למוסר, לחובת כיבוד הורים, ולציפיות מהאדם לוותר על האינטרסים שלו לטובת האחר. ברם, ההלכה אינה כזו, ולדעת ר״ש שקאפ זצ״ל, בהקדמה לספרו ״שער יושר״ היא טוענת בדיוק את הטענה ההפוכה על דמות האדם, ועל ההלכה, ומלמדת אותנו כלל גדול על דרכה המיוחדת של התורה.
בדרך כלל, אין ההלכה תובעת מהאדם לעשות דבר מה שהוא מנוגד למהותו העצמית. זה נכון באופן כללי, אך יש מצבים חריגים שאינם קשורים לנושא הדיון הזה שאנו נדרשים לעשות כך, כגון בחובות "ייהרג ואל יעבור". קיים בנו יסוד גדול של אהבה עצמית, דאגה לאינטרסים שלנו, שאיפת חיים ובעלות על רכוש. זה מי שאנחנו. ההלכה מכירה בכך, והיא אינה פועלת בניגוד חריף וישיר לעצם מהותו של האדם. התביעה היא ״ואהבת לרעך כמוך״ ולא יותר ממך. מותר לאדם לפעול בראש ובראשונה לאור האינטרסים שלו, ובכך הוא מממש את הבסיס היסודי ביותר של הקיום. המיוחד בעמדה ההלכתית הזו הוא שזו נקודת הפתיחה, אך לא נקודת הסיום. שכן, מכוחה של עמדה יסודית זו – קוראת ההלכה לאדם להרחיב את ה״עצמי״ שלו. היא מכירה בבעלותו המוחלטת על חלקת האדמה שלו, אך תובעת ממנו להפריש לקט שכחה ופאה, לתת תרומה ומעשרות, להביא ביכורים וכדו׳. הרחבת העצמי הזו אינה נוגעת רק לחקלאי, והיא קיימת במצוות של צדקה, מחצית השקל וכדו׳. זוהי אחת התבניות המקסימות ביותר של התורה: נביעה המתאימה לדמות האדם ואופיו, וקריאה לצמוח מעוז החיים הטבעיים אל הנדיבות, הקדושה והביטויים האחרים של צלם א-לו ים שבאדם.
כלל נוסף בהלכה הוא דחיית פיקוח נפש את הרוב המוחלט של העבירות שבתורה. במידה מסוימת, אף יסוד זה בנוי על החשיבות הגדולה של האדם – ״וחי בהם״, והתורה המכירה בכך, ואוסרת על האדם למסור את נפשו במקום בו אין חובה לעשות כך. פיקוח הנפש הוא המשך של אותו עיקרון של "חייך קודמים", גם מול התורה עצמה, זולת (כאמור) במצבי קיצון.
האם הדבר נכון ללא גבול? האם לעולם קודמים האינטרסים של האדם לזה של זולתו? בוודאי שלא. שכן, ״אין לך דבר שאין הקיצוניות מזיקתו״ ו״מעולם לא נתמכר לאידיאה פרטית אחת במדה זו, עד שנהיה טובעים במצולותיה עד לבלי יכולת לתן לנו קצב ומדה להרחבת ממשלתה״ (אגרות הראי״ה כ וקנח), אין לך עיקרון אתי או עיקרון הלכתי שהוא נכון תמיד, שכן לעולם יימצא מולו גם עיקרון מגביל העומד מנגד לו, ומחייב דיון היכן עובר קו הגבול. מעבר לכך, הדבר עולה גם מתוך הסברא הישרה, שכן ״חייך קודמים לחיי חברך״ מהווה למעשה ציווי המאפשר להכשיר את מעשי העוול הנוראיים ביותר, בטיעון שהדבר מחוייב לאור האינטרסים של האדם עצמו, וזהו הנימוק העיקרי שנמצא בפי אחרון הפושעים. כל עושי העוול פועלים למען האינטרסים שלהם עצמם, ואם כן – הכל מותר?!
ואכן, אין הכלל של ״חייך קודמים לחיי חברך״ מתיר לאדם לפגוע באופן אקטיבי באדם אחר, וליטול את חייו כדי להציל את עצמו. הדיון המפורסם בדבר שניים ההולכים במדבר, המממש באופן מעצים את הקביעה שמותר לו לאדם לשתות את בקבוק המים היחיד, ובכך להציל את חייו קודם שידאג לחיי חבירו – אינו מתיר לאדם לגזול את בקבוק המים אם הוא נמצא ביד חבירו. אין הוא רשאי לומר לעצמו כי חייו קודמים לחיי חבירו המחזיק בבקבוק, ואין הוא רשאי לומר כי פיקוח הנפש שלו דוחה את איסור ״לא תגזול״, ועל כן הוא מתיר לו להכות ולגזול את חבירו. על כן, עצם העובדה שהחיים שלנו תלויים במציאות מסוימת אינה מתירה לנו לעשות כל עוול.
היכן עובר הגבול בין זה לזה? לא תמיד קל להגדיר את הדבר, והדבר קשור לעתים לסוגיית ״מציל עצמו בממון חבירו״ (בבא קמא ס ע״ב). באתיקה הכללית נקראת דילמה זו בשם ״דילמת בית המרקחת״: האם מותר לאדם שמחלה מסכנת את חייו, אך אין לו ממון לקנות את התרופה הנדרשת, לפרוץ לבתי מרקחת ולגזול את התרופה, כיוון שפיקוח הנפש שלו דוחה את האיסור לגזול, וחייו קודמים לממון חבירו? התשובה לכך היא שבוודאי שלא (זולת אם הוא מעריך שיוכל לשלם בעתיד הקרוב את מחיר התרופה), וזו רק דוגמה אחת לכך שהקביעה ש״חייך קודמים לחיי חברך״ מחייבת הגדרה וגבול, עידון וזהירות. הסיבה העיקרית לכך, כאמור, היא שבשמה ניתן חס ושלום להצדיק את הפשעים כולם.
היכן נמצאת התחייבות שניתנה לאדם, שנוגעת לעצם הקיום שלו? נראה כדבר פשוט שהיא נמצאת באותו צד האוסר על האדם לפעול לאור האינטרסים שלו ולפגוע בחבירו. ראשית, מצד הסברא הפשוטה: אם אכן מותר לאדם להפר את הברית ואת ההבטחה שנתן בשל הקביעה ש״שלך קודם לשל כל אדם״ הדבר משמיט את הקרקע מתחת לעצם קיומה של הבטחה, ברית ושבועה, שכן כל מהותן היא להצהיר כי מכאן ואילך לא רק האינטרסים יקבעו, אלא ההתחייבות מראש. אי-עמידה בהתחייבות היא אפוא פגיעה ב״רכושו״ ואולי אף ב״חייו״ של השני, כיוון שהיא הפכה לחלק מההענקה שנתן לו המתחייב, ועל כן הפרתה של התחייבות זו בשל פגיעה באינטרסים של האדם עצמו אינה עומדת במבחן המוסר.
לא זו בלבד, אלא שמסיפור הגבעונים (שמואל א, פרק כב) למדנו כי הפרת התחייבות שניתנת על ידי יראי שמיים, גם אם נעשתה בהטעיה, ולא זו בלבד אלא שהיא פוגעת באינטרסים המהותיים ביותר (גבעון הייתה תקועה כעצם בגרון בארץ בנימין ופגעה במלכות שאול) אינה ניתנת להפרה. הפרתה היא חילול השם הנורא, עד שהגמרא קובעת כי ״מוטב שתיעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמיים בפרהסיא״.
אנו מוצאים במקומות רבים מספור את המרכזיות שהתורה, הנבואה וההלכה מייחסים לאמינותו של אדם. מבין התכונות הנדרשות למבקש לעלות להר ה' בחר דוד המלך את "ולא נשבע למרמה"; גם כשהציג את התכונות הנדרשות לגור באוהלו של הקב"ה כתב ברוח הקודש "נשבע להרע (לעצמו) ולא ימיר"; חכמינו קבעו כי השאלה הראשונה שאדם נשאל בבואו למרום היא "נשאת ונתת באמונה"; ובעוד מקומות רבים אנו מוצאים כי גם כאשר הדבר מנוגד לטובתו של האדם המתחייב – הוא חייב לעמוד בדיבורו.
הדבר הנכון לעשות אפוא הוא לשקול היטב את ההתחייבויות שלנו, לחשוב מראש מה עלול לקרות ולהכניס את ההגבלות לתוך ההבטחה והברית, ולא להעדיף את ההישגים לטווח קצר בהבטחות מפליגות על פני המשמעות החמורה של אי-עמידה במילותיו של אדם. זה כאמור נכון בכל מערכת ובכל מסגרת – למן החיים הפרטיים שלנו, העמידה שלנו מול משפחתנו, קהילתנו, לקוחותינו וכדו׳, ועד למערכת הפוליטית הרואה חובה לעצמה להימנע מדברים שחכמינו ראו בהם את חילול השם. ואם לא עשינו זאת – אין אנו רשאים להפר את התחייבותנו, כי חותמו של א-לוהינו אמת הוא, ואנו מצווים ללכת בדרכיו וליראה אותו.
לקריאה נוספת:
- סערת הקורונה – כל התוכן מבית צהר לאתיקה
- העברת תלמיד לפנימיה בניגוד לטובת משפחתו
- האם להסתכן בהידבקות בקורונה בשביל לעשות חסד?
