לראות את הנזקק
מה, כיצד ובאיזו דרך יש לתת צדקה, ומה אנו למדים מכך? דברי הרמב"ם בהלכות מתנות עניים מכוונים לכך. מקורה של נתינת הצדקה מתחיל בנותן עצמו. "שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו… ואין כיסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר 'ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה'", לאמור: הסולידריות האנושית הפשוטה, הכאב על מצוקתו של האחר, מהווים בסיס לקומות גבוהות הרבה יותר. היא מהווה מימוש של דרכו של אברהם אבינו עליו השלום, היא מהווה את התשתית העיקרית של דת האמת, והיא מבוא לגאולה.
לצדקה יש אור מקיף ואור ישר. האור המקיף שלה טמון בהתייחסות של הנותן. נותן הצדקה צריך להיזהר מלהפוך אותה למופע פרסומי של עצמו. נותן הצדקה חייב לראות את הנזקק לה כמי "שליבו נשבר ונדכא, והרי הוא אומר לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה", ובעיקר – נותן הצדקה צריך לקיים יחסים מעין משפחתיים עם המקבל. התורה השתמשה פעמים רבות בהקשר של צדקה בביטוי "אחיך", אשר מלמד כי שורש מצוות הצדקה הוא העובדה שכולנו בני אב אחד נחנו, וקשורים זה לזה בעבותות אהבה ורצון. הרמב"ם דיבר על קשר משפחתי נוסף: "אלא יהיה לו כאב בין ברחמים בין בדברים, שנאמר 'אב אנוכי לאביונים'", לאמור: מוטלת מעין אחריות הורית על מי שמסוגל לתת וברכת ה' שהוא זכה לה הופכת לא רק לשפע שיש להודות עליו אלא גם לכלי שיש לממש כראוי.
השאלה באיזו דרך יש לתת צדקה, שהאור הישר עוסק בה, עולה אף היא מדברי הרמב"ם. לא יהיה זה נכון לקבוע מסלול קשיח, שכן כשם שפרצופיהם שונים כך הצרכים שונים, וכמובן גם יכולת הנותנים מגוונת. בראש העדיפויות נמצאת כמובן הדרך המבקשת להעמיד את הנצרך לה על רגליו שלו עצמו: "מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול". אולם מעלה גדולה זו אינה חוסמת את הדרכים האחרות, הכול לפי הנותן והמקבל.
אולי יעניין אותך גם:
