על החומרא שבהשבת רעה תחת טובה

שכירת בלעם הרשע על ידי בלק מלך מואב נחשבת כאחד המעשים החמורים שנעשו במסגרת יחסי אומות העולם ועם ישראל. הדברים באים לידי ביטוי במצוות התורה "… לא יבא עמוני ומואבי בקהל ד' גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם. על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים, ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך…" (דברים כג, ד-ה). לא זו בלבד אלא שהם מוזכרים מחדש בספר נחמיה (!): "ביום ההוא נקרא בספר משה באזני העם, ונמצא כתוב בו אשר לא יבוא עמוני ומואבי בקהל הא-להים עד עולם. כי לא קידמו את בני ישראל בלחם ובמים, וישכור עליו את בלעם לקללו, ויהפוך א-לוהינו הקללה לברכה" (נחמיה יג, א-ב). מצוות התורה בולטת במיוחד על רקע העובדה שהיחס למצרים, שלכאורה עשו בנו רעות הרבה יותר גדולות, הוא ממותן יותר, והתורה מתירה להינשא למצרי לאחר שלושה דורות. מה מקופל בעצם השכירה של בלעם, ומדוע הטענות נגדו קשות יותר?

לצורך זה, צריך לקרוא את פרשיות השבוע (ואת ההשתקפות שלהם בתחילת ספר דברים) עם מפה, ולהבין מה אירע: בעליית עם ישראל מדרום לצפון, בעבר הירדן המזרחי, הוא הקיף את אדום, מואב ועמון, ולא פגע בהם. הדרך הפשוטה במזרח הקדום הייתה מתקפה על אדום, עמון ומואב – וחיסולם, אך בשל הוראת ריבונו של עולם כי גם להם יש ירושה, שהלוא צאצאי לוט אחי אברהם הם, ובשל כך הם זכאים לשבת על אדמתם ללא פגיעה – היא לא התקיימה. המלחמה על עבר הירדן המזרחי התחילה רק מצפון למואב, והייתה בראש ובראשונה עם סיחון מלך האמורי, ולאחר מכן עם עוג מלך הבשן. בסוף הפרשה הקודמת קראנו כי חלק מנחלתו של סיחון הייתה בנויה על כיבושים קדומים של חלקים ממואב ועמון, שלא אנחנו כבשנו מידם, אלא סיחון הוא שעינה את האומות וכבש את ארצם.

בלק מלך מואב אפוא לא רק שלא יצא לקראתנו בלחם ובמים כדי לסייע בעדנו מלכתחילה, על אף שיש בינינו ברית אחים, אלא שגם לא התרשם מהעובדה שאנחנו פסחנו עליו ולא נלחמנו בו. את השבת הטובה תחת טובה שהיה ניתן לצפות ממנו הוא המיר בתביעה להשבת נחלתו לידיו לאחר שאנחנו כבשנו אותה מסיחון, על אף העובדה שהוא לא היה יכול לעשות דבר כזה בשום צורה. חלק מטיעונים אלה נאמר בנאומו של יפתח.

מה אנו למדים מכאן ברמה העקרונית (מעבר לדמיון ההיסטורי של חלק מהאירועים שמתחוללים באזורינו כבר למעלה מחמישים שנים)? אנו למדים את המשקל הגדול שהתורה מייחסת להכרת טוב, לתשומת לב למצוקה של אחים ולצורך לצאת לקראתם, ולהגינות שבתביעות. במקום בו ישנה התחשבות מצד אחד – קיימת ציפייה כי הצד השני יגיב בדרך הנכונה, ולא ינצל את ההליכה לקראתו כדי לסחוט יותר ממה שמגיע. יש בכך הדרכה משמעותית מאוד הרבה מעבר לפרשת בלעם, וליחסים הראויים בין בני אדם.

לקריאה נוספת:

• הכרת טובה: נימוסים או חובה מוסרית? מבט אתי לפרשת “צו”
• האם ישנם עקרונות אתיקה מוחלטים? מבט אתי לפרשת “בא”