"ואותו הרגת בחרב בני עמון" – מילים אלה הוטחו בפני דוד המלך עליו השלום על ידי נתן הנביא. מי שהרג את אוריה היה חייל עמוני. דוד המלך כלל לא היה בשדה הקרב – הוא היה בירושלים. החרב כמובן הייתה אחוזה בידיו של אותו חייל. כל זה נכון מבחינה משפטית, וניתן אף לומר ש"אין שליח לדבר עבירה". אולם הנבואה מלמדת אותנו על המוסר ועל האתיקה. היא לא מצמצמת עצמה להיבט המשפטי בלבד. הנבואה אומרת לדוד כי מפקד המלחמה שהורה להפקיר בכוונה תחילה את החייל מול העיר העמונית הנצורה הוא זה שמתחייב בהריגתו. אין הקב"ה נושא פנים לאיש, ולא מדובר כ"חוט השערה" אלא בנפילה לתהום. כדי להסיר ספק – גדולתו של דוד המלך, והעובדה שאנו מתפללים שלוש פעמים ביום להצמחת מלכות דוד נובעת מכך שהוא פתח במסע תשובה שאינן כדוגמתו, למן ההודאה המיידית בחטא דרך מסע ארוך עד להמלכת שלמה. חכמינו הדגישו את היסוד הזה, וראו בו את מורה הדרך הגדול. נפילות מתרחשות. אפילו קשות ביותר. בלשונו של הרב קוק זצ"ל באגרותיו: "… האדם לא נברא גם כן באופן כזה שלא יחטא כולו, כי אם שיזהר מן החטא, ואם ישגה ויחטא – ישוב".
היסוד הנבואי של האחריות צריך להיות נר לרגלנו. הבחינה צריכה להיות לא לאור השורה התחתונה והאירוע המסיים בלבד, כי אם לכל השרשרת כולה. זהו אותו עיקרון שחז"ל מלמדים אותנו בדרשתם בפרשת עגלה ערופה "ידינו לא שפכו את הדם הזה – שלא פטרנוהו בלא לוויה". באופן ישיר, אין לנו ספק כי זקני העיר לא הרגו את החלל שלא נודע מי הכהו. אולם כאשר אנו עוסקים בשאלת האחריות המהותית – היא מוטלת על כל מי שנמצא בשרשרת, והיה יכול למנוע אותה. לא על ידי הטלת האשמה והאחריות על אחרים, אלא על ידי תהליך תיקון וכפרה שהוא עושה.
במקום בו נפגעים מתיישבים ונוסעים בדרכים על ידי פורעים – לא מתבוננים רק על השורה התחתונה, אלא בשאלה מהו אותו חוסר משילות שמביא לידי כך; מנגד, במקום בו ישנן פעילויות לא מוסריות ואסורות – הכתובת אינה מוטלת רק על מי שמבצע אותן, אלא על כל האווירה שיצרה את האפשרות הזו; במקום בו יש תנועה של עזיבת תורה ומצוות – הכתובת אינה מופנית רק כלפי אלה שעושים כך, אלא גם לרוחב הגדול שלנו: הורים, מחנכים, ראשי ישיבות וכדו', בשאלה עד כמה היינו יכולים לפעול אחרת כדי שזה לא יקרה, והאם פטרנו את התלמידים ללא לוויה; במקום בו נהרג נער בהפגנה צריכים כולם לשאול את עצמם האמנם ידם לא הייתה בעוול הזה, מכל הכיוונים ומכל הצדדים. כל זה, כאמור, לא על ידי הטלת אשמה ואחריות על אחרים, אלא בראש ובראשונה על "ידינו".
זהו חלק בסיסי ויסודי מתורת המוסר שהורונו חכמים: "קשוט עצמך, ואחר כך קשוט אחרים". ככל שנפנים יותר את העמדה הנבואית והתורנית, הבוחנת את האחריות המהותית ולא הפורמלית, וקוראת להתמקד בתהליכי תיקון ולא במריבות ובקרעים – כך נפנה את עצמנו ואת מאמצינו למקום הנכון, והמבסס עולם מאיר יותר. ככל שנבין כי ישנה גם אחריות במעטפת הכללית, ויש צורך לבחון אותה ולתקן אותה – כך הסיכוי שאירועים מעין אלה לא יחזרו שוב, כי אם יהוו בסיס להסקת מסקנות ולעיצוב דרך שהיא מכוונת יותר.
מאמר זה פורסם לראשונה באתר "שבתון"
