מימושה של הנגשה לאנשים עם מוגבלויות פיזית קלה יותר לניסוח. ואכן, בחוקי ההנגשה ובאורחותיה ישנן הגדרות ברורות בתחומים רבים ומגוונים המתמודדים עם מוגבלות תנועה, קשיי ראייה ושמיעה, ותחומים נוספים שמאפיינים חברה רגישה, המנגישה את כל איבריה לכולם. אומנם יש עוד דרך ארוכה לעבור בין חזון למימוש, שכן עדיין ניצבים מחסומים רבים המונעים שוויון, אבל הכיוון הוא חיובי.
לעומת זאת, הנגשות העוסקות בהיבטים הנפשיים וההתנהגותיים הן מסובכות בהרבה. ראשית, קשה לאדם מבחוץ להבין את הצורך בזה. הוא מתבונן על עצמו, ורואה כי בכוח בחירתו והחלטותיו הוא מסוגל להתמודד עם מצבים קשים, ועל כן הוא מתקשה מאוד להכיר בקיומן של תופעות נפשיות והתנהגויות חברתיות שאינן כפופות להחלטות רצוניות. חוסר ההבנה הזה מביא בעקבותיו גם תשומת לב מופחתת לצורך להקל את המשא הכבד המוטל על אנשים עם תסמונות מגוונות.
המלחמה בעזה מגדילה מאוד את מספר המתמודדים. די לנו אם נראה מול עינינו את החטופים ומצבם הנורא, את משפחותיהם, את מספר העקורים מביתם, את הלוחמות והלוחמים, את הפצועים, את המביאים משדה הקרב זיכרונות וטראומות. התוספת הזאת באה על גבי ההתמודדויות הנפשיות הקיימות, והאתגרים אינם הולכים לשום מקום. חלק מהתמודדויות אלו קיים בעולמם של מתמודדי הנפש; חלק בעולמם של האנשים עם אוטיזם ברמות שונות; חלק אצל מתמודדות עם דיכאונות שלאחר לידה ועוד ועוד.
בפני בתי הכנסת עומדים קשיים רבים כאשר מדובר בהנגשה פיזית. כשמדובר בבית כנסת חדש או משופץ – הוראות החוק הן ברורות, וב"ה הולכים ונבנים יותר ויותר מקומות מונגשים. אולם חלק גדול מבתי הכנסת נבנו לפני שחובה זו הייתה קיימת, והשינויים עולים ממון רב. כיוון שבתי הכנסת ברובם אינם מתוקצבים, והמתפללים אינם מסוגלים לשאת את המשא הכבד הזה על כתפיהם, אנו נמצאים במלכוד שדרך היציאה ממנו אינה סלולה.
ברם, כאשר מדובר בהנגשה התנהגותית – התמונה שונה באופן משמעותי, והיא תלויה בעיקר בהתנהגות מתפללי בתי הכנסת וביכולת ההכלה שלהם. ככל שהקהילה מבינה את המצוקה ואת הצורך, ככל שהקהילה מאמצת לעצמה את ההכרה שאין מדובר בפעולות הנעשות במזיד כדי להפריע כי אם בתסמונות מסוגים שונים, ובעיקר – ככל שהקהילה מטמיעה את מה שלימדונו נביאי ישראל, שחלק בלתי נפרד מהתקבלות תפילתה לפני אדון כול מותנה גם ביחס שלה ל"שקופים" בחברה – כך היא תמצא מקום לכולם.
אוטיזם, לדוגמה, אינו הכרעה רצונית או בחירית לנהוג באופן מסוים. זוהי תופעה נוירולוגית, שבאה לידי ביטוי בצורות שונות, שעיקרן שונות חברתית ודרכים ייחודיות להתקשרות בין בני אדם. לעיתים התנהגות זו מפריעה לסובבים, ונוח להם יותר שהיא לא תימצא בקרבם. כאשר מדובר בבתי כנסת – יש החשים כי מדובר בפגיעה בכבוד בית הכנסת, ובחובה המוטלת להרחיקם כדי לאפשר את התנהלות התפילה באופן ראוי. אולם ההתייחסות צריכה להיות אחרת: הם חלק מהקהילה, הם זכאים ליטול חלק בפעילות הקהילתית, אף הם רואים ערך בעלייה לתורה ובשאר ההתרחשויות בבתי הכנסת – והקהילה חייבת לתת לכך מקום. היא אף נבחנת ברגישותה לקשיים ולאתגרים העומדים בפניהם.
התנהגות קהילתית ראויה זו תשפיע על מעגלים רחבים יותר. יינתן מקום משמעותי יותר לחינוך משלב במוסדות חינוך רגילים; יפחתו מאוד הבידוד החברתי וההתרחקות; במקום שבו הם קיימים – ינוצלו תכונות ייחודיות ויכולות אנושיות רבות; וכך ממקום הקודש תצטרף בשורת השינוי לכולם, ואנו נבנה את עצמנו כחברה מתוקנת יותר, ורגישה לייחודיות של כל אחד ואחד.
