בשעה שעסקו הרמב"ם והרמב"ן בסוגיות היסוד בענייני טעמי המצוות, הם בחרו במצוות שילוח הקן כמצע לדיון. הבחירה הזו נבעה מהמשנה המפורסמת במסכת ברכות, האוסרת להתפלל בנוסח של "עד קן ציפור יגיעו רחמיך" (כלומר: לומר לריבונו של עולם, הלוא אתה מרחם אפילו על קן ציפור, ואם כן רחם נא גם עלינו). אחד ההסברים לפסילת נוסח תפילה כזה, המופיע בגמרא, הוא "מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות". על אף הסבר זה, ביאר הרמב"ם כי אמנם מצוות שילוח הקן נובעת מרחמיו של הקב"ה על בעלי החיים, שכן גם להם יש נפש, והרגשות כמו צער על בנים משויכים במשנתו לנפש: "כי אהבת האם ורחמיה על הולד אינו נמשך אחר השכל, רק אחר פועל הכח המדמה הנמצא ברוב בעלי חיים כמו שנמצא באדם…" (מורה הנבוכים ג, מח).
רמב"ן חלק עליו. עיקר טענתו הייתה כי לא בעלי החיים הם העומדים במוקד ההתייחסות הא-לוהית במצווה זו, כי אם בני האדם: "…לומר שלא חס הא-ל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה, אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר. כי האכזריות תתפשט בנפש האדם…". מצוות שילוח הקן, אותו ואת בנו ודומיהן, מציבות בפנינו, עובדי ה' ויראיו, תמונה ראויה למי שאנחנו אמורים להיות, ומופנות אל המידות הטובות שאמורות לעצב את דמותנו.
שתי התנועות האלה של הרמב"ם והרמב"ן כאחד מלמדות אותנו שלעיתים יש שני פנים לאותו עניין עצמו. הדבר נכון גם ביחס לנקמה. כשאנו יורדים ליסוד מהותה, ולמה שמגיע לפושעים נאלחים – אנו מבינים כי יש לה מקום נכבד בעולמנו. לא זו בלבד שהיא רגש אנושי שמעצם קיומו מלמד על תכונת הנפש הזו – עוד יש בה קביעה כי יש דין ויש דיין, ואסור להסכים עם מעשי עוול קיצוניים. לא זו בלבד, אלא שמשעה שאדם מרחם על אכזרים, לימדו אותנו חכמים ש"כל שנעשה רחמן על האכזרי – לסוף נעשה אכזר על הרחמנים" (תנחומא מצורע א). על כן, מצינו שהנקמה היא לעיתים מצווה, ואף הקב"ה ציווה את משה רבנו לנקום את נקמת ישראל מאת המדיינים.
מאידך גיסא, אין אנו יכולים להתעלם ממה שנקמה עלולה לחולל בנו עצמנו, על אף הצדק. הנקמה – מעוורת. היא מסמאת את העיניים, והאדם אינו מחשב את שכרה מול הפסדה; היא מכניסה אותנו למעגל בלתי פוסק של שפיכות דמים ורצח, שכן היא אינה עוצרת במעשה החד-פעמי; היא מחלחלת לא רק כלפי מי שראוי לנקום בו, אלא גם למקומות אחרים, שכן משעה שאדם או אומה מתרגלים לפעול מכוחו של הרצון לנקום – הדברים אינם נעצרים בנקמה הצודקת בלבד, והיא נהפכת להיות חס ושלום גם חלק משיח פנימי; ועוד נזקים רבים קיימים בה.
מצוות מחיית עמלק מלמדת אותנו על מקומה החשוב של הנקמה. בד בבד, עובדה שהיא לא נאמרה כלפי אומות העולם כולן מלמדת אותנו על הגבלותיה וסכנותיה. ראויים מאוד אלה שאיבדו את צלם א-לוהים שבהם שננקום בהם, ונבשר בעולם שלא ניתן להסכים בשום אופן לקיומם של מעשים מפלצתיים ונכונות להתעלם מהם. ראויים אנו מאוד שנשמור על עצמנו מלהפוך את הנקמה לעמוד האש והענן שאנו הופכים למדיניות היחידה שלנו, וזאת כדי לשמור על עצמנו ועל דמותנו. על כן, היא צריכה להיות ממוקדת, מכוונת ומדויקת, ולעולם יש לחשב שכרה כנגד הפסדה.
מאמר זה פורסם לראשונה באתר "שבתון"
