במבט שאינו מכיר את המשך העלילה בתורה, נראה כי המסע שאותו התחיל אברהם אבינו בקריאה בשם ה' – מסתיים בפירוק. משפחת בית יעקב עוברת טלטלות מהקשות ביותר, שנראה שלא נותר עוד סיכוי לצמיחה.
רצף האירועים בפרשיות השבוע קורע את המשפחה לקרעים: מעשה דינה ופעולות האחים נגד אביהם; שכיבת ראובן את פילגש אביו, כנראה כחלק ממאבקי הירושה; חלוקה פנימית בין בני שפחות – שהוצבו ראשונים מול עשיו, ובין בני אימהות, שהוצבו אחרונים, והתייחסות לא שוויונית בתוך המשפחה; מות רחל, ומשמעותו הפנימית; אחד מבניו של שמעון נקרא "שאול בן הכנענית", דבר המלמד מי אמו, ומה נותר מ"לא תיקח אישה לבני מבנות הכנעני אשר אני יושב בקרבו"; יהודה היורד מאת אחיו, נושא בת איש כנעני ושמו שוע, ומסתבך בפרשייה שאין אנו יודעים בשלב הזה את אחריתה; "ולא יכלו דברו לשלום" – קרע פנימי עמוק בתוך משפחת בית יעקב; מרד האחים ביעקב אבינו, עזיבתו בחברון, והליכה לרעות בדותן; ומעל לכל, הכתם הגדול של מכירת יוסף – הנכונות לרצוח אותו, המעבר לרציחה ב"גרמא" על ידי זריקה לבור, המעבר לרצון למוכרו (שאפשר שלא התממש, והמדיינים הם אלה שמשכו אותו מהבור); והתחושה שיוסף הצדיק עומד בפני סכנת התבוללות מוחלטת, החלפת השם שלו, נישואיו, השמות שהוא נותן לבניו. בכל שנה ושנה, אף שכולנו מכירים את סוף הסיפור – לא ניתן שלא לשקוע עמוק במה שמתרחש במשפחת בית ישראל. סוף פרשת 'וישב' מעורר מתח, ועל אחת כמה וכמה סוף פרשת 'מקץ'.
מול תמונת הפירוק וקטיעת המסע, אנו מגיעים לסוף ספר 'בראשית' כאשר המשפחה מאוחדת, וכל הבנים סובבים סביב מיטתו של יעקב אבינו. המתחים לא סולקו, היחס לראובן שמעון ולוי בדברי יעקב אינו פשוט, ואף על פי כן כולם מסביבו. הדבר התרחש רק בעקבות עובדת יסוד אחת – הנכונות של כולם להיות חלק מתהליך תיקון ופיוס. בראש ובראשונה יהודה, המוכן לשבת כעבד במקום בנימין, לאורך כל ימי חייו, ולא לחזור שוב על העוול שנעשה ליעקב אבינו בעת מכירת יוסף, ולעוול שנעשה ליוסף עצמו.
יהודה לא היה לבד שם, כל האחים הסכימו לחזור למצרים ולהסתכן, כדי להציל את אחיהם בנימין ואת אביהם המצטער בבית. אולם, הפיוס לא היה מתרחש אילולא היו שותף לו יוסף הצדיק. הנכונות של יוסף שלא לנקום באחיו, כפי שהם ציפו שיעשה ("לו ישטמנו יוסף, והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו"), ולא להתחשבן איתם, כי אם לרצות בטובתם ("אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם"), הוא מתהליכי התיקון המרשימים ביותר שניתן לחשוב עליהם. יוסף הוא בעל הכוח, הוא בעל העוצמה, כל אשר הוא רוצה הוא יכול לחולל, ואף על פי כן אין הוא מנצל את כוחו ואת עוצמתו, כי אם להפך – הוא מהווה גורם מקרב ומיטיב ואחראי על קיומה של משפחתו במצרים. לא יהיה זה נכון כמובן לשכוח את תפקידו של יעקב כאן, כאשר הוא נותן מענה מיוחד למעמדו של יוסף ("אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי"), ומאידך גיסא לא מעניש את כל האחים.
כמה אנחנו צריכים את זה היום. לעורר את החשיבות הגדולה של תהליכי פיוס והתקשרות מחדש. להבין כי כל אחד צריך לפנות מקום לצד השני, כדי שהוא יכול להיכנס בו. שהתחשבנויות על העבר אינן מקדמות שום דבר טוב לבניין האומה. שנכון להסכים לסגת לאחור ולרצות האחד בטובת השני, ולא להעצים את המחלוקת ואת המריבה. זה השיעור הגדול שאנו כיום חייבים ללמוד מתולדות יעקב ובניו, כדי שנהיה גוי אחד בארץ, ונעשה טוב.
מאמר זה פורסם לראשונה באתר "שבתון"
