תקציר
הדילמה
במרכז הדילמה שלפנינו ניצבת הפגיעה בשמו הטוב של אדם שנפגע על לא עוול בכפו. כנגדה קיימות שתי טענות, אתית ומעשית. הטענה האתית היא שסגירת התיק במשטרה עשויה להתרחש מסיבות שונות ואינה מעידה בהכרח על זיכויו המוחלט של הנאשם. לפיכך אף אם כעת אין מנדט חוקי לטפל באשמה, עדיין ישנו מנדט מוסרי וחברתי להתריע עליה שכן השיקול בעד פרסומהּ בעינו עומד. הטענה המעשית היא שפרסום הבהרה אינו עשוי בהכרח להיטיב עם הנאשם, אמנם הטענה המעשית ניתנת לפתרון פשוט, שכן ניתן להיוועץ עם החשוד ולשאול לדעתו בנוגע להבהרה הרצויה.

עמדת היהדות
במקרה של פרסום עיתונאי מוצדק אין מקור לקיומה של חובת פיוס ובקשת מחילה על סיפור הדברים, אף לאחר שהתבררו באופן שונה, שכן המפרסם נהג כדין ועשה את המוטל עליו מתוקף תפקידו. ככל שהפרסום מתחילתו היה מוצדק, הרי שאין לראות בו מעשה עבירה של לשון הרע אלא מצווה – של תיקון החברה והסרת עוול – וזאת אף אם מושא הפרסום נפגע ממנו. אולם אם התברר לאחר זמן כי הפרסום לא היה מדויק ואף שגוי, חלה כעת חובה לתקנו. בניגוד לעמדת החוק, העמדה היהודית גורסת כי חובה זו מוטלת על המפרסם עצמו. באופן עקרוני אין להסיר כתבה על פרסום חשדות כל עוד ייתכן שיש בהם ממש, אך אם אין בהם ממש עמדת ההלכה היא שהשאלה אם לפרסם או לא תלויה במנהג המקום.

מסקנות
לאחר פרסום מוצדק של חשדות, אין חובה לפייס את מושא הפרסום אף אם ברור כי תמונת המצב השתנתה לאחר זמן. מנגד, יש לפרסם תיקון והבהרה כדי למנוע פגיעה לא מוצדקת בשמו הטוב של הנחשד. כאשר תיק החקירה נסגר בשל היעדר ראיות או חשיבות מספקת, יש להוסיף ידיעה זו, באופן בולט, בגוף הכתבה שפורסמה, אך אין חובה לפרסם מודעת הבהרה מפורשת על כך. כאשר תיק החקירה נסגר בשל היעדר אשמה, יש לפרסם מודעת הבהרה מפורשת על כך, וכן להוסיף זאת כהבהרה בולטת בגוף הכתבה שפורסמה. במקרים הנ”ל יש להיוועץ עם הנחשד לגבי רצונו בהבהרת עדכון וכן לגבי אופן העדכון. אין חובה להסיר את הכתבה לפי רצונו של הנחשד. כאשר הוברר כי החשדות הופרכו לחלוטין, יש לפרסם זאת במודעה מפורשת ולהסיר את הכתבה הראשונית מהמרשתת.

1. הצגת הנושא

אחד מתפקידיה היסודיים של התקשורת (לסוגיה השונים) הוא להציף עוולות חברתיות ולהביאן לתודעת הציבור – ובכלל זה חשיפת שמותם של חשודים במעשי עוולה. לעיתים, גם כאשר אשמתם של החשודים מוטלת בספק וטרם התבררה באופן ודאי, אין מנוס מפרסום גלוי של הפרשה כהווייתה – כדי למנוע פגיעה באחרים וכדי לייצר הרתעה עתידית.1 חשיפה פומבית של חשדות עשויה גם לעודד חקירה משטרתית מעמיקה, הן כאשר המשטרה החלה בבדיקת נסיבות העניין, הן (ובייחוד) כאשר טרם נפתח תיק במשטרה.

אולם במקרים רבים, לאחר חקירה מקצועית המשטרה מחליטה לסגור את התיק. במקרה כזה, הותרת הפרסום על כנו עשויה לפגוע בשמו הטוב של האדם שהפרשייה נקשרה בשמו ולהזיק לו מבחינה אישית, חברתית ומקצועית. אם כך הם הדברים בעיתונות המודפסת והמשודרת שאינה מותירה רושם לאורך זמן, הרי שחומרת הפגיעה מתעצמת שבעתיים כשמדובר בעיתונות הדיגיטלית, שכן מעתה ואילך כל חיפוש במרשתת על אותו אדם יניב תוצאות המאזכרות את הפרסום השלילי על אודותיו.

בנסיבות כאלו, כדי לתקן את הרושם השלילי שנוצר על אותו אדם דרושה לכאורה הבהרה בנוגע לפרשייה שפורסמה (אף שהפרסום היה מוצדק מתחילתו); בפרט דרושה הבהרה כזו לאחר בקשה ישירה של האדם או של בני משפחתו. בעיתונות המודפסת והמשודרת, הפרסום אינו ניתן עוד לעריכה ושינוי ולכן התיקון האפשרי היחיד הוא פרסום הודעת הבהרה; אולם כשמדובר בעיתונות הדיגיטלית, ניתן אף לערוך את הכתבה שפורסמה ולעדכן בה את החלטת המשטרה (ולחילופין ניתן להסיר את הכתבה כליל מרשת האינטרנט).2

2. הדילמה האתית

במרכז הדילמה שלפנינו ניצבת הפגיעה בשמו הטוב של אדם שנפגע על לא עוול בכפו. כנגדה קיימות שתי טענות, אתית ומעשית. הטענה האתית היא שסגירת התיק במשטרה עשויה להתרחש מסיבות שונות ואינה מעידה בהכרח על זיכויו המוחלט של הנאשם.3 חלק מהשיקולים לסגירת תיק הם למשל היעדר ראיות מספיקות (כנדרש בדין הפלילי) או היעדר חומרה מספיקה והשלכות רחבות המצדיקות טיפול בתיק עד להעמדה לדין (מה שכּוּנה בעבר ‘חוסר עניין לציבור’).4 לפיכך אף אם כעת אין מנדט חוקי לטפל באשמה, עדיין ישנו מנדט מוסרי וחברתי להתריע עליה שכן השיקול בעד פרסומהּ בעינו עומד. הטענה המעשית היא שפרסום הבהרה אינו עשוי בהכרח להיטיב עם הנאשם: ייתכן שעבר זמן רב מפרסום הפרשה והיא נשכחה מהתודעה הציבורית בעוד הודעת הבהרה תציף אותה מחדש; ייתכן שמדובר בזיכוי חלקי בלבד והודעת הבהרה רק תעצים את החשדות בנוגע לשאר הטענות; כמובן שהודעה על סגירת התיק בשל היעדר ראיות מספיקות, או בהיעדר חומרה מספקת, מביאה נזק יותר מאשר תועלת. אכן הטענה המעשית ניתנת לפתרון פשוט, שכן ניתן להיוועץ עם החשוד ולשאול לדעתו בנוגע להבהרה הרצויה.

3. העמדה היהודית

1.3. בקשת מחילה

אדם שפגע בזולתו חייב לבקש את סליחתו אף במקרה שהייתה זו פגיעה בדיבור בלבד ולא נגרם בגינה נזק ממוני.5 חובה זו מתעצמת ביחס לסיפור דברי גנות לאנשים אחרים,6 ובפרט ביחס לפרסום פומבי, אולם היא קיימת רק אם מדובר בעבירה. לעומת זאת, במקרה של פרסום עיתונאי מוצדק אין מקור לקיומה של חובת פיוס ובקשת מחילה על סיפור הדברים, אף לאחר שהתבררו באופן שונה, שכן המפרסם נהג כדין ועשה את המוטל עליו מתוקף תפקידו.

2.3. תיקון הפרסום

ככל שהפרסום מתחילתו היה מוצדק, הרי שאין לראות בו מעשה עבירה של לשון הרע אלא מצווה – של תיקון החברה והסרת עוול – וזאת אף אם מושא הפרסום נפגע ממנו. אולם אם התברר לאחר זמן כי הפרסום לא היה מדויק ואף שגוי, חלה כעת חובה לתקנו; שכן אף דיווח על מידע אמיתי, לשם תועלת, מותר רק כשהוא מדויק באופן המרבי וודאי שאין כל הצדקה לפרסום מידע שגוי (שהוא בגדר הוצאת דיבה אסורה).7 פרסום חשד מלכתחילה, מוצדק ככל שיהיה, צריך לקחת בחשבון את אפשרות הפרכת החשדות או הקלשתם בעתיד, ולפיכך בעת הצורך על המפרסם מוטלת אחריות לתיקון הפרסום. הותרת המצב על כנו מאפשרת למעשה הוצאת דיבה ברמת חומרה משתנה (בהתאם לעדכון) ופגיעה בשמו הטוב של אדם שלא בצדק – ולכן חובה למונעהּ.

עמדת החוק היא כי המפרסם אינו חייב ליזום בעצמו את תיקון הידיעה אלא נדרש לעשות זאת על פי בקשת מושא הפרסום.8 לעומת זאת, העמדה היהודית גורסת כי חובה זו מוטלת על המפרסם עצמו וכי הזכות לתיקון החברה, על ידי ביעור הרע והוצאתו לאור, כרוכה בחובה לטיהור שמו של אדם בעת הצורך.

3.3. השיקולים לתיקון

כאשר הוחלט – על ידי המשטרה או פורום מקצועי שהוסמך לטפל בפרשה – לסגור את התיק, לאחר בירור החשדות, יש לבחון את חובת התיקון ואת הדרך הנאותה לעשות זאת. כדי לאזן בין הפגיעה הוודאית במושא הפרסום לבין חשש בפגיעה בחברה, יש לשקול את מידת הצורך והתועלת שבהותרת הפרסום על כנו.

ההלכה מתייחסת למקרה שבו התפרסמה שמועה, מבוססת ובדוקה, כי אישה פלונית אסורה להינשא מחמת סיבות שונות ולאחר זמן הודו מוציאי השמועה שבשקר יסודה. התלמוד דן האם להזים את השמועה ולהשתיקה באופן פומבי,9 כדי להסיר את מגבלת האישה להינשא, או שמא להותיר את השמועה על כנה מחשש שיש דברים בגו ועלול לצאת לעז עתידי על המשפחה מחמת פגם יוחסין.10 ההלכה למעשה תלויה במנהג המקום: כאשר מקובל לפרסם שמועה בקלות יחסית, יש להשתיקה אם מפיציה חזרו בהם; אולם כאשר מקובל שלא להפיץ שמועה בלא בדיקה יסודית, אין להשתיקה אף לאחר הודאת מפיציה.11

מסוגיה זו ניתן ללמוד כי באופן עקרוני אין להסיר כתבה על פרסום חשדות כל עוד ייתכן שיש בהם ממש; ובפרט משום שהתועלת במקרה שלפנינו אינה מועילה למשפחה אחת אלא לחברה כולה – הן ביחס לחשוד זה, הן ביחס להרתעת חשודים עתידיים.

4.3. יכולת התיקון

אדם שפגע בזולת ללא הצדקה אך התאמץ לפייסו כדרישת ההלכה, סרה ממנו האחריות למעשיו בעבר, וזאת אף אם הנפגע אינו מוכן להתפייס.12 יוצא מכלל זה המוציא שם רע – כלומר אדם המוסר ידיעה שלילית שקרית – שלדידו בקשת סליחה מהנפגע אינה מועילה אלא אם כן הלה מתרצה.13 שני טעמים נאמרו להלכה זו:

א. אף שהפיוס כשלעצמו עשוי להועיל בהוצאת שם רע, קיימת חובה גם לתיקון הפגיעה, משום שמעבר לצער שנגרם לאדם עצמו, נגרם לו נזק רוחבי דרך החברה בכללה ורבים סבורים כעת שהוא אדם מושחת, בניגוד לאמת, ויתייחסו אליו בהתאם. תיקון זה איננו אפשרי במסגרת בקשת סליחה משום שהיא אינה מתקנת את הפגיעה הציבורית, שכן רוב האנשים לא נחשפו לבקשת הסליחה ואינם מודעים לכך שכל הפרשה בטעות יסודה.14

ב. הפיוס עצמו אינו מועיל בהוצאת שם רע שכן בקשת סליחה אמורה להיות מופנית כלפי האדם שנפגע, אולם בהוצאת שם רע לא נפגע רק מושא הפרסום, אלא אף משפחתו וצאצאיו (שחלקם טרם נולדו).15

בכל הנוגע לפרסום עיתונאי מוצדק, אין מוטלת חובת פיוס אלא רק חובת תיקון, ולפיכך הטעם הראשון בלבד שייך לענייננו. ואכן, אופייה הפומבי של התקשורת, שעלול להעצים את הפגיעה בזולת, מאפשר גם תיקון בתשובת המשקל, על ידי הבהרה שמגיעה לידיעת הציבור הרחב ומתפרסמת ברבים אף מפה לאוזן.16 אומנם אין ודאות שכל מי שנחשף לפרסום הראשוני ייחשף גם לפרסום ההבהרה,17 אולם חשש זה רק מעצים את החומרה שבהוצאת שם רע, וככל שניתן להניח בבירור שהפרסום היה מוצדק מתחילתו, הרי שהתיקון החלקי לאחריו הוא בבחינת הכרח בל יגונה. מצב זה מחייב נקיטת משנה זהירות ובדיקה מדוקדקת טרם פרסום חשדות על אדם, שכן כשהפרסום נעשה מתחילתו בפזיזות וקלות ראש עיתונאית, הרי שמלבד חומרת המעשה לכשעצמו, רובצת על המפרסם אשמה מוסרית מפאת היעדר יכולת התיקון השלם לבסוף – למרות פרסום הבהרה.

5.3. עילות ודרכי התיקון

המשטרה עשויה לסגור תיק הנתון בחקירה פלילית מחמת שלוש עילות:18 (א) היעדר ראיות מספיקות; (ב) היעדר חשיבות לטיפול בתיק (כונה בעבר ‘חוסר עניין לציבור’); (ג) היעדר אשמה. לכשיתקבל אישור רשמי מהגוף המוסמך לטיפול בפרשה, על סגירת התיק והסיבות לכך,19 יש לפעול על פי ההנחיות הבאות.

1.5.3. היעדר ראיות / היעדר חשיבות: במקרה של סגירת התיק מחמת שתי העילות הראשונות, על פי החוק נותר הרישום בתיעוד המשטרתי על כנו.20 במקרה זה אין מדובר אפוא בזיכוי מוחלט ואדם זה עודנו מוחזק כחשוד בפלילים, ולפיכך הוא עשוי להיות מוגבל מלהתמנות למשרה ביטחונית, ציבורית וכדומה.21 בהתאם לכך אין להסיר את הכתבה מהרשת שכן החשדות לא הופרכו כליל וההצדקה לפרסום הראשוני בעינה עומדת.22 מנגד, לאחר הפרסום הראשוני על החשדות, התקבע בתודעה הציבורית רושם של אשמה על המפורסם, וכדי למזער את הנזק שעלול להיגרם לחשוד בשל כך, יש להוסיף באופן בולט – בכותרת הכתבה או בגופה23 – כי התיק נסגר מחמת העילה האמורה.24 תוספת זו צריכה להיעשות כך שחיפוש על החשוד במרשתת לא יניב תוצאות שבהן יהיה קיים פרסום על חשדות ללא הבהרה זו. אומנם יש להניח כי פרסום מודעת הבהרה נפרדת יניב תוצאות טובות יותר מבחינת החשיפה הציבורית, אולם מסתבר כי אפשרות זו תהיה למורת רוחו של החשוד בשל העצמת החשדות נגדו כתוצאה מניסוח עילות אלו.25 בכל מקרה, יש להיוועץ עם החשוד בנוגע להבהרה כדי לא לגרום לו נזק כתוצאה מהעדכון החדש מחד־גיסא, וכדי לא למנוע הבהרה נחרצת ומפורשת יותר (או נפרדת) בהתאם לרצונו מאידך־גיסא; אכן, אין להסיר את הכתבה לפי רצונו.

2.5.3. היעדר אשמה: במקרה של סגירת התיק מחמת העילה השלישית, פירושו של דבר הוא שמבחינה פלילית־משפטית החשוד זכאי לחלוטין, ולפיכך על פי החוק יש למחוק את הרישום לגמרי גם מהתיעוד המשטרתי.26 המבחן לקביעה זו הוא סבירות נמוכה לכך שהחשוד ביצע את העבירה.27 היות שקביעה זו אין פירושה הפרכה מוחלטת של החשדות, הרי שלא מדובר בזיכוי מוחלט מבחינה עובדתית, ואף אם אשמה פלילית אין כאן, אשמה מוסרית יש כאן – בהתאם להצדקת הפרסום מתחילה. לפיכך נראה שאין להסיר את הכתבה מהמרשתת למרות הסרת הרישום המשטרתי. לחילופין יש להוסיף הבהרה בכותרת הכתבה הראשונית או בגופה, שבה ייאמר כי התיק נסגר מחמת העילה האמורה. תוספת זו צריכה להיעשות כך שחיפוש על אודות החשוד ברשת לא יניב תוצאה המודיעה על פרסום החשדות ללא ההבהרה הנדרשת, וזאת כדי למנוע הוצאת דיבה מחשיפה עתידית של פרטי הפרשה. נוסף על כך, כנגד הנזק שנגרם מהחשיפה המוקדמת, יש לפרסם מודעת הבהרה מפורשת על סגירת התיק מחמת העילה הנזכרת, שכן באופן זה יובא העדכון לתודעת הצבור בצורה מיטבית והיא נראית גם כמקובלת ומחמיאה לחשוד. בכל מקרה, יש להיוועץ עם החשוד בנוגע להבהרה, כדי לא לגרום לו נזק כתוצאה מהעדכון החדש מחד־גיסא, וכדי לא למנוע הבהרה נחרצת ומפורשת יותר, או נפרדת, בהתאם לרצונו מאידך־גיסא; אולם אין להסיר את הכתבה לפי רצונו.

3.5.3. טעות: במקרה שבו הוברר מעבר לכל ספק כי כלל החשדות בטעות יסודם ואין כל סיבה להטיל ספק ביושרו המוסרי של מושא הפרסום, יש להסיר את הכתבה כליל מהרשת, שכן אין כל הצדקה לפרסום פוגעני זה. נוסף על כך יש לפרסם מודעת הבהרה מפורשת כדי לתקן את הנזק שנגרם לאדם מהפרסום.

4. מסקנות

1.4. לאחר פרסום מוצדק של חשדות, אין חובה לפייס את מושא הפרסום אף אם ברור כי תמונת המצב השתנתה לאחר זמן. מנגד, יש לפרסם תיקון והבהרה – באופנים שונים, בהתאם למידת השינוי – כדי למנוע פגיעה לא מוצדקת בשמו הטוב של הנחשד.

2.4. כאשר תיק החקירה נסגר בשל היעדר ראיות או חשיבות מספקת, יש להוסיף ידיעה זו, באופן בולט, בגוף הכתבה שפורסמה, אך אין חובה לפרסם מודעת הבהרה מפורשת על כך.

3.4. כאשר תיק החקירה נסגר בשל היעדר אשמה, יש לפרסם מודעת הבהרה מפורשת על כך, וכן להוסיף זאת כהבהרה בולטת בגוף הכתבה שפורסמה.

4.4. במקרים הנ”ל יש להיוועץ עם הנחשד לגבי רצונו בהבהרת עדכון וכן לגבי אופן העדכון: הבהרה מפורשת על סגירת התיק מסיבה מסוימת או עדכון על סגירת התיק בתוך הכתבה שבה נתפרסם החשד. אין חובה להסיר את הכתבה לפי רצונו של הנחשד.

5.4. כאשר הוברר כי החשדות הופרכו לחלוטין, יש לפרסם זאת במודעה מפורשת ולהסיר את הכתבה הראשונית מהמרשתת.

6.4. הנחיות אלו אמורות בהתאם לקבלת מכתב רשמי, מהגוף המוסמך לטיפול בפרשה, על אודות סגירת התיק והסיבות לכך.


לקריאה נוספת:


הערות שוליים

  1. ראה הרב יובל שרלו, ‘מדיניות הפרסום של ידיעות מביכות’.
  2. נייר עמדה זה מניח כי הייתה הצדקה הלכתית ומוסרית לפרסום הכתבה מתחילה. על שאלת פרסום ידיעות מביכות הרחבנו במקום אחר (ראה שם וכן בנייר העמדה “פרסום מידע שלילי על אדם” מאת הרב בניהו ברונר).
  3. “סגירת תיקי משטרה יכולה שתהיה מטעמים שונים, וסגירת תיק חקירה בלא להגיש כתב־אישום אינה מעידה כלל־ועיקר על כי לא בוצעה עבירה, או כי אין ראיות לקיומה של אשמה” (בג”ץ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ’ ראש־הממשלה).
  4. זוהי לשון החוק: “ראה תובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שנסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות להעמדה לדין” (חוק סדר הדין הפלילי, תשמ”ב–1982, סעיף 62(א)).
  5. ראה שו”ע, או”ח, תרו, א.
  6. חפץ חיים, הלכות לשון הרע, ד, יב; באר מים חיים, שם, מז.
  7. שם, הלכות לשון הרע, י, ב ס”ק ד; באר מים חיים, שם, ט.
  8. חוק איסור לשון הרע, תשכ”ה–1965, סעיף 25א(א).
  9. ראה גיטין פט, א: “מבטלינן קלא או לא מבטלינן”.
  10. ראה חידושי הרמב”ן, גיטין פח, ב, ד”ה והא.
  11. ראה: רא”ש, גיטין, ט, יא; רמ”א, אה”ע, מו, ד, ונושאי כלים שם.
  12. ראה שו”ע, או”ח, תרו, א.
  13. כלשון הירושלמי (בבא קמא ח, ז): “הוציא לו שם רע, אין לו מחילה עולמית” (ירושלמי בבא קמא, פרק ח, הלכה ז), וכן פסק הרמ”א (או”ח, תרו, א).
  14. ראה: שו”ת תרומת הדשן, פסקים וכתבים, ריב; מגן אברהם, או”ח, תרו, ה; משנה ברורה, שם, יא.
  15. ב”ח, שם, ג.
  16. כלשון בעל ערוך השולחן: “אם המחרף עושה כל טצדקי ומפרסם ברבים שהשם רע שהוציא הוא שקר ושמבקש מחילה, נ”ל דמדינא צריך למחול, דחברך חברא אית ליה ויתוודעו הכל ששקר הדבר” (ערוך השולחן, או”ח תרו, ב; וראה כיוצא בזה שם, חו”מ, תכב, ב).
  17. בעל שו”ת להורות נתן (י, פד, יג) סבור, בעקבות שיקול זה, שגם פרסום והתנצלות פומבית אינם מנקים את המוציא דיבה, ומכלל דבריו משתמע כי הוא חולק על דעתו של בעל ערוך השולחן (ראה בהערה הקודמת).
  18. הנחיה 1.3. של פרקליט המדינה: “סגירת תיקים בעילת ‘חוסר ראיות’ ובעילת ‘העדר אשמה'”, סעיף 1.
  19. על פי החוק, אישור בכתב כזה אמור להימסר לחשוד (ראה סעיף 63 לחוק סדר הדין הפלילי, תשמ”ב–1982). ההנחיות דלהלן כוחן יפה הן ביחס לחקירת משטרה הן ביחס לחקירת פורום מקצועי.
  20. הנחיה להסרת הרישום קיימת רק בעילה של היעדר אשמה, כדלקמן.
  21. על פי חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ”א–1981. אף שחוק זה עוסק בעיקרו ב’רישום פלילי’ בעקבות הגשת כתב אישום – ולא ב’רישום משטרתי’ בסגירת תיק – בפועל יש לכך השפעה.
  22. מעבר להגיון הטמון בדרישה זו במקביל לרישום המשטרתי, יש להוסיף כי לחוק הפלילי תוקף על פי ההלכה (עמוד הימיני, ח; הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא, הרב מרדכי אליהו והרב דב ליאור, ‘מבט תורני על חוקי המדינה והתקנת תקנות בימינו’, תחומין, ג (תשמ”ב), עמ’ 238–249; שו”ת באהלה של תורה, ד, טו), ולפיכך יש משקל הלכתי להתחשבות ברישום המשטרתי.
  23. נראה שנוכח האמצעים הטכנולוגיים הקיימים, מלאכה זו אינה דרישה מכבידה על מערכות אתרי החדשות.
  24. זו לשון החפץ חיים לגבי שינוי בתוכן העובדות: “אם מספר דבר עולה שעשה אחד לחבירו, ויודע שום חלק זכות שיש בענין המעשה הזה, שאם ידעו השומעים את החלק ההוא לא יחשב בעיניהם דבר זה לעוְלה גדולה כל כך, וכשישמיט המספר את הפרט הזה יתבזה בעיניהם מאוד, צריך ליזהר מאוד שלא להשמיט” (חפץ חיים, הלכות לשון הרע, י, באר מים חיים, ט). בנידון שלפנינו לא מדובר אומנם בשינוי בתוכן העובדות אלא בשינוי בחומרת החשדות, אולם כיוון שכל הפרסום נסוב על חשד, הרי שמידת החומרה שקולה כתוכן הסיפור עצמו.
  25. כיוצא בזה כתב בעל משנה ברורה (או”ח, תרו, ג) שבשעת פיוס הנפגע יש לפרט את אופני הפגיעה בו כדי שבקשת המחילה תהיה שלמה, אולם אין לעשות כן כאשר יש חשש סביר שהנפגע יתבייש מכך. בעניין אחר, מובא בשם ר’ ישראל מסלנט כי כשהזולת אינו יודע שסיפרו עליו לשון הרע, אין לבקש ממנו סליחה כיוון שעצם בקשת הסליחה תצער אותו כשתביא לידיעתו את האירוע (פסקי תשובות, תרו, ס”ק ד).
  26. סעיף 62(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, תשמ”ב–1982.
  27. כך על פי הנחיה מעודכנת של פרקליט המדינה (“סגירת תיקים בעילת ‘חוסר ראיות’ ובעילת ‘העדר אשמה'”): “ככל שהסיכוי שהחשוד ביצע את העבירה – כעולה מהראיות שנאספו בתיק – נמוך, הרי שעילת הסגירה הראויה הנה ‘העדר אשמה’. ככל שהסיכוי שהחשוד ביצע את העבירה הנו גבוה יותר, יש לסגור את התיק בעילה של ‘חוסר ראיות'” (סעיף 13). לפיכך, “משמעותה של עילת הסגירה של ‘היעדר אשמה’ אינה כי החשוד בהכרח לא ביצע את העבירה, אלא שהסיכוי כי החשוד ביצע את העבירה הנו נמוך” (סעיף 15). זאת בניגוד להנחיות קודמות, שלפיהן ‘היעדר אשמה’ פירושו “היעדר שמץ ראייתי הקושר את החשוד לביצוע העבירה” (שם, סעיף 6). ואכן לאור ההנחיה החדשה, אין כלים מדויקים להבחין בין ‘היעדר ראיות מספיקות’ לבין ‘היעדר אשמה’ (סעיף 14).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.