“כי ישרים דרכי ד’, צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם” – בקריאה המדוקדקת של חז”ל, הרגישה לביטויים המיוחדים לנבואת הנביאים, הם שמו לב כי בפסוק לא נאמר “ופושעים ייכשלו אם לא ילכו בם”, שאז היה ברור מה ההבדל בין צדיק לרשע: צדיק הוא ההולך בדרכי ד’, ופושע הוא זה הסוטה מן הדרך והולך בדרכי ליבו. אם כך היו פני הדברים – הם היו ברורים לחלוטין. אלא שבפסוק נאמר כי גם הצדיקים וגם הרשעים הולכים בדרכי ד’, ואף על פי כן ישנה הבחנה בין צדיקים לרשעים. ללמדך, שניתן ללכת לכאורה בדרכי ד’, ואף על פי כן להיות רשע גמור.

כיצד הדבר אפשרי ? למעשה, בדרכים מגוונות. הרמב”ן הדגיש את העובדה שיכול אדם למלא אחר כל מצוות ד’, ואף על פי כן להיות “נבל ברשות התורה”. הוא ביאר כי מציאות זו אפשרית בין כאשר מדובר במצוות שבין אדם למקום ובין כאשר מדובר במצוות שבין אדם לחברו. בדבריו הידועים על הפסוק “קדושים תהיו” הוא מדגים את האפשרות הזו במצוות שהם כלפי שמיים: יכול אדם לאכול בכשרות מהודרת, לאחר שהופרשו תרומות ומעשרות כדין, והוקפד על תהליכי בישול מותרים בבד, כגון ללא בישולי עכו”ם וכדו’, ובד בבד להיות זולל וסובא, מכור לאכילה המתמדת ולהתמכרות לאוכל, אטום כלפי אנשים רעבים שאינו מזמינם כלל ועיקר וכדו’. בדרך זו, הוא אמנם אינו עובר על עבירה כלשהי, אולם הוא “נבל”, שכן הפורמליזם ההלכתי והמצוותי אינו מחפה על העובדה שכל דמותו היא דמות פגומה. התורה מהווה לגביו כיסוי להתנהגותו הנלוזה, ודווקא התחושה שמעניקה לו ההקפדה בדיני כשרות היא המאפשרת לו לסטות מכל המגמה הגדולה של התורה ביחס לאכילה. זו כמובן דוגמה אחת המלמדת על רבות אחרות.

הדבר נכון גם בתחומי בין אדם לחברו. יכול אדם לשמור את כל המצוות הפורמליות בתחום זה, אבל לא לעשות את הטוב והישר בעיני ד’, אלא להפך: מכוח מצוות התורה לעשות דווקא את העוול. דוגמה לדבר היא פורמליזם בתחום הגזל, בה אדם נמנע לחלוטין מליטול את ממונו של חברו, אולם כאשר הוא מוזמן לסעודה שאינה מספקת לבעליה, והוא נענה להזמנה זו – הוא בוודאי אינו עושה את הטוב והישר בעיני ד’.

קרח הוא דוגמה מצוינת לרשעות שבהליכה בדרכי המחלוקת. מחלוקת אינה מילה פסולה. להפך, חברה בה כל הארץ היא שפה אחת ודברים אחדים – היא המסוכנת לנו יותר מכל, והיא שהביאה להתמוטטות מגדל בבל. אולם ככל תופעה, אף היא יכולה לשמש כלי עליון ביד הצדיקים, שדרך המחלוקת מבררים את כל צדדי הסוגיה, ונאבקים בקיצוניות שנוצרת מתוך התמכרות לעמדה אחת בלבד. בלי להביט אל התנועות האחרות ולייחס גם להן משמעות. ברם, כשהיא מנוצלת באופן מכוער למימוש אינטרסים כוחניים, למאבק על עמדות שליטה, ומתהלכת בליצנות ובציניות – היא מחוללת קרע, כאב, שנאה ופילוג. מבחנה של מחלוקת אמת טמון בדרך בה היא מתנהלת, ובמוטיבציה של החולקים, ואז היא הופכת להיות בשורת אמת של עושר רוחני וגיוון מחשבתי.