״רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: יָפֶה תַּלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן.״ (אבות ב': ב)
בפוליטיקה של הסכמות יש אפשרות להגביר הן את לימוד התורה והן את היציאה לעבודה.
שכן מדובר בסוגיה בה יש אמת בכל הצדדים:
בחשיבות הגדולה והעצומה של תלמוד תורה בישראל; בזכותה של מדינת ישראל להעמיד את תקופת תלמוד התורה המורחבת בהיסטוריה היהודית; בדאגה לילדים במשפחות ברוכות ילדים, ועוד;
ויש אמת גם בדברים שכבר חז״ל הורו עליהם: באיסור ליפול על הציבור; במעלה הגדולה של ההתפרנסות העצמית; בצורך של מדינת ישראל להרחיב את מעגל העובדים; בתועלת שיש למשפחות רבות מישראל ליציאה ממעגל העוני מבחירה; וכן – היגיעה המשכחת עוון, ועוד.
כשמנסים לחתור להסכמה פועלים בכיוונים רבים, שכל אחד מהם מתון, וביחד יוצרים מציאות טובה יותר: הורדת גיל ״תורתו אומנותו״ כדי שלא לעשות שני דברים סותרים – עידוד יציאה לעבודה וחסימתו; צמצום מתון יותר של הקיצוצים; עידוד של השכלה, הכשרה מקצועית וכדו׳; ובעיקר – שפה משותפת, כי האתגר אמיתי.
לא רק על המערכת הפוליטית, כי אם גם על ההולכים בדרכה של משנת תורה ועבודה מוטלת משימה הגדולה: ככל שהיא תהיה יותר נאמנה לשני מרכיביה – לימוד תורה עוצמתי ונאמנות לברית המצוות מחד גיסא, וחיי עבודה במובן הרחב של המילה – כן היא תהפוך לדרך בה יבחרו יותר ויותר אנשים המבקשים את דרכה של תורה, ומשם יצמח עוד פיתרון ראוי לסוגיית יסוד זו.
אולי יעניין אותך גם:
