עישון בבית משותף הפוגע בשכנים [נייר עמדה]

מבוא

בעקבות הצטברות המידע הרפואי הברור לגבי נזקי העישון – ובכללם נזקי החשיפה לעישונם של אחרים (=עישון פאסיבי) – נתקבלה בציבור ההכרה בצורך להגן על הלא-מעשנים מפני נזקים אלו. בתי המשפט בפסיקותיהם חוזרים ומדגישים את הזכות הבסיסית לנשום אוויר הנקי מרעלי הסיגריות, וישראל אף אשררה בשנת 2005 את האמנה הבין-לאומית למניעת עישון ובה הצהירה על עמדתה כי החשיפה לעישון במקומות ציבוריים גורמת לתחלואה, נכות ומוות.

על אף הכרה זו, החוק כיום אינו נותן סעד עבור אדם אשר השכן שלו מעשן באופן החושף אותו לעשן בדירתו הוא – ובכך נפגעת זכותו לשאוף אוויר נקי. לעיתים אף נמנעת ממנו היכולת לעשות שימוש סביר במרפסת ביתו. מטרתה של הצעת חוק זו היא לתקן את מצב העניינים האמור, ולתת בידי שכן המעוניין בכך כלים על מנת למנוע משכן אחר לחשוף אותו לסכנות העישון הפאסיבי.

נייר זה יעסוק בשאלה העקרונית האם ניתן למנוע מאדם לעשן ברשותו שלו כאשר העשן חודר לרשותו של שכנו, ולא ידון בפרטים המעשיים – מהי רמת העשן הנחשבת למזיקה או כיצד תתבצע בפועל האכיפה.

המבט היהודי

• הלכות שכנים

ההלכה הכירה בייחודיותם של דיני השכנים בתוך מכלול דיני הנזיקין. ייחודיות זו נובעת מכך שבניגוד לדיני נזיקין הרגילים, בהם מוטלת חובת תשלום ובהתאם לכך חובת שמירה – על בעל חיים שלא יזיק, על אש שלא תתפשט וכדומה, הרי שבדיני השכנים עלולה חובה זו להביא לכדי מניעתו של אדם משימוש בנכס שלו. על כן, לדוגמא, התירו חכמים לאדם לנטוע עץ בחצרו, על אף שברבות הזמן עשויים שורשי העץ לעבור לחצר חברו ולהזיק לבור מים המצוי שם – שהרי "כשם שזה חופר בתוך שלו כך זה נוטע בתוך שלו".¹ כלומר, ההלכה לא יצרה איסור על נטיעת עצים בשל הנזק שהם עלולים לגרום, כיוון ש"אי אפשר להחזיקו בשמירה כי אם בביטול רשות מנטיעת אילנות, ולניזק אפשר להרחיק ולשמור עצמו, בזה לא חייביה רחמנא למזיק (=חייב הקב"ה למזיק)".² בלשוננו נאמר – אין זכותו של אחד לחפור בורות גדולה מזכותו של שכנו לנטוע עצים.

לכלל זה, המתיר לאדם לעשות בתוך שלו, נקבעו סייגים מסוימים המפורטים בדברי הפוסקים. עישון, גם אם הוא נעשה בדירתו הפרטית של אדם, אך העובר ומזיק לאדם אחר – מפר שלושה מסייגים אלו:

1. נזק לגופו של אדם – ההלכה התחשבה בזכותו של אדם לממש את קניינו ולפעול בו ברצונו – לעיתים אף במקרים בהם עלול להיגרם נזק מסוים לרכושו של השכן – אך ורק אם לא נגרם נזק לגופו של השכן.³ במקרה של נזקי גוף יכול השכן הניזוק לתבוע ולכפות את השכן המזיק להפסיק את הפעולה הגורמת לנזק, וזאת גם אם שתק ואפשר את הנזק במשך זמן מסויים. אחד מן הנזקים המוזכרים בהלכה כנזקי גוף הוא העשן, "שהעשן מזיק לבני אדם בעיניהם או שגורם שיעול".⁴ קל וחומר אם כן שיש להרחיק במקום בו החשש אינו רק לשיעול או לצריבה בעיניים אלא לסיכון חיים ממשי.⁵
2. נזק במעשה ישיר – ההלכה התירה לאדם להשתמש ברכושו גם באופן הגורם נזק לרכוש הזולת, רק אם הנזק המדובר הינו נזק הנגרם מאליו מחמת השימוש, אך לא התירה לו שימוש שהוא מעשה המזיק באופן ישיר.⁶ פליטת עשן הסיגריה מהווה מעשה נזק ישיר של המעשן, ועל כן אינו נכלל בין היתרי השימוש הרגילים, כגון נטיעת עץ.⁷
3. צורך ראוי – כפי שנאמר לעיל, ההלכה הכירה בזכותו של אדם להשתמש ברשותו, ואף אם שימוש זה עלול להביא בסופו של דבר לנזק לרשותו של אדם אחר, כיוון ש"כשם שזה חופר בתוך שלו כך זה נוטע בתוך שלו". אמנם, השוואה זו בנויה על ההנחה כי אכן שני הצדדים משתמשים ברשותם לצרכים ראויים. יש מן הפוסקים שכתבו, כי במצב בו השימוש המביא לנזק הוא שימוש שאינו ראוי, הרי שהוא יידחה מפני הנזק שהוא גורם.⁸ העישון, אשר רבים מן הפוסקים אוסרים אותו כליל,⁹ ודאי אינו נחשב למעשה הנכלל תחת ההגנה של מעשה ראוי, ועל כן פוסקים אלה ידחו אותו מפני הנזק שהוא גורם.¹⁰

נובע מתוך הדברים שרשאי הדייר למחות ולדרוש על פי דין את הפסקת העישון של דייר אחר, ובמקרה כזה חייב המעשן להרחיק משכנו את נזקי העשן ולהימנע מעישון – וכן כתבו הפוסקים.¹¹

• קנס

על אף שההלכה אינה כוללת בתוכה קנסות לעובר על נזקי שכנים, רשאים בני המדינה לקבוע תקנות לצורך חיים משותפים ואף לקנוס את העובר על תקנות אלה.¹² ויש מקום לשקול גם חיוב תשלום כלפי השכן שנפגע, כדינו של כל מזיק.¹³

לאור האמור, רבני צהר תומכים בחקיקה אשר תמנע עישון בבתים משותפים באופן החושף דיירים אחרים לסכנות הנובעות משאיפת העשן.