לאחי ורעי רבני צהר, הקהילות, וכלל עם ישראל,
תשומת הלב הרבנית ניתנת בימים אלה כמובן לשאלות הלכתיות ממוקדות, הקשורות להשלכות ההלכתיות של הבידוד או המחלה עצמה, כגון: סוגיות הקשורות בענייני טהרת המשפחה, קיום מצוות בפורים, תפילה במניין וכדו׳. אלה סוגיות בעלות משקל הלכתי משמעותי, והן נידונות הרבה בעולם הרבני.
בד בבד, עולות סוגיות כבדות משקל בהיבטים האתיים והמוסריים של המצב. הן נפתחות ברמת החובה העקרונית המוטלת על האדם שלא להזיק אחרים, בוודאי שלא בנזקי גוף, ובוודאי לא בדברים העלולים להוות גורם לסכנת נפשות. התשתית ההלכתית של איסור זה מבוססת על החובה של הרחבת הנימוק של מצוות מעקה המופיע בתורה לתחומים רבים נוספים כבר בגמרא (איסור גידול כלב רע; איסור קיומו של סולם רעוע); החובה של ״לא תעמוד על דם רעך״; איסור החבלה והרחבה של איסור שפיכות דמים. אנו חייבים להטמיע את היסודות האלה, כנגד תרבות של חוסר אחריות והפקרות אפשרית בהתנהגות האישית. באופן כללי, כל נושא שמירת החוקים והכללים לקויה, אך כאן הדברים עלולים להיות משמעותיים הרבה יותר. זו הזדמנות להמליץ לעיין באתר של "צהר לאתיקה" ובשפע החומר שיש בו. בימים הקרובים נשלח עוד עדכונים ביחס לשאלות שנידונו בהקשר המוסרי והאתי.
רוב הסוגיות המוסריות המופנות אלינו קשורות ביחסי פרט וקהילה בחובת הבידוד, ומתוכן אני מבקש לעסוק בשתי העיקריות. ראשית – בהיבט המעצים. התביעה מהיחיד לבודד את עצמו חייבת להיות מלווה גם בחובה יסודית לדאוג ככל האפשר לצרכיו – הפיזים והנפשיים. נביאי ישראל קראו תמיד לרועי ישראל לשים לב לאלה שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם. יחזקאל, לדוגמה, ביקר את רועי ישראל כך: ״אֶת הַנַּחְלוֹת לֹא חִזַּקְתֶּם וְאֶת הַחוֹלָה לֹא רִפֵּאתֶם וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם וְאֶת הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם וְאֶת הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם וּבְפָרֶךְ״ (יחזקאל לד, ד). זהו חלק בלתי נפרד ממצוות הצדקה, מהאחריות החברתית, מהחובה המועצמת על ידי הנביאים להקדשת תשומת לב לגר ליתום ולאלמנה, ומהתנהגות האנושית המוסרית. אנא בידקו בקהילה שלכם האם כולם מטופלים. ובכלל, צריך להיערך למשמעויות היותר רחבות של האנשים שישקעו בצרות כלכליות חמורות (לדוגמה: העוסקים בתיירות), בהעצמת חולשות נפשיות (חרדות), בבדידות ובכאב.
שנית – בהיבט המאבק נגד מפירי ההוראות. באופן כללי, ישנה התנגדות ל״הלשנה״ גם כלפי עוברי עבירה חמורים, והמקור היסודי שלה היא הגמרא המתארת שאפילו ריבונו של עולם לא הסכים לומר ליהושע שאכן היה זה שמעל בחרם: ״בשעה שאמר הקב"ה ליהושע (יהושע ז, יא) חטא ישראל אמר לפניו רבש"ע מי חטא אמר ליה וכי דילטור אני לך הפל גורלות״ (סנהדרין מג ע״ב). ברם, כאשר מדובר במצב של ״חב לאחריניה״ של קידום פני רעה עתידית – השתיקה נוגעת באיסור ״לא תעמוד על דם רעך״, ומוטלת חובה לפעול כדי למנוע מצב זה. אנו חייבים להנכיח עמדה אחראית זו בקהילות. הכיוון המוסרי וההלכתי הראשוני הוא בדרכו של החפץ חיים בנושא ״לשון הרע לצורך״: להתחיל בניסיון שכנוע והסברה, אולם אם אין הדבר נעשה יש לחייב את הדיווח לשלטונות, כדי שלא נעמוד במצב בו לא נוכל לומר ״ידינו לא שפכו את הדם הזה״.
צריך ליצור דרך הלכתית ומעשית כדי שאנשים יידעו מי מקיים כעת את מצוות הבידוד (זה צריך להיות הנוסח, כיוון שהוא מדגיש את המצווה, וגם דואג שלא להכתים את העושים זאת כאילו הם פגומים). זה לא לשון הרע ולא ״הולך רכיל מגלה סוד״, כי אם להפך; ביחד עם אנשי המקצוע צריך לקבוע מראש את הכללים של שליחת ילדים למוסדות החינוך מבית בו נמצא אדם בבידוד, ומשעה שזה נקבע – מוטל על הרב להודיע שחובה להעביר את המידע הזה למוסדות החינוך; ובד בבד – מוטל עלינו האתגר החברתי והמוסרי לכך שאלה שמקיימים את הוראות הבריאות לא יצאו נפגעים מיחס שלילי, וזאת כאמור, גם על ידי יצירת שפה חיובית ומעריכה, גם על ידי דאגה להם, גם על ידי תפילה לבריאות כולם וכדו׳. חלק בלתי נפרד מחוסן זה הוא גם לא ליצור אווירה של פאניקה, כי אם לפעול בצורה עניינית, לפי ההוראות של בעלי המקצוע המוסמכים. גם למידת הביטחון יש מקום בסוגיה זו.
מכוחן של יסודות אלה ייהפכו לנו ימים אלה מימי דאגה והתגוננות לימי שמחה, בהם תורק עלינו ברכה עד בלי די.
יובל שרלו
ראש תחום אתיקה בארגון רבני צוהר
לקריאה נוספת:
- האם להלשין על חבר עם חשש לקורונה?
- נגיף הקורונה – מבט אתי
- סערת הקורונה – מה עושים?
- אשפוז בכפייה של נפגעי נפש
- “ביום ההוא אבדו עשתונותיו”
