אפשר להתייחס אל תהליכים ביולוגיים כאל תהליכים ביולוגיים בלבד. לא לתת להם שום משמעות, מלבד העובדות הפרקטיות – ובעיקר היגיינה והקשור בה. זו הדרך בה מתייחסות החיות, כנראה, לתהליכים ביולוגיים, ואין אנו יודעים דבר על התייחסות אחרת שלהן לכך. לעומת זאת, התורה מצווה עלינו בפרשיות השבוע להתייחס אחרת לחלק מהותי מענייני הביולוגיה. אין לתורה עניין בעיסוק במערכת העיכול ותוצאותיה, בהקשרים של טומאה וטהרה (יש לה עניין גדול בהם בנושא קדושת מחנה, אולם זה לא בפרשה שלנו); אין לתורה עניין בשערות, בציפורניים, בדמעות וכדו' בהקשרים אלה. תשומת הלב העיקרית של התורה ניתנת בפרשיות הקרובות לשני תחומים: למערכת הרבייה של האדם, ולצרעת.
פשר הדברים בואר על ידי ראשונים רבים, ובראשם ר' יהודה הלוי. הוא לימד שכל ענייני הטומאה והטהרה, לא רק אלה הישירים העוסקים בהפרייה, אלא גם טומאת מת, שרץ, נבלה וכדו' – קשורים לעולם של החיים והמוות. התורה מצווה על הדבקות בחיים וההתרחקות מהמוות. על כן, כל מה שקשור למפגש בין חיים ומוות – יש להתרחק ממנו. הדבר מתחיל כמובן בטומאת מת, שאינה נמצאת בפרשה שלנו, שהיא אבי אבות הטומאה; ממשיך בטומאות היוצאות מגוף של אדם, שכאמור קשורות למערכת הרבייה בלבד; המצורע חשוב כמת; וטומאת השרץ והנבילה, הלוא מטמאות אף הן רק במותם של בעלי החיים האלה. זהו חלק בלתי נפרד מקדושת התורה, המכוונת אל העיסוק בחיים. כאשר אנו מצרפים את היסוד הזה לאיסור דרישה אל המתים, ולתחומים אחרים שמתרחקים מהחיים עצמם – אנו למדים את הבשורה הגדולה ואת המשמעות העמוקה של תורת חיים.
יחס זה אל החיים, וההתרחקות מהמוות, משפיע על עניינים רבים בתורה: על המאבק הבלתי מתפשר בשפיכות דמים; על המצוות המחייבות את האדם לא לעמוד על דם רעו; על המצווה הגדולה של "לא תשים דמים בביתך", שכל כך רלוונטית בזמן הזה, והיא אוסרת על האדם לגרום סכנה לאחרים; עד לדברי בעלי התוספות הקובעים שיותר יש לאדם להיזהר שלא יזיק לאחרים משלא יוזק הוא עצמו; וכמובן – מעל לכל – פיקוח הנפש הדוחה כמעט את כל המצוות שבתורה, ואף ספיק פיקוח נפש.
את זה אנחנו חייבים לשים נגד עינינו בבואנו לחיות חיים של אמונה ושל תורה. זו דרכה של תורה, והמחמירים בעניינים אלה – של התרחקות מתפישת עולם של מוות, ומסיכון לפגיעה בחיי בני אדם בהתנהגות לא אחראית ולא זהירה – הם העובדים את הקב"ה באמת, והם ההולכים בדרכיו.
לקריאה נוספת:
