סערת הקורונה – כל התוכן מבית צהר לאתיקה

שאלה: אני בעל אולם, והגיעו מים עד נפש. רבים מחברי שוקלים לפתוח את האולם למרות המגבלות, וגם אני חושב לעשות זאת. התחושה הכללית היא שהמדינה נוהגת איפה ואיפה, ומאפשרת פתיחה ללא קריטריונים שוויוניים. מי שלוחץ חזק מקבל, ומי שיש לו לובי איתן זוכה. אני לפני התמוטטות כלכלית ומבחינתי זו הצלת נפשות לפתוח. נפשות שלי, של העובדים שלי, של הספקים שלי ועוד.

מה דעתכם?

תשובה: שלום וברכה

אני מבין היטב את התחושה. קשה לי למנות כמה פעמים כתבתי עליה מראש, הזהרתי מפניה מראש, וטענתי כי היכולת היחידה של שלטון לקיים מדיניות היא רק אם יש בו אמון, ואם מאבדים את האמון בשלטון – אט אט חומקת יכולת קבלת ההכרעות וניהול המדיניות. ואשר יגורנו כולנו – בא לנו. ואכן, נראה באמת כי קבלת ההחלטות אינה נעשית בצדק וביושר, אלא בכניעה לכוח ולובי פוליטי.

מבחינה הלכתית, לכאורה היה קל אפוא לקבוע כי משעה שהשלטון נוהג כך – סמכותו נפגעת ואולי אפילו פוקעת לעניין זה. ראשונים כתבו כי ״דינא דמלכותא דינא״ מחייב אך ורק אם המדיניות שוויונית. אמנם, סמכות השלטון במדינת ישראל מבוססת על עוצמה גדולה יותר מ״דינא דמלכותא״ ואולם העיקרון הזה נראה נכון.

מה בכל זאת עוצר מלומר כך? שני עניינים: ראשית – אנרכיה עלולה לגרום לנזק הרבה יותר גדול, וכדברי חכמים ״אלמלא מוראה – איש את רעהו חיים בלעו״, ולכן צריך לנסות ככל שניתן לציית לסמכות השלטון ולא למוטט אותה; שנית – בסופו של דבר, מדובר בדיני נפשות, של שרשרת ההדבקה, והסוגיה אינה רק הזכויות הצודקות של בעלי האולמות, אלא גם דיני פיקוח נפש.

לכן, מוטל על בעלי האולמות לעשות קודם כל את כל המהלכים האפשריים במסגרת המאבק: להתגייס ביחד, למצוא חברי כנסת שיקדמו את האג׳נדה הזאת, לעשות הד ציבורי, לגייס את הזוגות הרוצים להתחתן וכדו׳ – וביחד ליצור מוקד עוצמה שיחייב את הדיון כראוי. אני מבקש להדגיש כי אפשר שמסקנות הדיון תהיינה שאסור לפתוח את האולמות בגלל הסכנה בריקודים והחיבוקים, אבל זה ייעשה בתהליך צודק ושקוף, ואז נדע את האמת. ורק אם כלו כל הקיצים, ונעשה הכל, ולא התקבלו תשובות ראויות, ויחס שוויוני וראוי, ובעיקר – שקוף, ניתן לדבר על הכיוון שאתם רוצים ללכת בו.

כל טוב, ובתקווה לשמחות גדולות

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: בעקבות הנחיית משרד הבריאות ללבישת מסיכות במרחב הציבורי, האם מותר לעשות “שיימינג” לאדם אשר מפר את ההנחיות? כמובן שבמרחב הציבורי לא תהיה לכך השפעה רבה אבל אם מדובר בציבור יחסית מצומצם כגון קהילה בית ספר או ישיבה, יש סיכוי להשפעה. (אשמח לקבל גם את המקורות שיובילו לתשובה).

תודה!

תשובה: שלום וברכה

שאלה זו היא רגישה ועדינה מאוד, ונוגעת בענייני דאורייתא לשני הצדדים – הן איסור הלבנת פנים, לשון הרע וכדו’, ומצד שני החובה לקיים את “ולא תעמוד על דם רעך”. החזקוני על התורה, בפירושו השני, אכן כתב שלא לחינם נאמרו שתי המצוות האלה בפסוק אחד, כדי ללמד שאנו חייבים לדעת שאנו מחויבים לשני הצדדים – גם להיזהר מאוד מלפגוע באנשים, וגם להיזהר מאוד שהשתיקה לא תביא לעמידה על דם רענו.

לפיכך, אנו מודרכים לפי העקרונות של החפץ חיים בתחילת פרק עשירי, לאמור: נקודת המוצא היא שלא כותבים דברים רעים על בני אדם. ברם, ישנם מצבים שבהם חובה להגן על הבריות, שזה הבסיס ל”לשון הרע לצורך”, שכאשר הם מתקיימים אסור לשתוק, וחייבים להתמודד עם הבעיה.

החובה הראשונה היא כמובן לפעול לשם שמיים – לא מצד רצון להיות צודק ומוערך, לא מצד הרצון לנקום או לפגוע, אלא רק מצד העניין עצמו, שאם לא הייתה חובה לעשות כך – לא היינו עושים. לאחר מכן יש לקבוע את הנחיצות, לאמור: האם אמנם מדובר במצב בו אותה משפחה ממש מסכנת את הבריות. אם אכן זה כך, יש לבחון האם אפשר קודם כל לשכנע אותם, ולבקש מהם לנהוג כהוראות. אם הדבר לא נענה – אז יש לעשות זאת במידה המצומצמת ביותר האפשרית, בלי להגזים ובלי להשפיל, רק בנוסח של שרות ענייני לציבור (המילה “שיימינג” אפוא אינה מוצלחת, כי היא כוללת בתוכה Shame לאמור: ביוש, וזה בוודאי אסור).

כאשר כל אלה מתקיימים אז אכן מקיימים את מצוות התורה “לא תעמוד על דם רעך”, תוך זהירות מוקפדת שלא להלבין פנים.

כל טוב ויישר כוח

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: שלום.

יש לי שאלה עקרונית ביחס לזום בנושא של גניבת דעת. אסביר בהרחבה את הסיטואציה: בתקופה האחרונה התקיימו המוני מפגשי זום, לצרכי עבודה ולצרכים משפחתיים. לפעמים, יש מפגש משפחתי שבו סבא/סבתא מישהו מבוגר מהמשפחה המורחבת רוצה להעביר שיעור. יש ניסיון בסיסי להיות נוכחת ושותפה מרחוק בתקופה זו, אבל לפעמים בגלל העומס בלוז, העומס הרגשי – לא מתאים.

ואז אני מתלבטת: מצד אחד – אני לא פנויה בכלל להיות נוכחת בשיעור, אבל יש רצון להראות למי שמעביר שיש לו הרבה מאזינים, ולא רוצים להעליב. מצד שני יש אפשרות “להיכנס” למפגש, ולהיות עם מצלמה כבויה, ובעצם, להמשיך בעיסוקים אחרים, ורק “למראית עין” הייתי נוכחת בשיעור, כשבאמת לא היית. עם זאת, אולי זכיתי לשמח את מי שמעביר בכך, שרואה את השם שלי כנוכחת בפגישה.

אני מרגישה שיש כאן עניין מהותי של גניבת דעת. המעביר חושב שאתה נוכח – אבל אתה לא. מצד שני – אם זה יכול לשמח אותו, אז אולי כן מותר ואף ראוי?

תודה

תשובה: שלום וברכה

השאלה שאת עוסקת בהן הן חשובות מאוד מאוד.

אחת הדרכים המיוחדות שהתורה נוקטת בהן בשעה שהיא עוסקת במצוות הנוגעות לאפשרויות שונות מבחינה אתית, היא להוסיף בסוף הפסוק את המילים “ויראת מא-לוהיך”, ועל זה אמרו חכמים בנוסחים שונים “אלה דברים המסורים ללב”. למשל, כאשר היא מצווה בפסוק “ולפני עוור לא תתן מכשול”, ואחד הביטויים של זה הוא לא לתת עצה רעה למישהו, חכמים היו מודעים לכך שאפשר שמדובר דווקא בעצה שחשבת שהיא טובה, או שאתה טוען שהיא טובה, ולכן נוסף בסוף “ויראת מאלוהיך: “ולפני עור לא תתן מכשול לפני סומא בדבר בא ואמר לך בת איש פלוני מה היא לכהונה אל תאמר לו כשירה והיא אינה אלא פסולה, היה נוטל ממך עצה, אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו, אל תאמר לו צא בהשכמה שיקפחוהו ליסטים, צא בצהרים בשביל שישתרב, אל תאמר לו מכור את שדך, וקח לך חמור, ואת עוקף עליו ונוטלה ממנו, שמא תאמר עצה טובה אני נותן לו והרי הדבר מסור ללב, שנאמר ויראת מאלהיך אני ה'” (ספרא קדושים פרשה ב סוף פרק ג).

הדבר נכון אפוא בכל המקרים של גניבת דעת, ולכן אלו דברים המסורים ללב.

לאמור: אם מדובר במצב בו לא מתאים לך להיות שותפה בפגישת הZOOM ואת עושה זאת כדי לא להעליב, כדי לרצות, כדי שלאדם השני יהיה נוח, זהו חלק מפסיקת בית הלל לגבי “כלה נאה וחסודה” (כתובות יז ע”א), שדעתו של אדם צריכה להיות מעורבת עם הבריות, ולעתים כדי שלא לפגוע ולא להעליב משנים מפני השלום.

ברם, אם מדובר בהטעיה מכוונת, כגון בנוכחות בקורסים באוניברסיטה, שהמטרה היא פשוט להטעות את המרצה, או להשיג הישגים אישיים לצורך פרטי – זוהי גניבת פסולה, וחלק מהחובה של “מדבר שקר תרחק” היא להתרחק מכך.

זו עמדה מוסרית מאוד ברורה מבחינה עקרונית, אם כי קשה לעתים לדייק את המחשבות, ואף על פי כן – התורה נוקטת כאן בדרך מאוד משמעותית שיכולה להנחות אותנו.

כל טוב ויישר כוח על השאלה

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: בשל המצב נקלעתי למצוקה כלכלית ואני צריך לבחור בין לשלם מס הכנסה בזמן לבין לשלם לעובדים שלי שכר. לצערי הרב, אני לא יכול לשלם את שניהם. מה קודם? אם אשלם לעובדי אני צפוי לקנס ממס הכנסה. האם מוטל עלי להפסיד כסף זה כדי לשלם את שכר העובדים בזמן?

תשובה: שלום וברכה

ראשית, אני מקווה שתיחלץ מהמצוקה הכספית הנוכחית, ובעזרת השם תמצא את הדרך לעשות את שני הדברים כאחד. ובנתיים,שני התשלומים הם חובה של ממש מההלכה. בין החובה לשלם לעובדים, שהיא הרחבה של “ביומו תתן שכרו” (על אף שאין אנו משלמים כיום שכר ביום), ובין החובה לשלם למס ההכנסה, בין מצד החוק, בין מצד תקנת הציבור, ובין מצד ההגינות. ברם, קודמת חובת התשלום לעובדים מאשר למס ההכנסה, שכן “אליו הוא נושא את נפשו”. נכון הדבר, שזה עלול להטיל עליך עול כספי, אולם החובה הזו היא חיונית. לא זו בלבד, אלא שאני מקווה שיהיה זה מצד היושר וההגינות של מס הכנסה לוותר על כך שלא העברת מקדמות בזמן, ולפחות יש לכך סיכוי של ממש.

כל טוב, ויישר כוח על השאלה ההלכתית והמוסרית החיונית,

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: אני בעל חנות גדולה בשכנות לקהילה שבהוראת רבניה אינה שומרת על ההנחיות בנושא הקורונה. האם מותר לי שלא לאפשר לאנשים מהקהילה הזו להיכנס לחנות שלי?

תשובה: שלום וברכה

בוודאי שמותר לך לא לאפשר למי שאינו שומר את ההוראות לא להיכנס לחנות. למעשה אתה חייב לעשות כך. אולם, לעשות את זה בלי שנאה ובלי טינה, אלא באמירה פשוטה ובניסיון להם לשנות את התנהגותם.

כל טוב

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: שתי בנותינו היקרות החלו ביום ראשון קייטנה שהייתה אמור להימשך שבועיים. בקייטנה משתתפים שישה ילדים סה”כ. היום, יומיים בלבד לאחר שהחלה הקייטנה קיבלנו הודעה כי עלינו להיכנס לבידוד משפחתי לאור היחשפות אחת מבנותינו לחולה קורונה מאומת. מלבדנו נכנסים לבידוד 5 מתוך 6 ילדים שלקחו חלק הקייטנה וכך יוצא שהגננת נותרת בעצם ללא עבודה ומכאן גם ללא הכנסות.

שאלתנו היא האם עלינו לשלם לגננת סכום כלשהו מלבד היומיים בהם השתתפות בנותיי בקייטנה, וככל שהתשובה חיובית השאלה היא מה גובה התשלום באחוזים מתוך התשלום המקורי.

לעזרתכם אודה

תשובה: שלום וברכה

יישר כוח על השאלה.

ללפני כל דבר אחר – מקווה שבריאותם תימצא טובה, וכשהבידוד יתגלה כדבר מה שנעשה לחינם, ושגם תרוו נחת מהשהות המשותפת.

אם היה מדובר בדין תורה – כמובן שלא היה ניתן לענות על שאלה זו בלי לשמוע את טענות הצדדים – הן העובדתיות והן המהותיות. ברם, טוב שאין מדובר בדין תורה, כי ישנם כאן שיקולים רבים ומורכבים; רמת ההתחייבות לגננת, האם מדובר באונס שלכם, בהנחה שכן – באיזו רמה אונס נפטר אדם מחובותיו, מה מנהג המדינה וכדו׳.

על כן, סביר להניח כי כל דיין שהדברים היו באים לפניו לדין תורה היה מציע סוג של פשרה. מהי הפשרה הראויה? קשה להכריע, וצריך להגיע להסכמה. צריך לזכור כי היא הייתה מוכנה בשבועיים האלה, אבל אתם לא באתם – אם כי כמובן לא באשמתכם אלא בהוראת המדינה. לכן, נראה לי שראוי שתסכימו על תשלום של בין שליש למחצית התשלום, שכן היא פינתה את זמנה לקייטנה, ומי שלא איפשר אותה זה אתם – אמנם באונס, ובכל זאת.

האם זה נראה לכם?

כל טוב

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: בגלל הקורונה רוב המבחנים של האוניברסיטאות והמכללות מתקיימים באופן מקוון. אמנם משום שרמת האמון בין הסטודנטים לבין המרצים היא ירודה בשל החשש (המוצדק, יש לציין) מהעתקות, פעמים רבות שהמבחנים נעשים בכוונה מאוד קשים, בזמן קצר הרבה יותר מהרגיל, ובאופן כללי הרבה פחות הוגנים. יש לציין שגם במצב הזה, עדיין יש לא מעט העתקות. לאור זאת:

א. האם מותר להעתיק במבחן כזה, שהנחת היסוד שלו הוא שהסטודנטים מעתיקים ולכן יש להקשות עליהם? האם העתקה במצב כזה אינה חלק מ’כללי המשחק’? האם יש משמעות לשאלה האם הציונים במבחן הם יחסיים, ולכן אם לא אעתיק אך אחרים יעתיקו ובהתאם יקבלו ציונים גבוהים יותר – הדבר יוריד את הציון שלי?

ב. איך האוניברסיטאות והמכללות צריכות להתנהל? הרי באמת חלק נכבד מהאחריות לאופי המבחנים בקורונה הוא באשמת הסטודנטים שאינם חוששים להעתיק במבחנים.

תשובה: שלום וברכה

סוגיית העתקה במבחנים בעת הזו היא מהמסובכות ביותר שיש, והיא נידונה בהיקפים רבים בפורומים רבים, ובוודאי שצריך לבחון מהי תרומת ההלכה לדיון הזה.

כרקע, אני מציע מאוד לקרוא את מדבר שקר תרחק שנמצא באתר של “צהר לאתיקה”. אמנם, המקרים אינם זהים לחלוטין, אולם דומים מאוד באופי הדיון, והמוסר היהודי נמצא בשניהם.

נקודת המוצא של הסוגיה היא שהעתקה אסורה היא אסורה כי היא מהווה שקר; היא אסורה כי היא מקרה מובהק של גניבת דעת; היא אסורה כיוון שהיא מנציחה תרבות של שקר, ועוד.

אנו מזכירים כי ייחודה של החובה כלפי השקר היא שזהו התחום היחיד בתורה שנאמר עליו “מדבר שקר תרחק”, ושצריך אפוא להתרחק מאוד מן השקר. העתקה בוודאי אינה נחשבת כהתרחקות מן השקר ומגניבת הדעת.

ברם, אנו מוצאים מצבים בהם לימדו אותנו אבותינו והפוסקים שלעתים היצמדות לאמת המוחלטת מהווה אף היא עיוות. הדוגמה הבולטת ביותר היא סיפורו של יעקב עם לבן, המקלות בשקתות המים, וחז”ל אישרו אותה מבחינה הלכתית, כאשר קבעו “עם נבר תתבר” (מגילה יג ע”ב). ההלכה אמנם מחייבת את האדם להיות נאמן לחובת האמת, גם כשהיא גובה ממנו מחיר (כמו בנושאים רבים בהלכה), אולם מכירה בכך שהיא אינה מבקשת מהאדם להיות נרמס בראש חוצות.

מה אפוא נכון לעשות? כאמור, נקודת המוצא היא לא להעתיק. יהיה נכון לכתוב לבוחן את העובדה שמדובר בסטודנט/ית שאינם מעתיקים, ועל כן – עליו לקחת בחשבון את העובדה הזו בקובעו את הציון, את הפקטור (אם יהיה), וכדו’. אם הדבר אכן יילקח בחשבון על ידו, וכך ראוי שיהיה, זהו המצב הטוב ביותר. אם ההתרשמות היא שהוא אינו משקלל את זה – במועד ב’ יהיה מותר ללכת אחר הכלל ההלכתי של “עם נבר תתבר”, כי כאן מתברר שהמרצה אינו נוהג כשורה.

כמובן שכאשר מדובר על ניהול המערכת כולה, וקביעת הסטנדרטים של האוניברסיטאות – הנושא מורכב יותר. ואולם, ניתן להציב כדרישה בפניהם שיבנו מערכת הערכה שתאפשר להיות ישר בתורה ולא להיפגע. הדבר הזה הוא אפשרי, וזוהי חובה מוסרית מהמדרגה הראשונה, שלא לטפח את תרבות השקר.

אוי לנו כי הגענו לכך שחותמו של הקב”ה מחולל בראש חוצות.

כל טוב

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: האם זה אתי שראש עיר יחליט שעובדים מעיר אחרת שידועה כבעלת תחלואה גבוהה בקורונה, ושנפוץ בה אי שמירה על הוראות המדינה – לא יוכלו לעבוד בשירות העיריה (פקידים, סייעות, מנקים וכדומה) עד שישתנה המצב? מדובר בעובדים שכבר עובדים בעיריה, והוא מכריח אותם לצאת לחופשה/חופשת מחלה. מצד שני, יש כאן באמת בעיה עם אוכלוסייה שלא שמרה על הכללים, אם כי אי אפשר לדעת שהעובד הספציפי לא שמר.

תשובה: שלום וברכה

זו שאלה עדינה מאוד ורגישה מאוד מאוד.

נקודת המוצא היא שצריך להיזהר מאוד מאוד מהכללות. התורה עצמה אסרה, לדוגמה, ענישה קולקטיבית (כאן לא מדובר בענישה, ראי בהמשך, אך ניתן ללמוד על הבעייתיות שבהכללות). הכללות פוגעות באנשים שלא עשו דבר בעייתי, גורמת ליחס סטיגמטי, והיא מהרעות החברתיות היותר גדולות.

אולם, מנגד עומדת הזכות של חברה להגן על עצמה מפני מקומות שבהם לא נוהגים כשורה בצורה משמעותית. ראש העיר מחויב גם, ואולי בעיקר, לתושבי העיר שלו, והוא חייב להגן עליהם מפני התנהגות לא ראויה.

לכן, הדרך הנכונה ביותר לעשות היא לנסות קודם כל לא לפעול בדרך סטיגמטית זו, אלא לאפשר את העבודה, לשמור על ההוראות, לבדוק את אלה שמטפלים באנשים עם סיכון וכדו’. על ידי כך, ממלאים הן את החובה שלא לפגוע באנשים לחינם, והן לשמור על תושבי העיר.

ברם, אם זה בלתי אפשרי, והעיר שממנה באים התושבים הוגדרה כעיר “אדומה”, מוטלת חובה על ראש העיר למנוע את הכניסה, עד שהעיר הזו תנהג כראוי, והסיכוי של פגיעה בתושביו – יפחת.

כל טוב ושנשמור כולנו על ההוראות המחייבות

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: בגלל הקורונה רוב המבחנים של האוניברסיטאות והמכללות מתקיימים באופן מקוון. אמנם משום שרמת האמון בין הסטודנטים לבין המרצים היא ירודה בשל החשש (המוצדק, יש לציין) מהעתקות, פעמים רבות שהמבחנים נעשים בכוונה מאוד קשים, בזמן קצר הרבה יותר מהרגיל, ובאופן כללי הרבה פחות הוגנים. יש לציין שגם במצב הזה, עדיין יש לא מעט העתקות. לאור זאת:

א. האם מותר להעתיק במבחן כזה, שהנחת היסוד שלו הוא שהסטודנטים מעתיקים ולכן יש להקשות עליהם? האם העתקה במצב כזה אינה חלק מ’כללי המשחק’? האם יש משמעות לשאלה האם הציונים במבחן הם יחסיים, ולכן אם לא אעתיק אך אחרים יעתיקו ובהתאם יקבלו ציונים גבוהים יותר – הדבר יוריד את הציון שלי?

ב. איך האוניברסיטאות והמכללות צריכות להתנהל? הרי באמת חלק נכבד מהאחריות לאופי המבחנים בקורונה הוא באשמת הסטודנטים שאינם חוששים להעתיק במבחנים.

תשובה: שלום וברכה

סוגיית העתקה במבחנים בעת הזו היא מהמסובכות ביותר שיש, והיא נידונה בהיקפים רבים בפורומים רבים, ובוודאי שצריך לבחון מהי תרומת ההלכה לדיון הזה.

כרקע, אני מציע מאוד לקרוא את מדבר שקר תרחק שנמצא באתר של “צהר לאתיקה”. אמנם, המקרים אינם זהים לחלוטין, אולם דומים מאוד באופי הדיון, והמוסר היהודי נמצא בשניהם.

נקודת המוצא של הסוגיה היא שהעתקה אסורה היא אסורה כי היא מהווה שקר; היא אסורה כי היא מקרה מובהק של גניבת דעת; היא אסורה כיוון שהיא מנציחה תרבות של שקר, ועוד.

אנו מזכירים כי ייחודה של החובה כלפי השקר היא שזהו התחום היחיד בתורה שנאמר עליו “מדבר שקר תרחק”, ושצריך אפוא להתרחק מאוד מן השקר. העתקה בוודאי אינה נחשבת כהתרחקות מן השקר ומגניבת הדעת.

ברם, אנו מוצאים מצבים בהם לימדו אותנו אבותינו והפוסקים שלעתים היצמדות לאמת המוחלטת מהווה אף היא עיוות. הדוגמה הבולטת ביותר היא סיפורו של יעקב עם לבן, המקלות בשקתות המים, וחז”ל אישרו אותה מבחינה הלכתית, כאשר קבעו “עם נבר תתבר” (מגילה יג ע”ב). ההלכה אמנם מחייבת את האדם להיות נאמן לחובת האמת, גם כשהיא גובה ממנו מחיר (כמו בנושאים רבים בהלכה), אולם מכירה בכך שהיא אינה מבקשת מהאדם להיות נרמס בראש חוצות.

מה אפוא נכון לעשות? כאמור, נקודת המוצא היא לא להעתיק. יהיה נכון לכתוב לבוחן את העובדה שמדובר בסטודנט/ית שאינם מעתיקים, ועל כן – עליו לקחת בחשבון את העובדה הזו בקובעו את הציון, את הפקטור (אם יהיה), וכדו’. אם הדבר אכן יילקח בחשבון על ידו, וכך ראוי שיהיה, זהו המצב הטוב ביותר. אם ההתרשמות היא שהוא אינו משקלל את זה – במועד ב’ יהיה מותר ללכת אחר הכלל ההלכתי של “עם נבר תתבר”, כי כאן מתברר שהמרצה אינו נוהג כשורה.

כמובן שכאשר מדובר על ניהול המערכת כולה, וקביעת הסטנדרטים של האוניברסיטאות – הנושא מורכב יותר. ואולם, ניתן להציב כדרישה בפניהם שיבנו מערכת הערכה שתאפשר להיות ישר בתורה ולא להיפגע. הדבר הזה הוא אפשרי, וזוהי חובה מוסרית מהמדרגה הראשונה, שלא לטפח את תרבות השקר.

אוי לנו כי הגענו לכך שחותמו של הקב”ה מחולל בראש חוצות.

כל טוב

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: בתקופת הקורונה נסגרו שערי מדינת ישראל לבאים מחו”ל. אם מדובר בני משפחה הדבר מותר. האם זה מוסרי לסרב להכניס ילד כדי לפגוש את אביו רק משום שהוא אינו נשוי לאימו? האם טובת הילד לא חשובה יותר?

תשובה: שלום וברכה

אני לא מכיר את הפרטים, וחלק בלתי נפרד מהאתיקה הוא לשמוע את עמדת הצד השני קודם הכרעה. למשל, אם מדובר בניצול הוראות הקורונה כדי ללחוץ על בני אדם להינשא, או כדי להקרין שילד מחוץ לנישואין הוא פגם – זה לא אתי להשתמש בהוראות הכניסה לארץ לצורך כך, וזו נראית עמדה לא אתית, גם למי שסובר שאכן ילדים צריכים להיוולד במסגרת הנישואין. אולם אפשר שמדובר בהחלטה מנהלית, והיא שלא ניתן לברר מי האב ומי האם, ואין כוונה להתחיל לעשות מסע גדול של בירורי אבהות וכדו’. כאן צריך לבדוק האמנם זה כל כך מסובך, ועד כמה כאב הילד מצדיק להיכנס לעולם מסובך כל כך. ואלו דוגמאות בלבד.

על כן, יהיה נכון לשמוע את הנימוקים מפני מה הכריעו כך, ואז יהיה אפשר לשקול את השיקולים האתיים בצורה יותר מכוונת.

כל טוב

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: האם זה אתי לצאת להצגה לגיל השלישי עם מחלות רקע? איך מתנהלים עם המשפחה? אנחנו משתדלים לא להיפגש בגלל החשיפה.

תשובה: שלום וברכה

קשה מאוד מאוד למתוח את הקו במישור האתי.

מחד גיסא, אנחנו מחויבים לשמור על שלומם ובריאותם של בני הגיל השלישי, בוודאי כאשר מדובר במצב שהם בעלי מחלות רקע.

מאידך גיסא, בכל תנועה של חיים יש גם סיכון מסוים, ואף על פי כן אנו עושים הרבה פעולות חיים שיש בהם סיכון. אפילו נסיעה לטיול היא סוג של סיכון. במקרה שלנו, הנושא יותר מסובך, כי לא מדובר רק על שלומם וטובתם, אלא גם הנזק הכללי למערכת, שנוצר בעקבות הידבקויות שניתן היה למנוע אותן. זה כמובן יותר מורכב כי גם הבדידות הורסת, ומצד שני – כל חולה מטיל גם על המערכת עול כבד יותר, וחס ושלום סכנה של חוסר מספיק באמצעי טיפול.

לפיכך, הדבר הנכון לעשות הוא לנהוג באופן עקרוני לפי ההוראות, כל עוד לא נראה שהם חורגים ממסגרת הסבירות.

ונראה כי במצב היום ישנה הליכה לקראת הימנעות מיציאה למקומות סגורים עם אנשים ברמות סיכון גבוהות יחסית. ולכן, כדאי לנהוג כך, ולקוות שיבואו ימים טובים יותר שיאפשרו קשר משמעותי יותר.

כל טוב

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: שלום לכבוד הרב,

קראתי באתרכם ויש בו הרבה תורה מעניינת. ורציתי לשאול: אצלנו במגזר קבעו שרק גני בנים שלומדים א”ב יחזרו ללימודים. רציתי לשאול האם יש מקום להכרעה כזו? וכי הורים לבנות או לבנים צעירים לא צריכים לעבוד?

תשובה: שלום וברכה

יישר כוח על השאלה.

כאשר דיין מתבקש להכריע בין דעות שונות הוא חייב לקיים קודם כל את “שמוע בין אחיכם”. לאמור: הוא חייב לשמוע את הצדדים המתדיינים, ואז הוא יכול לקבל הכרעה, כאשר הנימוקים ברורים לו. שאלתך אינה הופכת אותי לדיין, אך אני נוהג לקיים את הכלל הזה בכל פסיקה הלכתית או הבעת דעה, ולהקדים את דברי הצדדים כולם, בעיקר כאשר יש לי עמדה משל עצמי, והחובה לפתוח קודם כל בשמיעת הדעה האחרת היא חיונית לבירור האמת.

איני יודע לומר מפני מה החליטו שרק בנים ולא בנות. זה גם נראה לי מוזר, כי חלק מהמטרה היא לשחרר את ההורים לחזור לחייהם, ואם הבנות בבית – מה הועילו חכמים בתיקונם. אני מעריך שהדבר קשור למצוות תלמוד תורה, ואם כן – בעולם בו הבנים לומדים תורה והבנות לא אפשר שזה מהווה חלק משיקול הדעת. אבל אני מתקשה לקבל עמדה זו, בשל החשיבות הגדולה של תלמוד תורה של הבנות – גם כפשוטו, וגם בראייה של מערכת תלמוד תורה כמערכה חינוכית כוללת, שהבנות מהוות 50% ממנה).

כללו של דבר, לא אוכל לומר דבר בלי לשמוע את הנימוקים שהביאו את המחליטים לכלל החלטה כזו, ולראות כיצד הם עונים על שאלת ההורים שצריכים לעבוד, ועל שאלת החינוך של הבנות, ואז אפשר יהיה לדון בשאלה.

כל טוב

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: ביום ראשון חוזרים ללימודים ואני מאד מתלבטת. כמו כולם, אני מייחלת לרגע הזה, אבל, מאד חוששת. אף אחד לא באמת יודע מה תהיינה התוצאות של מהלך כזה, ואני דואגת לילדים. מצד שני, חייבים לדאוג לפרנסה. האם זה מוסרי לשלוח את הילדים בידיעה שיכול להיות שאני ממש מסכנת אותם. מה דעתך? כיצד בכלל מכריעים בכזו שאלה?

תשובה: שלום וברכה

לשאלה זו יש היבטים רבים ומגוונים. כמובן שלא רק אתיים ומוסריים. אדגיש אפוא כי אני עוסק רק בהיבטים המוסריים של הסוגיה. אנחנו רשאים להסתכן סיכון מסוים כדי לקיים אורח חיים שיש בו משמעות. אם אכן ההלכה הייתה אוסרת כל סכנה – למעשה היה אסור ללכת לבית הספר בגלל הסכנה בדרכים, בגלל אפשרות לאלימות, בשל הדבקה במחלות אחרות וכדו’. הדבר נכון ביחס לחיים כולם. המקור העיקרי להכרעה זו נמצא במצות התורה המלמדת כי חייבים לשלם לפועל את המשכורת בזמן כי “אליו הוא נושא את נפשו” – מדרש ההלכה ביאר כי הכוונה במילים אלה היא שפועלים אפילו מסתכנים כדי להתפרנס, ונראה מהתורה כי היא מקבלת את הנוהג הזה, ואפילו הופכת אותו לנימוק הלכתי. הדבר אפוא מלמד כי עד כמה מסוימת של סיכון – אנחנו רשאים לנהוג בדרך הפשוטה של החיים. כדאי לקרוא על כך בקיצור כאן.

כמובן שהשאלה הקשה היא איפה הגבול. יש שתי אפשרויות להכרעה על הגבולות (שוב, אדגיש שאני עוסק רק בהיבט המוסרי):

א. זה בדיוק תפקידה של ההנהגה. אמנם, שיקולי ההנהגה אינם רק רפואיים, וככל שאנו מתקדמים בציר הזמן אנו רואים שיש שיקולים נוספים, אולם זה בדיוק תפקידה של ההנהגה, וכל עוד לא נשבר האמון בה (גם אם חולקים על החלטה זו או אחרת, שהלוא לא תהיה החלטה כלשהי שלא תהיה עליה מחלוקת) – שליחת ילדים למוסדות החינוך כאשר ההנהגה מכריעה שהגיעה העת אינה עומדת בסתירה למעשה המוסרי.

ב. לבחון את הדברים לבד, ואם זו רמת סיכון שאנו מכירים לאורך החיים כולם – הדבר עומד בקריטריון המוסרי. בין כך ובין כך, נראה לי כי מההיבט המוסרי מותר לשלוח את הילדים לבתי הספר. ואפשר שהמציאות תשתנה לאור הנסיבות (השינוי הגדול בהתנהגות הציבורית לאחר שביעי של פסח), ואז כמובן צריך לנהוג אחרת.

כל טוב ויישר כוח.

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: שלום.

רציתי לשאול האם זה היה מוסרי לגרום לסגר כלכלי וחברתי שבוודאות יגרום לפגיעה בנפש ובטובת ישראל בעתיד, בשביל החשש שהיה מנגיף הקורונה (למרות שתמיד היו דעות שזה לא יהיה כזה נורא), האם זה לא העדפת מעטים בשביל רבים? (והאם בכלל מותר להעדיף רבים במקום מעטים במציאות כזו?)

תודה

תשובה: שלום וברכה

יישר כוח על השאלה החשובה הזו.

התחום בו אנו עוסקים בהקשר זה הוא הכרעות אתיות ומוסריות במצבי ספק. כאשר אנו עומדים בפני מגיפה – אנו יודעים פחות או יותר מהן ההשלכות של הסדר הזה, ומה התוצאות המשוערות: בין בנזק הכלכלי והחברתי, וההשפעות שלו על חיי נפשות (בשל העדר תקציב, בדידות ודיכאון וכדו’), ובין במה שאנו מעריכים שיצא ממנו. לעומת זאת, אין אנו יודעים להעריך מה יקרה אם לא נעשה את הסגר הזה, האם היה קורה כמו רוב המדינות (כולל שבדיה) שלא עשו את הסגר הזה ויצאו ממנו בשן ועין, או שהיינו במצב טוב יותר (יש כמובן אפשרות שלישית, הטובה מכולן, והיא להיערך כראוי עם בדיקות סרולוגיות וכדו’, אבל זה כבר עניין אחר, והדיון בשאלתך הוא בין שתי אפשרויות).

אם כך, מה נכון לעשות במצבי ספק? אם השאלה הייתה רבים מול מעטים – התשובה הברורה מאליה היא שטובת הרבים קודמת להצלת המעטים. אמנם, למסור בידיים מעטים כדי להציל רבים לעתים אסור (סוגיית “סיעה”), אבל חוץ מהמצבים הקיצוניים האלה – כאמור, בוודאי שיש להעדיף את הרבים.

ברם, זה תיאור חלקי מידי של המציאות. שכן, סכנת הרבים הייתה סכנת מוות, כפי שראינו בבתי אבות. ולא מדובר במעטים מאוד, אלא ברבים שהם קבוצות סיכון בגלל סכרת, השמנה ושאר הגורמים לסיכון. לעומת זאת, הנזק למשק הוא אדיר, ויש בו גם סיכון נפשות עתידי, אולם הוא שונה, ניתן להתמודדות טובה יותר וכדו’. גם אם לא כל ההנחות האלה הכרחיות, הן באות להדגים שני מרכיבים נוספים בדיון האתי הזה: ראשון בהם הוא שאלת המידתיות של הנזקים לכאן ולכאן, ואין מדובר במספרים של רוב ומיעוט בלבד, אלא בעוצמת הפגיעה, וממילא העמדה המוסרית מושפעת ממנה. מרכיב שני הוא מרכיב “חולה המוטל לפנינו” מול שיקולים שהם חשובים מאוד, אך הם לטווח יותר ארוך. ולאור זה כמובן, התמונה הרבה יותר מורכבת.

האם יש תשובה אחת נכונה לדילמה המורכבת הזו? כנראה שלא. אולם, העמדה האתית של היהדות נותנת משקל לפיקוח נפש מיידי (“חולה המוטל לפנינו”), ולכן נכון יהיה לתת משקל גדול (לא מוחלט) לעובדה הזו. לאור זה, הכיוון של הגנה על מיעוט די גדול שייפגע מהמשך עסקים כרגיל הוא כיוון נכון, וזו אחת הדרכים הראויות לניהול מדיניות בצורה אתית. אני מדגיש שמדובר במשקל הנימוק, ולא במוחלטות שלו, כלומר: אם המחיר למשק הוא התמוטטות המשק – בוודאי שאין ברירה אלא לפעול בדרך אחרת.

כל טוב

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: ראש העיר כאן (ניו יורק) אמר אתמול שבעוד ימים (אולי שניים או שלושה) לא יהיה מספיק מכונות הנשמה לחולי קורונה. באיטליה החליטו במצב הזה להנשים רק מתחת גיל שישים שנים. השלטון פה לא פרסם כללים. בבית חולים עם הרבה יהודים יש ויכוח בין מטפלים האם להעדיף חולים שנזהרו ונשארו בבית על חולים שנדבקו בבתי כנסת והיו ביחד עם הרבה אנשים. מה האתיקה במצב כזה, האם מי שאשם בכך שנדבק באמת נדחה מפני אחרים?

תשובה: שלום וברכה

אני עוסק בסוגיה זו יום ולילה, וגם למעשה בוועדה האתית של אחד מבתי החולים הגדולים במרכז הארץ.
זוהי המדיניות העקרונית העולה מתוך עמדת ההלכה:

1. נקודת המוצא: ההכרעה בשאלה הקצאת טיפול נמרץ (לדוגמה) תיעשה אך ורק משיקולים רפואיים, ולא משיקולי דת, גזע, לאום וכדו’. כמו כן, אין לתת לפרמטר הגיל (צעיר-מבוגר) משקל בהכרעה, למעט בהקשר הקליני הישיר (אופק רפואי).

2. חתירה לאי-צורך בהכרעה: המאמץ העיקרי ייעשה כדי לא להזדקק להכרעה, ויהיה חיפוש מתמיד אחר טיפול חליפי, הפניה למקומות אחרים, טיפול תומך עד להכנסה לטיפול נמרץ וכדו’.

3. הפרמטרים העיקריים: שני פרמטרים עיקריים יהיו אלה שיעצבו את ההחלטה בסדר הזה:
א. האופק הרפואי: ככל שאפשר לדבר על רימיסיה וריפוי, ולא רק על הארכת חיים – הוא יהיה בעדיפות.
ב. הצורך הרפואי: ככל שמצבו של החולה חמור יותר – הוא יהיה בעדיפות.

4. במצב של חוסר יכולת לקבוע סדרי עדיפות וחומרה – יקבע סדר ההגעה.

5. פרטני: שיקול הדעת יהיה ‘סביב מיטת החולה’, ולא לאור קביעות מסגרות מראש, כמו שיקולים קבוצתיים.

6. מקבלי הההכרעות: בשל העובדה שמדובר בהחלטות שיש להן השפעה ישירה על חולים אחרים (ועל כן עמדת החולה עצמו ובני משפחתו היא רק חלק מהסיפור), ובשל העובדה שמדובר בשעת חרום – ההחלטות תתקבלנה על ידי הצוות הרפואי, אולם הוא ינסה ככל הניתן לשתף את המשפחות.

7. צוות רפואי: צוות רפואי חיוני כדי לטפל בחולים אחרים. יש לו אפוא עדיפות, אולם אף זה כפוף למצב הרפואי שלו ושל החולים האחרים.

8. הוצאה מטיפול נמרץ – תתקבל משיקולים רפואיים, אך אין לסכן חולה אחד כדי להציל חולה אחר (“אין דוחין נפש מפני נפש”).

מציע לכם לראות סרטון לא ארוך על הנושא: קדימות בטיפול רפואי – ניתוח מכתבו של ר’ שלמה זלמן אויערבך.

כל טוב ושלא נדע,

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: האם זה אתי לקבוע מראש כללי תעדוף כדי להימנע מרכישה מאסיבית של מכונות הנשמה? במקרה של אסון מפתיע אולי יש לזה מקום. אבל בידיעה מראש שאסון יגיע ואוכלוסיה ספציפית תפגע זה כמו להוציא חוזה על הראש של כל הזקנים בישראל!

אני מצפה לקול קורא למניעת מצב כזה. מי יוכל לומר “ידינו לא שפכו את הדם הזה”? מדובר בדם מובחן מראש.

תשובה: שלום וברכה

השאלה שאתה עוסק בה היא שאלה כבדת משקל מאוד. היא עוסקת בניהול משאבים לאומי. לא באתיקה הנוגעת לטיפול פרטי בבני אדם. כל החלטה לכל כיוון – משפיעה גם על אין ספור החלטות אחרות. כדי להדגים זאת, הבה נמשיך עם קו המחשבה המוסרי שאתה מציע: יירכשו הרבה יותר מכונות; במכונות הנשמה לבדן אין כל משמעות, שהלוא צריך צוותים שיאיישו את הטיפול, ועל כן גם יוכשרו אלפיי צוותים נוספים; צריך גם מיטות ובתי חולים וכדו’. ואז יתברר, שלא נותר כסף: לצרכים רפואיים אחרים, כמו סל תרופות עשיר יותר וכדו’, וכן לצרכים בטחוניים; חינוכיים; תחבורתיים וכדו’. וכל זה על צד האפשרות שיהיו הרבה יותר חולים. שהלוא גם אפשר שהקורונה לא תתפרץ שוב.

ולכן, אין ברירה אלא לנהל סיכונים. וכשמנהלים סיכונים, חובה לשקלל את כל ההיבטים, וזה מעשה מוסרי מעין כמוהו. וכשמנהלים סיכונים יודעים שאפשר שהניהול יתבסס על הערכה שגויה, ולא תהיה ברירה אלא לקבוע סדרי טיפול. ובכלל, לעולם לא יהיה מספיק כסף לכל הצרכים. אפילו לא הרפואיים. אפילו לא אלה שמצילים חיי אדם. כתבנו על כך לפני זמן רב. ובמערכת הזו צריכים לשקול שיקולים אתיים רבים.

כל טוב, ויישר כוח על השאלה

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: שלום,

ראיתי את הכתבה הזאת בחדשות, ומיד עלתה לי השאלה מה גישת היהדות לאנשים שמוכנים להידבק בצורה מכוונת כדי לקדם חיסון. האם היהדות מתירה זאת? ומה דינו של מי שגייס מתנדב להידבק באופן מכוון והמתנדב ניזוק או חלילה גרוע מכך?

תודה,
בברכת רפואה מהירה לכל האנושות

השאלה והתשובה פורסמו לראשונה באתר של ישיבת אורות שאול

תשובה: שלום וברכה

זו שאלה נפלאה וכבדת משקל מאוד בנושא הניסויים הרפואיים בכלל, וביחס לקורונה בפרט.

האתגר הגדול העומד בפני פוסק ההלכה בשאלה זו הוא ההכרעה לאיזה תחום שאלה זו שייכת. האפשרות הטבעית ביותר היא לסבור ששאלה זו היא חלק מהיקף עצום של דיונים בסוגיה האם מותר לאדם להיכנס לספק סכנה כדי להציל אדם אחר מסכנה וודאית. בנושא זה רבו העמדות מקצה עד קצה – למן העמדה האוסרת על האדם לעשות זאת, שכן לא הותר לו לסכן את נפשו, ועד העמדה הטוענת שחובה עליו לעשות זאת מדין “לא תעמוד על דם רעך”, ובאמצע דעות הטוענות כי מדובר במידת חסידות גדולה, שהיא מותרת, אבל אינה חובה (כגון תשובת הרדב”ז, ג תרכז). העמדה המקובלת בין פוסקי ההלכה היא שמותר לאדם לסכן את עצמו כדי להציל את וודאי הסכנה של חבירו, ובשל העובדה שהנגיף הזה מפיל חללים רבים – מותר לו לעשות זאת.

אפשרות שניה, מרחיקת לכת יותר, היא לטעון כי סוגיה זו שייכת לתחום הלכות ציבור, וכמו שחייל מסכן את עצמו למען אחרים, גם לפי מי שסובר שאסור להיכנס לסכנה, וכמו שהרופאים מסכנים את עצמם, וחייבים לעשות כך, כדי להציל אחרים (כתבנו על כך ב”צהר לאתיקה”), כך גם מותר לאדם אחר לעשות זאת. את הבסיס לכל החשיבה הכלל-ישראלית כדאי לראות בתשובת הרב קוק, משפט כהן, קמג.

הלכה למעשה: הדבר מותר, בשל הערבות ההדדית של בני אדם, מצוות לא תעמוד על דם רעך, והראייה הכלל ישראלית. המגייס חייב להציג בשקיפות מלאה את כל העובדות הידועות, ומכאן ואילך האחריות היא על המתגייס. אולם, נכון הוא מבחינה מוסרית כי המגייס ייטול על עצמו את המשמעויות של הנזקים העלולים להיגרם מניסוי זה, אך לא מדובר על המגייס לבדו, כי אם על המערכת הרפואית העוסקת בניסויים. אשמח אם תקראי גם את זה.

כל טוב ויישר כוח על השאלה החשובה

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: שופטי בגץ הכריעו כי עיתונאים יהיו פטורים מאיכון במקרה שהם ידבקו מקורונה כדי להגן על חיסיון המקורות שלהם. ואני שואל, האם הזכות לחיים של כלל האזרחים לא קודמת? שווה לסכן חיים בגלל זה?

ובמקרה הזה זה ממש מוזר, אם הם מאד רוצים להיפגש עם גורם שחייב להישאר אנונימי שילכו בלי הטלפון. האם הזכות לראיין דווקא עם טלפון גוברת על החובה להגן על הציבור ממחלות? האם גם תורת ישראל מסכימה עם הרעיון הזה?

תשובה: שלום וברכה

יישר כוח על השאלה החשובה מאוד.

אחד הכללים בדיונים אתיים הוא לפתוח בבירור הטיעונים של הצד השני, במקרה הזה שופטי בג”ץ, ואז כמובן לבחון אותם האם הם קבילים או לא. אם אכן הטיעון של השופטים היה שלעיתונאים יש זכויות יתר – הדברים שכתבת היו צודקים מאוד, ואין שום סיבה שבעולם שהם יקבלו פטור מזה.

אולם, אם אנו רואים את העיתונאים כשלוחי ציבור, שחלק מתפקידם הוא לדווח לנו על דברים שאינם מתאימים לרוחה ולדרכה של הממשלה, כדי לחשוף עיוותים, שחיתויות וכדו’ – אזי זהו אינטרס ציבורי להעניק להם את החסינות הזו, שאם לא כן – אנחנו כציבור נצא נפגעים.

אני יודע שברוח הכללית היום נגד העיתונאים הם זכו ביושר בחוסר האמון שהציבור רוכש למניעים שלהם. אולם, בד בבד, אנו כציבור בסופו של דבר מנהלים את רוב הדיונים הציבוריים שלנו על בסיס עבודתם והדיווח שלהם, ועל כן אפשר שזה אינטרס שלנו שהם יקבלו את החסינות הזו.

האם זה מתאים לתורה? התורה לא דיברה על עיתונאים. להבדיל אלף אלפי הבדלות – בוודאי שהתורה העניקה חסינות לנביאים, שהיו ממבקרי השלטון החשובים ביותר. אם אכן נגדיר שהעיתונאים ממלאים חלק מזערי מהתפקיד הזה היום (להדגיש חזור והדגש: לא רק שהם לא נביאים, אלא שגם פעולתם לוקה בחסר בהקשרים רבים), יש לזה בסיס מסוים לדיון.

כל טוב

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: קראתי שישנה הנחיה להקצות 80% מהמיטות בבתי חולים לחולי קורונה, ואני חייב לשאול: אם משחררים חולים שבמצב אחר לא היו משחררים אותם, כלומר שיש חשש מסוים לחייהם, זה אומר שהחולה שמשוחרר (רק כי המחלה שלו אינה קורונה) עשוי להיות במצב בריאותי קשה יותר מאשר חולה הקורונה שבשבילו משחררים חולה מבית החולים. איזה מן סדר עדיפות מוסרי הוא זה? האם בגלל שמישהו חולה בקורונה חייו קודמים?

בעיני השאלה כאן עוד יותר חריפה שהרי משחררים מישהו שכבר כעת הוא בבית חולים, ומפסיקים את ההשגחה והטיפול שניתנים לו רק בגלל חולה קורונה שיתכן ויגיע בעתיד. ואפילו אם חולה הקורונה כבר כאן, האם העובדה שחולה הקורונה חולה פחות מסוכן, וגם הגיע אחרי החולה שכבר מאושפז – אינה מחייבת שלא ישחררו חולה אחר מבית החולים עבורו?

תשובה: שלום וברכה

ניהול מערכת הבריאות בזמן הזה נעשה מתוך שיקול דעת מורכב ומסובך.

ההוראה החד משמעית היא לא להפקיר את החולים האחרים, ולא הוכרע חס ושלום במדינת ישראל כי מי שאינו חולה בקורונה – נמצא בעדיפות פחותה.

כמובן שחלק מהדיון הוא גם שאלת ההדבקה של אנשים אחרים, מסוכנות לציבור וכדו’, אבל זהו שיקול שלוקחים בחשבון, הוא בוודאי לא שיקול יחיד וכדו’.

לכן, מדובר בשיקול דעת מורכב מאוד. בבית החולים בו אני משמש בוועדה האתית אכן פיצלו לשניים את הקמפוס, ומעניקים טיפול מירבי לכל החולים האחרים בקמפוס אחד, ולחולי הקורונה בקמפוס שני, לפי העקרונות היסודיים של ניהול מערכת ציבורית טיפולית.

כל טוב ויישר כוח על הרגישות

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: אני חושבת כבר הרבה זמן על כך שבתוך כל משבר הקורנה הסכנות הנגרמות בגלל דכאון לא נלקחות בחשבון, ורציתי לדעת איך אמורים לשקול אותם בתוך כל השיקולים שהמערכת הציבורית צריכה להביא בחשבון?

תשובה: שלום וברכה

הדברים שאת כותבת הם חשובים מאוד מאוד.

התמונה ביחס לסיכוני הקורונה היא הרבה יותר מורכבת מאשר מספר החולים ומספר המונשמים. יש לה אין ספור השלכות אחרות, ואפילו רק במישור הבריאותי (שלא לדבר על הכלכלי, החינוכי וכדו’): הטיפול בחולים אחרים ובסכנות אחרות, ההשפעות החמורות של הדיכאון והמצב הנפשי שבעקבותיו, ועוד ועוד.

קשה לקבוע אלגוריתם שילמד כיצד צריך לשקלל אותם. ואף על פי כן, ניתן לומר שני דברים עקרוניים. ראשון בהם הוא שיש היגיון בכך שעוסקים קודם בהצלת חיים במובן הפיזי, ואת הנפש שמים במקום השני (לא המשני! השני), לא בשל העובדה שהיא לא חשובה, ולא בשל העובדה שהיא לא משפיעה גם על השרידות הפיזית (היא כן), אלא בשל העובדה שזה דבר מיידי שחובה לטפל בו והדברים האחרים הם בשלבים הבאים, שניתן יהיה לדחות מעט את הטיפול בהם.

והנקודה השניה, והיא החשובה מכולם: כאשר אנו רואים שמי שמנהל את הדברים מתחשב גם בדיכאון (וגם בכל ההשלכות האחרות שציינו) אין לנו אלא לסמוך עליו, שכן לכל אחד דעה משלו, ויש צורך במנהיגות אחת שתתמודד עם הנושאים השונים. ברם, אם אנו מזהים שהעוסקים בתחום אטומים להיבטים של הדיכאון ושל הקשיים הנפשיים, וזורקים אותם לחצר האחורית של ההתייחסות – כאן מוטלת עלינו חובה מוסרית להציף אותם, ולחייב את המערכת המנהלת את ההתמודדות להתחשב גם בהם.

כל טוב, ושוב יישר כוח על השאלה הרגישה והחשובה.

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: דיברו השבוע על כך שאם ח”ו נגיע למצב שלא יהיו מספיק מכונות הנשמה ינתקו חולים שמצבם חסר סיכוי כדי לתת לחולים שיש להם סיכוי לחיות. האם לפי היהדות זה מותר?

תשובה:שלום וברכה

שאלת הניתוק ממכשירי הנשמה היא שאלה סבוכה מאוד. חלק גדול מהפוסקים פסק שאסור לנתק.

אולם, במצבים של טיפול חסר תוחלת – ניתן לעשות פעולות הרבה פחות דרסטיות מניתוק. למשל, כל הנשמה תובעת גם טיפול תומך, ואם אין אופק רפואי, מותר להפסיק את הטיפול התומך, כמובן רק אחרי שהובהר שמדובר ב”חיי שעה” שאין להם אופק.

אשמח אם תקראו את החלק האחרון בפסיקה שכתבנו.

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: שאלה

משתפת בשאלה שמאד מציקה לי. המשטרה פתחה אפשרות להגשת תלונה על הפרת ההוראות בנושא הקורונה דרך האינטרנט. כמובן, בדרך שלא תאפשר להגיש תלונה בלי ששם מגיש התלונה יהיה מאומת. אני מבינה לגמרי את הצורך, ועדיין זה מאד קשה לי. זו החברה שאנחנו רוצים לגדל כאן? האם קריאה פומבית להלשין היא דרך נכונה לבנות קהילה? כך נהגו בעם ישראל מדורי דורות? אני חושבת שיש הבדל בין מצב שבו מישהו רואה משהו שמפר את הכללים ויש לו שאלה האם לדווח לבין קריאה ציבורית לכל הציבור לדווח ולהלשין.

חשובה לי דעתכם. מה אתם חושבים? והאם יש הבדל בין דיווח על חולה מאומת שלא נוהג לפי הכללים לבין כל אדם שאינו נוהג לפי הכללים?

תשובה:שלום וברכה,

יישר כוח על השאלה החשובה הזו.

היחס העקרוני למדינה המעודדת את אזרחיה לדווח לשלטונות על אחרים נכתב על ידינו לפני זמן רב, בהקשר של אי-תשלום מיסים. אשמח אם תראי את הדבר כרקע.

ואכן, קשה מאוד למתוח את הגבול, בין עידוד מתמיד של תושבים, לבין אמירה שכאשר מדובר באדם שממש מפר את הכללים ומסכן את האנשים האחרים באופן ישיר – חובה לדווח.

ועל כן, תוכלי לראות בתשובות השונות כאן ב”צהר לאתיקה” כי ראוי לדווח על אדם זה, אבל אין להפוך את הדבר לשיטה כללית, של אזרחים העוסקים בדיווח מתמיד על אנשים אחרים.

כל טוב ויישר כוח

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: האם חיי חולי קורונה קודמים לחיים של חולים אחרים? איך יתכן שבתי החולים הונחו להמעיט בטיפולים אחרים כדי להשאיר מקום לחולי קורונה שאולי יהיו? מדוע חייהם של חולים שעדיין אינם חולים קודמים לחיי חולים שברגע זה צריכים טיפול גם אם אינם בסכנת חיים מיידית?

תשובה: שלום וברכה

הטענה שאסור להזניח חולים אחרים היא נכונה מאוד מאוד. התייחסנו לכך כבר כאן, בדיוק ברוח הדברים שכתבת.

מה שצריך לעשות הוא לנהל את המערכת כולה כמערכת כוללת, ולא לייחד את חולי הקורונה.

צריך כמובן לזכור שחלק מניהול כולל של המערכת הוא להתייחס למגפות בצורה מיוחדת, כי הן גם מדביקות אחרים (בניגוד לחלק מהמחלות אחרות), אבל כאשר מדובר בהצלת החיים של חולים חובה לראות את התמונה בכללה, ולא להתמקד רק בקורונה, בדיוק כפי שכתבת.

כל טוב ובשורות טובות.

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: שלום לכם, מלאי המסכות שיש במדינת ישראל מוגבל. מה הקריטריונים לחלוקת מסכות על פי המסורת היהודית? האם המסורת היהודית קובעת סדר עדיפות מוסרי לחלוקת מסכות?

תשובה: שלום וברכה

שאלת הקדימות בתחומים שונים היא בוודאי שאלה שהעולם התורני עסק בה בהקשרים רבים. אמנם, אין הרבה תשובות בנושא ניהול משבר ציבורי הקשור בכך. בדיוק בשל כך, כתבנו נייר עמדה מסודר מוסרי-הלכתי של צהר לגבי קדימות בטיפול רפואי: הקצאת אמצעים לטיפולים מצילי חיים בשעת חירום [נייר עמדה]. זוהי העמדה ההלכתית-מוסרית-אתית של עקרונות הקצאת משאבים מוגבלים במצבי חרום, וסדרי קדימות בטיפול רפואי, עם מקורות היסוד של העמדה. ולוואי ולא נזדקק לכך.

צריך כמובן להתאים אותו לנושא המסכות. נראה ששיקול הדעת העיקרי הוא טובת הציבור. ולכן, בראש ובראשונה צריכים לקבל את המסכות הצוותים הרפואיים, המשטרה והצבא המטפלים במקומות השונים, וכדו’.

כל טוב

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: שלום לרב שרלו,

מטרידה אותי מאד השאלה הבאה: בלי להכליל, אבל, חלקים גדולים בציבור החרדי עברו על ההנחיות, והתוצאה קשה מאד. ישנם הרבה הסברים. חלקם טובים יותר וחלקם פחות. השורה התחתונה היא שזו היתה טעות. האם אין לצפות ממנהיגי הציבור החרדי, ומן הציבור הכללי, לחזור בתשובה, ולהגיד במפורש טעינו (ואפשר להבין אותנו, ישנן נסיבות שבגללן זה קרה), מבקשים סליחה ממי שנפגע מאתנו (אולי את זה לא צריך לצפות. לא יודע), ולהתחייב כחלק מהחזרה בתשובה שמעתה יקבלו את כל ההוראות, ולא יחזרו לטעות הזו לעולם.

איך אדם שומר מצוות אינו מבקש סליחה ממי שפגע בו בשוגג? איך מנהיגות שטעתה וגרמה לנזק לא מתנצלת? ובעיקר, איך אני צריך היום להסתכל על עולם התורה שלא יודע לבקש סליחה כשטעה (עם כל ההסברים הטובים יותר או פחות מדוע טעה)? קשה לי לקבל עולם של תורה שלא מחויב להלכות תשובה.

ובנוסף, מדוע לא נשמעת במחנה שלנו תביעה כזו?

תשובה: שלום וברכה

לפני שמתחילים לדון בסוגיה זו צריך כמובן לנקות: צריך לנקות את העוינות לחברה החרדית מלכתחילה, אם היא קיימת חס ושלום בלבבות; חייבים לנקות את ההכללות, ולזכור כי בתוך החברה החרדית יש אין ספור גוונים ורמות ציות (כמה אנחנו בציונות הדתית סובלים מהכללות, ומה ששנוי עליך אל תעשה לחברך); צריך לנקות ניסיונות לניצול המצוקה הזו למטרות לא-ענייניות וכדו’. רק כך ניתן להתייחס לשאלה החשובה והיקרה שלך.

המקור העיקרי שאני שואב ממנו את התשובה לשאלתך הכואבת הוא הפסוק בתורה, שיש בו שלושה חלקים:

“לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא” (ויקרא יט, יז)

החלק הראשון הוא המניע הפנימי של הדברים. התורה אוסרת לשמור דברים בבטן. הרמב”ם הדגיש בדבריו כי באופן פרדוכסלי – המכה את חבירו אינו עובר על לאו זה (הוא עובר על איסור חמור אחר): “כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך, ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה, ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב, אבל המכה את חבירו והמחרפו אף על פי שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא” (דעות ו, ה). ואכן, מתוך זהירות קפדנית מאוד מהכללות, ועיסוק בתופעה הכללית, אסור לנו לשמור דברים בבטן ולא לפרוש את הכאב הגדול שיש לנו על כך. אמנם, אפשר שיהיה חכם יותר להמתין עתה, כי כעת הדבר הראשוני והעיקרי הוא לדאוג לכל רבדי האוכלוסייה, גם אלה שנהגו שלא כשורה, ולהציל אותם ואת הציבור מהמגיפה, אולם תהיה שעה שיהיה אסור לשמור אותם בבטן.

החלק השני של הפסוק הוא “הוכח תוכיח את עמיתך”. בשפה הדתית הרגילה, המינוח הזה משמש בדרך כלל למצוות תוכחה מול עבירות כלפי הקב”ה ברם, פשט הפסוק והמצווה היסודית היא החובה לדבר עם מי שיש לך כאב כלפי התנהגותו: על ההפקרות שנהג כלפי עצמו וכלפי היזק הבריות; על שנאת הדת וחילול השם הנורא שיצר; על עבירות חמורות של “לא תשים דמים בביתך”, ו”לא תעמוד על דם רעך”; ועל עניינים שונים הכואבים בך. זו חובה לעשות כך, ושעת הדיבור תגיע.

אבל – וחשוב להדגיש מאוד מאוד את הנושא – יש לפסוק הזה גם חלק שלישי: “ולא תשא עליו חטא”. חלק מהפרשנים אמנם פירשו שהחטא שלא תישא עליו, אם תוכיח אותו, יהיה חטא השנאה בלבד, כי פתרת אותה מתוך הדיבור (רשב”ם: “ולא תשא עליו חטא – בלבבך”). אולם מדברי רש”י, משמע שההוראה בחלק הזה עוסקת בשאלה כיצד יש לנהל את השיח הזה: “ולא תשא עליו חטא – לא תלבין את פניו ברבים”, לאמור: הרצון להוכיח את האחר עלול לפתור בעיה אחת וליצור בעיה חמורה הרבה יותר. לא טוב לקרוא לבני אדם אחרים לעשות תשובה, או להכות על ליבם של אחרים. המטרה צריכה להיות לעורר אותם לעשות זאת, ולא על ידי שימוש בכלים שהם עצמם חטא. אני מאמין מאוד כי אלה שנהגו כך, לאחר שיישמעו את הטיעונים הקשים היוצאים מן הלב הנקי באמת – יתעוררו מעצמם לתיקון הגדול. צריך לנהוג בזהירות בקריאות האלה, לא רק בזמן הזה (מכוח מה שכתוב למעלה – עכשיו העיקר הוא הצלת נפשות), כי אם בשל הרצון לגרום לשינוי אמיתי, ולא למלחמת חפירות של התגוננות, האשמת אחרים, דיבורים על “אנטישמיות” וכדו’.

ובסוף דבריך אתה קורא בצדק למבט פנימה אצלנו: אני הופך את הביקורת בדבריך להתחזקות פנימית של דרכנו הרוחנית והרבנית: של קיום מצוות התורה של זהירות משפיכות דמים; של תפישות רוחניות אמוניות והלכתיות של מידת הביטחון, והאיסור להתעלם מהמציאות; של מצוות קידוש שמו הגדול של הקב”ה; של עמדה מוסרית עקרונית בדרכי בעלי התוספות ש”יותר יש לו לאדם להישמר שלא יזיק אחרים משלא יוזק בעצמו” (תוספות בבא קמא כג ע”א); וכדו’. זה הדבר העיקרי שאנו יכולים לחולל באמת.

כל טוב ויישר כוח

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: לאור העובדה שישנם ערים (בעיקר חרדיות) בהם יש ריכוז גבוה של חולים – האם לא צריך/ראוי מבחינה מוסרית ליצור סגר על אותם מקומות – אין יוצא ואין בא, כדי שלא יגרמו להתפשטות המחלה. במיוחד במקום שתושביו פשעו בהתנהגותם (אבל גם בלי קשר).

תשובה: שלום וברכה

כדברי הקדמה, אשמח אם תקרא את העמדה היסודית ביחס לאחריות המתרפא לריפוי מחלתו.

בדברים שכתבת עולים שני נימוקים להטלת סגר:

נימוק אחד הוא הצורך הרפואי שבדבר. בלי להתייחס לשאלה של אשמה ואחריות, מצד השמירה הסטטיסטית. זו שאלה מקצועית שנמצאת באחריות משרד הבריאות, ואם אכן יש סכנה מפושטת – בוודאי שראוי מאוד להטיל את הסגר הזה, כדי למנוע התפשטות משמעותית. כמוכן שכאן צריך להקפיד שאכן מדובר בטיעונים רפואיים טהורים, המופעלים כלפי כל קבוצה שנמצאת במצב הזה.

נימוק שני הנרמז בסוף הוא שאלת ההענשה של קבוצה על אחריותם. לנושא זה התייחסנו פעמים רבות, ואשמח אם תקרא תשובה שכתבתי בעניין.

כל טוב

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: אם אכן הקורונה פוגעת בעיקר בזקנים ובעלי עבר רפואי מסוים. האם אדם חייב לאבד את כל ממונו בשביל להציל אדם אחר? שכן השבתת המשק גורמת לאנשים לרדת מנכסיהם לגמרי? ואם הדבר נכון באגם פרטי – האם בדיון על הציבור יש ביכולת הממשלה להחליט להציל קבוצה מסוימת בממון של שאר הקבוצה?
כמו כן חלק גדול מתקציב המדינה מושקע בביטחון, והדאגה לכלכלה יציבה במזרח התיכון היא גם דאגה לחיי אזרחי המדינה – אז איך ניתן לפגוע קשות בכלכלת המדינה, בשביל לדאוג לקבוצה שיכולה להיפגע מהקורונה?

שאלה נוספת – יש כלל שמספיק שרופא אחד אומר שהמצב מוגדר כסכנה בכדי לדחות איסורי תורה. אם כן למה אנו מסתפקים בהגבלות משרד הבריאות, הרי לפי משרד הבריאות צריך סגר מלא, והסיבה היחידה שלא קיבלו את דעתם היא סיבה כלכלית?

תשובה: שלום וברכה

זו אחת מהשאלות כבדות המשקל ביותר, הנוגעות לניהול ציבורי על פי ההלכה. עסקנו בה בהקשרים דומים – לא זהים. לדוגמה: האם מותר לכלול תרופות לאיכות חיים בסל התרופות או שחייבים לשעבד את כל התקציב הרפואי להצלת חיים והארכת חיים (סל הבריאות: מה עם תרופות לאיכות חיים?); או במאמר סל התרופות במדינה יהודית. במאמרים אלה מועלית הדילמה שאתה נוגע בהן במלוא העוצמה, וגם התשובה היא בכיוון שמסתתר בתוך השאלה שלך.

המדיניות צריכה לאזן בין ערבות הדדית ועזרה לקבוצות מסוימות, וזאת מכיוונים שונים: בין בשל העובדה שאנו מחויבים ל”וכי ימוך אחיך”, ובין אם מדובר בתפישה ‘ביטוחית’ – עזרת הממשלה למגזר נצרך מסוים על חשבונך היא מעין ביטוח שכשאתה חס ושלום תזדקק – הממשלה תהיה שם. מאידך גיסא, בדיוק כפי שכתבת, גם לזה יש גבול, שכן ביסודו של דבר “שלך קודם לשל כל אדם”. גם זו חלק מתפישה מוסרית.

כל עוד הממשלה אינה פועלת בקיצוניות לשום צד – לא ניתן לטעון שהתנהגותה אינה אתית או הלכתית. בתוך קווי הגיזרה האלה זו הכרעה של הציבור במי הוא בוחר לנהל את המשבר, והציבור רשאי להכריע, דרך הפוליטיקה, כי הוא בנטייה יותר לכאן או לכאן, אך לא מחוץ לגבולות הגיזרה.

האם אכן המצב היום הוא שהמדינה משעבדת את כל הכלכלה לקבוצה שיכולה להיפגע מהקורונה? לא אני המומחה שיכול לענות על שאלה זו, אולם אני מתרשם כי מדינות אחרות שניסו לטעון כך, התקפלו מהר מאוד (בריטניה, ובמידה לא פחותה ארצות הברית במדינת ניו יורק), לאחר שגילו שלא מדובר בהגנה על קבוצה מסוימת, כי אם בהגנה על המערכת הציבורית כולה. ברם, גם אם זו הייתה הגנה על קבוצה מסוימת – קבוצת הסיכון – המדיניות הזו לגיטימית (לא בהכרח נכונה, אבל לא בכך אני עוסק), בשל שני הנימוקים שהבאתי לעיל: האחריות על “אחיך”, והתפישה ה”ביטוחית”. אני מבקש שוב להדגיש כי אינני עוסק ביעילות העשייה, כמו גם באפשרות לנטות לכיוון אחר, יותר ליברטני, אלא רק מההיבט האתי ההלכתי.

הכלל של רופא אחד רלוונטי כאשר עוסקים בחולה ספציפי, מוגדר, או בקבוצת חולים. ברם, כאן אנו עוסקים בשאלה לאומית רחבה, ובדיוק כפי שאתה עצמך כתבת בחלק הראשון של שאלתך – השיקולים אינם יכולים להיות רפואיים בלבד, אלא צריך לשקלל את כל ההשלכות של המדיניות.

כל טוב ויישר כוח על העיסוק בנושא החשוב הזה.

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: שלום לכם, בימים האחרונים עלתה האפשרות של סגר מקומי לפי צורך. רציתי לדעת האם לתורה יש למה לגיד על סגר על עיר ספציפית כדי למנוע העברת המחלה לערים אחרות. יש כאן בעיה כלשהי? זה מוסרי? מה ההלכה?

בנוסף, אם מדובר בעיר שתושביה פשעו ולא הקפידו על ההוראות. האם הדבר הזה מהווה שיקול כשבוחרים איזו עיר לשים בסגר?

תשובה: שלום וברכה

זו שאלה שבדרך כלל לא עלתה בהלכה, כיוון שבימים עברו היו מקרים בודדים בלבד, בהם האומה הישראלית הייתה אחראית לטיפול מערכתי. מה שאנחנו כן מוצאים הוא דברים שנכתבו לפני שנים רבות המציירים במסגרת החוויה האישית של אנשי טבריה וצפת, וניתן ללמוד ממנו שהייתה הסכמה לעצם הרעיון.

אבל צריך מאוד מאוד להיזהר משני דברים:

א. זו לא פעולת ענישה. לדעת הר”ן, יש אפילו איסור תורה מפורש על ענישה קולקטיבית, “לא יומתו אבות על בנים ולא יומתו בנים על אבותם”, ואסור לחשוב במחשבות כאלה.

ב. זו חייבת להיות פעולה מצומצמת מאוד, רק במצב הכרחי של ממש, בצורה המינימלית ביותר, ורק מסיבות רפואיות.

כל טוב

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: שלום לרב שרלו

אני יודעת שאתה מומחה לאתיקה והלכה ובגלל זה אני פונה אליך בשאלה.
שמעתי את הראיונות איתך על כל הנושא של קדימות בטיפול רפואי. אבל יש לי כעס נורא על החרדים שלא שומרים, ואחר כך הולכים לבית חולים וכולם קורסים בגללם. רציתי לדעת האם מבחינה אתית לא צריך להגיד להם שאם יהיה מאבק על מכונות הנשמה הם ילכו לסוף התור כי הם אשמים וגם זה חלק מקדימויות בטיפול רפואי?
תודה

תשובה: שלום וברכה

השאלה שאת מעלה היא רגישה מאוד, עדינה מאוד, ונוגעת בנושאים מהותיים, למן דיני נפשות ממש ועד קרעים ושסעים חברתיים שקשה מאוד יהיה לקשור אותם. יסודה של השאלה היא בטיעון העקרוני – האם מי שאחראי למחלתו צריך להידחות בסדרי הקדימות הרפואית, ואחריתה היא ביישום עיקרון זה על ה”חרדים”.

אני מבקש כבר בפתיחה להזהיר את כולנו מפני קביעת סטיגמות כלליות, התייחסות לחברה מסוימת בהכללה וכדו’. מה ששנוי עלינו – שיתייחסו אלינו בהכללה – אל נעשה לחברינו. גם בעולם החרדי יש גוונים ויש קבוצות ויש יחידים כאלה ויש יחידים כאלה. מעבר לכך, חשיבה קבוצתית תכניס לדיון עוד קבוצות כקבוצות, ורק תעמיק את הפיכת הנושא האתי המוסרי הזה לקרע ושסע חברתי, וכל אחד יטען “למה הם” ויאשים את השני בשנאה וגזענות. לכן, לצורך השאלה, הבה לא נעסוק ב”חרדים” כקבוצה, אלא נתמקד באלה שקוראים בפועל להפר את הוראות משרד הבריאות, ומוליכים אנשים בדרך זו, ואז נוכל למקד את הדיון לא בקבוצה אלא ביחידים.

נתחיל אפוא ברמה העקרונית: אני מציע לך לקרוא את נייר העמדה המפורט על העמדה המוסרית וההלכתית כלפי אחריות המתרפא שמופיע ב"צהר לאתיקה". באתיקה הכללית מקובל שלא מתחשבים בכך כלל וכלל. שלוש סיבות עיקריות לדבר: ראשונה בהן היא הטענה שחולה הוא חולה הוא חולה, ומשעה שאדם נמצא בסכנת חיים לא מתעסקים בשאלה מפני מה הגיע לכך, אלא מתייחסים אליו רק לאור מצבו הרפואי, כולל קדימות בהקצאת משאבים.

שניה בהן היא החשש מפני פגיעה ב’חפים מפשע’, כמו שעלול לעלות חס ושלום מההצעה שלך לגבי ה’חרדים’, ויש הרבה מאוד מתוכם ששמרו על כל הכללים, או שהסיבה שהם חלו אינה קשורה כלל להפרת הכללים.

שלישית היא הקצאת המשאבים הרבה שתהיה לחקר האשמה וכדו’, ובמקום שהרופאים יירפאו הם יתחילו לעסוק בשאלות שאינן קשורות לנושא. רופאים צריכים לעסוק ברפואה. לזה הם הוכשרו, ובכך הם צריכים להתרכז ולהקדיש את מאמציהם, וככל שיצילו יותר אנשים הם ימלאו את תפקידם האמיתי.

עמדתי העקרונית היא אחרת, אם כי לא הפוכה. וזאת משום שהעמדה האתית המקובלת מובילה, לדוגמה, להכרעה כי אם יש מחבל פצוע קשה ונפגע פצוע בינוני – יש לטפל קודם במחבל. אני חולק על עמדה זו מכל וכל, ואשמח אם תראי סרטון מאוד חד על עמדתי. את הרקע העקרוני לעמדתי פרשתי במאמרי “סל התרופות במדינה יהודית”, שפורסם בספר “הלכה ציונית”, ושם תוכלי לראות את ההנמקות לעמדה זו.

הטענה העקרונית היא טעות, שכן אדם צריך להיות אחראי לתוצאות מעשיו. לא זו בלבד, אלא שכאן לא מדובר רק על חולה שאחראי למחלתו, אלא למי שסיכן ביודעין אנשים אחרים בגלל האידיאולוגיה שלו, ועכשיו הוא מגיע לבית החולים ודוחה אותם מטיפול רפואי בגלל מצבו?! קשה להסכים לעמדה עקרונית זו. לכן, אני חולק מאוד על הסיבה הראשונה שמובאת לעיל, וסובר כי מוסר היהדות והאתיקה הראויה כן מטילים אחריות על הפוגע. מעמדו של הפוגע נחות ביחס למעמדו של הנפגע.

אולם, שני הנימוקים האחרים הם כבדי משקל במישור המעשי. כניסה לדיונים על אחריות ועל אשמה היא תהליך שיפוטי, שצריך לשמוע את הטיעונים, וטיעוני הנגד, וחקירות וכדו’ – וכל זה על חשבון טיפול רפואי?! לא זו בלבד, אלא שבאמת קיימת סכנה של הכללה, כפי שנמצאת אפילו בדברייך. ולכן צריך מאוד להיזהר מכך. את צודקת שאפשר, כפי שציינתי, שאם מדובר במי שמסית אנשים לא לשמור את הוראות משרד הבריאות, ומכוח זה הוא עצמו חלה ועכשיו זקוק לטיפול – יש מקום להתחשב בשיקול האחריות שלו למצב. זה היה יכול להיעשות לא על ידי הרופאים, אלא על ידי שיפוט חיצוני, ואז אפשר שחלק מההתנגדות לכך תרד. אולם גם אז אני מתקשה לראות את עצמי כרופא מתנהג אליו במידת הדין, למרות שזה באמת מגיע לו, ולמרות שאני יודע בשכל שמישהו אחר נפגע מעמדה זו.

ובכל זאת, ההשלכה המעשית של השאלה שלך היא שצריך לפנות מכוח טיעון זה אל מצפונם של המפרים את הוראות משרד הבריאות, ואם ענייני הלכה חשובים בעיניהם – אל מצוות התורה. צריך להפנות את תשומת לבם לעובדה שברמה העקרונית אכן הם ראויים להידחק אחורה, שהם מסכנים אנשים אחרים, שהם עוברים על היסודות המהותיים ביותר בהלכה בתחום דיני נפשות, ושהם עושים דבר מה שלא יהיה אפשר לכפר ולהתנצל עליו, כשהוא חס ושלום יגרום לשפיכות דמים של אחרים. העמדה הזו צריכה להיאמר בכל מקום ועל ידי כל איש מוסר, ואני מאמין ביכולתה לחולל דברים טובים בלבם של המפרים את ההוראות, ועוד יותר – הקוראים לכך!

ואז אפשר, שדווקא השאלה החשובה שלך תחולל שינוי, לא מכוח החלטה לא לטפל, אלא מכוחה של אמירה שכך היה ראוי שיהיה, והעובדה שאין אנו נוהגים כך בגלל שאין אנו מסוגלים ללכת רק לאור שורת הדין, אע”פ שאפשר שאחרים נפגעים מכך, נזקפת לחובתם הנוראה. ואז אולי תהיה עוד דחיפה למצפונם האישי ולמחויבות ההלכתית שלהם.

כל טוב ובכאב גדול.

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: אירועי אתמול מזעזעים אותי עד לרגע זה. קבוצה של חרדים צעקה על שוטרים שבאו לאכוף את התקנות למאבק בקורונה – נאצים. איך יכול להיות שהגענו למצב כזה?
והאם זה לגיטימי לקבוע שמי שתועד קורא לשוטרים נאצים רק בגלל שהם מבקשים לאכוף את הנחיות המדינה – לא יקבל טיפול כלל, או ידחק לסוף התור?

תשובה: שלום וברכה

יישר כוח על הרגישות והאחריות.

מטבעי, אני נזהר לקבוע קביעות עובדתיות עד כמה הדברים היו או לא היו, מה משקלם של האנשים האלה וכדו’. נזהר מאוד מהכללות. על כן, התשובה תתייחס לטיעון העקרוני שלך שהוא נכון מאוד.

מי שנהג כך עבר כמעט על כל מה שאפשר לעבור עליו בזמן הזה. למן הפקרת נפשות, סיכון אחרים, סיכון עצמו – שהם דברים המנוגדים לחלוטין לתורה, לאנושיות ולמוסר, דרך הלבנת פנים ואיסור קללת השלטון, ועד לחילול שמו של הקב”ה, והרחקת בני אדם מעולם האמונה וברית התורה.

זה ממש נורא.

האם צריכה להיות לזה השפעה על סדרי הקדימויות בטיפול רפואי? אם הכוונה היא לענישה קולקטיבית וכדו’ – התשובה היא לא. הדבר אסור. אם השאלה היא על אדם ספציפי שפעל כך. סיכן את עצמו, סיכן אחרים – גם כאן צריך להיזהר מאוד, אולם עמדתנו העקבית לאורך שנים היא שבוודאי שיש להתייחס לכך. הדבר נמצא בנייר העמדה של צהר לאתיקה. מציע לקרוא גם את זה.

כל טוב ושלא נדע. רק בריאות.

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: אני נותן שירות בתחום חיוני. כשמגיע אלי אדם חרדי שגר בעיר נגועה האם מותר לי לא לתת לו שירות? האם מותר לי לדרוש ממנו לשים מסכה על הפנים גם אם מאנשים אחרים אני לא דורש?

תשובה: שלום וברכה

זו שאלה עדינה מאוד מאוד ורגישה מאוד מאוד.

למעשה, מדובר בהכרעה במצב ספק. שכן, אין לך שום מושג על אותו אדם – עד כמה הוא אחראי למצב החרדי, ואולי הוא דווקא מהסובלים מהתנהגותו של שכניו, או שבאמת לא תווך לו המידע כראוי, או עניינים שונים.

מאידך גיסא, אתה שואל שאלה שלא נודעה לשפוט אותו, אלא האם יש יסוד סטטיסטי מספיק גדול כדי להניח שהוא נשא של הוירוס, גם שלא באשמתו וגם שלא באחריותו.

נראה לי שאת ההכרעה הזו לא אנחנו יכולים לקבל, בשל העובדה שאם נקבל אותה ללא מידע מספיק אנו עלולים לגרום לנזק חברתי עצום, כי אם שלטונות הבריאות. הם לא יעשו זאת באופן ישיר, אולם אם הם יטילו סגר על מקומות חרדיים גדולים – יהיה אפשר לנהוג כך.

אולם גם אז, בזהירות גדולה, בחיוך, בבקשה, באמירה כי אין לך שום דבר אישי נגדו, ואתה לא יודע מה מצבו, אולם אתה מבקש ממנו בעדינות כי יבין את קריאת המציאות הסטטיסטית שלך, ולאור זה לא ייפגע, אלא ישים מסכה על פניו.

כל טוב

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: היי, במדינות בהן נוהג איכון בצורה נרחבת יש התמודדות מוצלחת יותר עם המגפה. פחות חולים חדשים, פחות חולים קשים. מצד שני, לך תדע למה עוד האיכון מנוצל. רציתי לשאול מה צריכים להיות הקריטריונים והכללים בשאלת השימוש באיכון כחלק משמעותי במאבק נגד הנגיף?

תשובה: שלום וברכה
יישר כוח על השאלה ועל הרגישות. כבר מתחילת המשבר עסקנו ארוכות בשאלה חשובה זו. את העמדה שלנו תוכל לקרוא כאן: אמצעים טכנולוגיים מיוחדים לאיתור חולי קורונה: מסוכן או הכרחי?

בקיצור: צריכה להיות התכווננות אמיתית לעשות את הדבר הנכון, נחיצות עילאית לצורך זה (שכדבריך – קיימת), בדיקה האם אנחנו משתמשים במינימום של המינימום של האיכון; ובעיקר – איזה מנגוננים הוקמו כדי למנוע ניצול לרעה, פיקוח ראוי על המשתמשים, מחיקת הנתונים כשהם יהיה לא רלוונטיים וכדו’. על כל זה גם כתבנו מאמר בגלובס: מטוהר הנשק לטוהר האיכון.

כל טוב ובריאות

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: רציתי לשאול שאלה עקרונית. במצב הנוכחי בו אין כנסת כגוף מבקר, האם חלות מגבלות על מה שראש ממשלה יכול להחליט? במיוחד כשמדובר בהחלטה בנושא של חדירה לפרטיות של האוכלוסייה?

תשובה: שלום וברכה

שאלה איכונם של בני אדם אכן נחלקת לשתי סוגיות: הסוגיה האתית המהותית, שבה נדון בהקשר אחר, ושאלת המוסד המכריע בין האפשרויות השונות. התשובה שאכתוב אינה באה מהעולם המשפטי – שכן על הבחינה המשפטית צריכים משפטנים לדון, ונראה לי כי עמדת כולם שזה חוקי – אלא מהעולם האתי: לממשלת מעבר ישנו ייעוד, והוא עיקרון רציפות השלטון. ישנה חשיבות גדולה לרציפות זו, ועל כן חייב להיות רשות מבצעת לאורך כל הדרך. אולם, פעולותיה של ממשלה זו צריכות להיות כפופות לעיקרון שיצר אותן, לאמור: אין מדובר בקיומה של ממשלה משוחררת מהכנסת, הרשאית לעשות ככל העולה על רוחה, אלא בממשלה שצריכה לצמצם את עצמה, ולזכור את תפקידה המוגבל והענוותני: לקיים מצב של רציפות שלטונית. על כן, באופן עקרוני, זה לא ראוי כי ממשלה זו תקבל החלטות הרות גורל. אם ישנו צורך חיוני לאיכון אנשים, וזה מצב חרום – בדיוק לשם כך נוצר עקרון הרציפות השלטונית, ויהיה זה נכון מצד הממשלה לתפקד. אולם אם הדבר נתון במחלוקת, לא בהכרח חיוני, ומשקף עמדה מסוימת של הממשלה ולא כורח – לא ראוי שממשלה תקבל הכרעות משמעויות מעין אלה.

כל טוב ובשורות טובות

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: מסתמן כעת סגר רציני. וזה אומר שלא אוכל לבקר את אבא שלי כלל. אני מקפיד עד כה לבקר אותו כל כמה ימים מבלי להיכנס לבית שלו. להגיע, ולדבר איתו מבעד לחלון רק כדי שלא ירגיש לבד. הוא לא כל כך מסתדר עם טכנולוגיה כך שזום וכדומה לא שייך. האם יהיה מותר לי להמציא תירוץ שעומד בתקנות של המדינה, אבל, אינו בדיוק אמת, כדי לבקרו?

תשובה: שלום וברכה

יישר כוח על מה שאתה עושה. כך ראוי לנהוג. השאלה היא אכן מאוד רגישה ומאוד קשה. נשבר הלב.

ואף על פי כן, לכאורה התשובה החד-משמעית היא שהדבר אסור. שכן לא מדובר בהוראה סתמית של ה”פריץ”, אלא במדיניות שלדעת המופקדים על כך במשרד הבריאות – היא קריטית, לשלום הציבור, ולאפשרות הנוראה שעומדת בפתח. לנו אין כלים לדעת אחרת. על כן, על אף הקשיים העצומים, הימנע מזה. כך מחייב המוסר. כך מחייבת ההלכה.

ברם, שתהיה לך אוזן קשבת, ואם אתה מעריך כי מדובר במצב המתקרב אפילו לספק סכנת נפשות – זה השלב שבו יהיה נכון לעשות כך, אולם כאמור – נקודת המוצא חייבת להיות אחראית מאוד כלפיי לא להזיק את הציבור.

כל טוב ובכאב גדול, יהי רצון שתהיינה בשורות טובות

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: המדינה משותקת בשל המאבק בקורונה. האם זה הוגן שהמדינה מצד אחד דורשת מאתנו שלא להסתובב ומצד שני היא אינה מפצה על כל ההפסדים?
יש כאן משהו מאד לא מוסרי.

תשובה: שלום וברכה

אני מבין היטב את הכאב, ויישר כוח על האחריות לקיים את החובה שהמדינה מטילה. המדינה – זה אנחנו, האזרחים. לאמור: אם המדינה תחליט שיש לפצות – היא תיקח את הכסף של אנשים במדינה, ותעביר אותו לאנשים אחרים. לכן, צריך לבדוק מבחינה מוסרית – מתי זה מוסרי לעשות כך, ומתי לא. לפעמים זו חובה מוסרית של האנשים משלמי המיסים לעזור לאחרים. ולעתים, כשכולם במצוקה ובנפילה, לא ברור שזה הדבר המוסרי לעשותו. לכן, קשה לדבר על עמדה לא מוסרית, כאשר מחליטים בינתיים לא לפצות, אולם חובה עלינו לדאוג מאוד לאלה שממש לא יכולים לצוף על פני המים.

כל טוב, ויישר כוח על האחריות בשאלה

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: אני צעירה יחסית, מגוררת בבית עם אמי בת ה-65. בימי הקורונה היא נכללת בקבוצת הסיכון המובהקת ולכן אנחנו שומרות על עצמנו ככל הניתן ולא יוצאות מהבית כלל. יחד עם זאת, אני רואה את הביקוש ההולך וגובר לסיוע בהתנדבות בגזרות שונות – החל מאיסוף וחלוקת מזון, ועד סיוע בקניות לאנשי קבוצת סיכון וביקור חברתי מרחוק (וזה אף לא רק, אלא גם בתחום השמירה על ילדים אני רואה ביקוש גדול). כבחורה צעירה ובריאה ב”ה אני מרגישה צורך גדול לתת מיכולותיי ולסייע באחד מארגוני ההתנדבות שעושים חסד גדול. אך מצד שני, אני רואה גם את גודל האחריות בלשמור על עצמי ממש כאילו הייתי קבוצת סיכון, בזמן שאני חיה בצמוד לאמי שתחיה.

האם זהו צעד נכון לצאת להתנדב ולהגדיל מעט את סיכויי החשיפה לנגיף, או להישאר בבית ולהישמר כדי להקטין כל סיכוי אפשרי של העברת הנגיף לאמי?
תודה גדולה מראש

תשובה: שלום וברכה

יישר כוח על השאלה העדינה והרגישה, ומלאת האחריות.

כלל יסודי הוא בהלכה ש”חייך קודמין לחיי חברך”. אמנם, אם היה מדובר רק בשלומך ובריאותך – כאשר אנו עוסקים בשאלות ציבוריות כלליות, בוודאי שאנחנו מסכנים את נפשנו כדי לעבוד לטובת הכלל. זה הבסיס ההלכתי של חיילים בצבא, שמסכנים את החיים שלהם במישור הכלל-ישראלי, אף על פי שחייהם קרובים. על כן, היה מותר לך להסתכן מעט, לפעול לפי ההוראות של משרד הבריאות, ואכן להתנדב בשל החשיבות העליונה של הדברים.

ברם, בשל העובדה שאת אחראית כעת על בריאות אמך, ואותה אסור לך לסכן; כמו גם העובדה שגם לסכנה שלה יש משמעות ציבורית, שכן אם ח”ו היא תזדקק לטיפול רפואי, נקודת המוצא של הדיון היא שהטיפול יהיה ארוך וממושך, ויהיה צורך באמצעים רבים ועל כן אחרים לא יוכלו להשתמש בו – הדבר הנכון לעשות עתה הוא למלא את מה שאת נמצאת בו עכשיו, את היותך “עוסקת במצווה”, ולא לצאת מהבית.

ברם, זה המקום שלך למצוא את היכולת שלך לעזור לאחרים, ולממש את עולמך המוסרי – מהבית. יש הרבה דברים שניתן לעשות כיום ברשת, כדי להיות עם אחרים בקשר, להוציאם מבדידותם וכדו’, וככל שתרבי לעסוק בכך – כך ייטב.

כל טוב ובשורות טובות

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: אתמול בערב נקשה על דלת הבית אישה מקבצת נדבות ובקשה להיכנס לשירותים. היתה לנו מבוכה גדולה מאד. לא ידענו מה לעשות. להכניס אותה או לא. והיה על זה ויכוח גדול בבית. בעלי טען שאין לנו זכות לעשות חסד על חשבון סיכון בני הבית. בפרט כשמדובר במישהי שמבחינה הגיינית לא בדיוק נמצאת במקום טוב.
גם להוציא לה כסף, כוס מים או מאכל, החוצה – מאד לא נעים ואפילו משפיל.
מה כדאי לעשות לגבי נתינה בזמנים כאלו? ומה שיותר חמור לגבי בקשה ללכת לשירותים אצלנו בבית?

תשובה: שלום וברכה

ניתן להבין היטב את הרגישות לשאלות קשות אלו. חלק מהבעיה היא שאנו לא יודעים מה המציאות: לא עד כמה קשה המצב הכלכלי שלה; לא מה מצבה הבריאותי וכדו’. הכל בספק. ואנחנו נאלצים לקבל הכרעות הלכתיות ומוסריות במצבי ספק, וזה כמובן הרבה יותר מסובך.

ובכל זאת:

א. כלל יסודי במוסר ההלכתי ובאתיקה ההלכתית הוא ש”חייך קודמים לחיי חברך”. זהו לא כלל אגואיסטי, אלא להפך – ההכרה ההלכתית היא שכל עוד לא נענו צרכיו של האדם – זכותו ואולי חובתו לעמוד בחוט השדרה של עצמו.

ב. אולם, זוהי רק נקודת הראשית. ההלכה קוראת בכל עת לאדם להרחיב את ה”אני” של עצמו, ולראות בצורה משמעותית גם את ה”אחר”. על כן, כל מה שאפשר לעשות למענה – צריך לעשות, בלי לפגוע בכלל הראשוני.

ג. כיוון שהיא במצוקה (שירותים), צריך לבדוק האם ניתן לעשות זאת במרחקים הראויים, בחיטוי מפני אפשרות שהיא נשאית של הוירוס (כמו כלפי כל אדם), וכדו’. אם ניתן לעשות זאת – יש לעשות זאת. אם לא – אין להכניס אותה הביתה, כי זו עשיה לטובת האחת על חשבון המשפחה.

ד. להוציא לה כל מה שאפשר – נראה נכון, וכמובן להתנהג עם הדברים המוחזרים כהוראות הבריאות.

כל טוב ויישר כוח

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: פורסם על אמא בריאה שנכנסה לאשפוז יחד עם בנה. האם הדבר הזה מותר? האם היא לא מסכנת את עצמה בחינם? ואם הילד בגיל שהוא יכול להסתדר לבד, אבל, זה לא נעים. מוצדק סיכון של האמא?

תשובה: שלום וברכה

מניסיוני למדתי כי צריך ללמוד היטב את הפרטים כאשר עוסקים במקרה ספציפי. פעמים רבות לא מובאים לידיעתנו מרכיבים מהותיים של שיקול הדעת ושל המצב, ולכן לא ניתן להתייחס לסיפור הזה בלי להכירו על כל היבטיו.

ניתן רק לומר בדיוק את מה שכתבת: נקודת המוצא היא שאדם צריך להישמר שהוא לא יידבק, כדי להימנע ממצב של ספק פיקוח נפש. על כן, נקודת המוצא היא שעל אמא לשמור על עצמה, גם כאשר הבן שלה נמצא באשפוז. אולם, כמו בסוגיות אתיות רבות, נקודת מוצא אינה בהכרח נקודת סיום. ישנם מצבים שמוטל על אמא להסתכן מעט למען שלום בנה וטובתו, אלא שצריכים להיות נימוקים כבדי משקל כדי להצדיק באופן מוסרי על פי ההלכה ועל פי האתיקה את ההסתכנות הזו.

כל טוב ויישר כוח על האחריות

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: האם ניתן לחייב כל אזרח שנמצא בבידוד או שיש לו סימני מחלה, להיבדק בדיקת כיח או דם?

תשובה: שלום וברכה

בשאלה חסרים הרבה נתונים, ולכן קשה לענות עליה. אפתח רק את הפתח – ואם תרצו להרחיב – בשמחה:

אם המטרה היא להגן עליו – אי אפשר לחייב אותו. זו הכרעה שלו, ואם הוא מעדיף להסתכן – אין אפשרות לחייב. ברם, אם אי-הידיעה לגביו מהווה סכנה לאחרים – צריך לבדוק האם יש דרך לתבוע ממנו שלא להיות סיכון לציבור בצורה אחרת, או לבודד אותו בצורה אחרת. אם כן – יש לעשות זאת. ורק אם אין שום אפשרות – מותר לחייב אותו.

כל טוב

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: שמעתי שמדברים על כך שמשרד הבריאות יחליט שהוא מפעיל בדיקת סקר סטטיסטיות בריכוזי אוכלוסייה שונים, ורציתי לדעת: האם זה אתי? האם אין כאן חדירה לרשות הפרט יותר מידי? מה צריכים להיות הכללים לפעילות כזו?

תשובה: שלום וברכה

בדיקות סקר סטטיסטיות, אנונימיות, הן החדירה הפחותה ביותר שיש לפרטיות של בני האדם. בשל כך, כאשר באמת יש צורך לכך, הן המידתיות ביותר, וניתן לקבל אותן כדרך התמודדות. אני מבקש להדגיש כי אין מדובר בהיתר כללי לבדיקות סקר סטיסטיות, כי יש להן משמעות, ויש בהן פגיעה מסוימת, כמו לעתים על ידי יצירת סטיגמות של מקומות ישוב או עדות וכדו’. על כן, אין להתעלם מהבעיה, ויפה מאוד שהעלית אותה. אבל ככלי למאבק בקורונה, אם זה חיוני, הדבר בהחלט מותר.

כל טוב ובשורות טובות

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: שלום לרב שרלו, אני מכיר אותך כאיש מוסר וצדק, ומומחה גדול לאתיקה. ודווקא בגלל זה אני שואל אותך מדוע אתה לא יוצא בקול גדול נגד המצב הנוכחי שבו לא מגלים שמות של חולים. וזה אומר שאפילו שכניו לא יודעים ולא יכולים להיזהר. הרי הם עשויים לפגוש אותו או מישהו מבני משפחתו, והם לא ידעו שהוא חולה, או שהוא בן משפחה שגר בבית אחד עם חולה? לאן אפשר להידרדר עוד עם ערכי המערב. ממתי צנעת הפרט גוברת ספק פיקוח נפש?

לא זו בלבד, אלא, שגם יש אנשים שנמצאים בבידוד רק בגלל שלא מוכנים לחשוף את שמו של החולה. בעיני זה שיגעון גמור. והיפוך גמור של הערכים. כך מתנהגת מדינה יהודית?

תשובה: שלום וברכה

יישר כוח על השאלה החשובה, הרגישה והעדינה. זו בהחלט שאלה מוסרית ואנושית חשובה מאוד.

כבר מתחילת המשבר עסקנות בסוגיות אלה, והעלינו תשובות שונות בהלכה – בדיוק בנושא הזה. ושם הופענו את עמדת ההלכה החד משמעית:

א. טובת הציבור קודמת לצנעת הפרט, וכשיש צורך חיוני חובה לפרסם את השמות. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעובדה שרוב הנדבקים לא עשו רע, ונדבקו מסיבות שונות, כך שלרובם גם אין מה להתבייש בכך שהם נדבקו.

ב. עכשיו יש צורך חיוני בכך, בדיוק כפי שכתבת.

ג. לאור דברי החפץ חיים, שגם כשמדובר ב”לשון הרע לצורך” יש כללים כיצד עושים זאת – צריך לפרסם בעדינות, ברגישות, תוך הדגשה שהדברים נועדו רק כדי להיטיב עם הציבור וכדו’.

כל טוב

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: שלום, אני גננת ודורשים ממני לעבוד למרות הסכנה. מעולם לא התיימרתי לעסוק ברפואה, ובחרתי במקצוע בו ההכנסה אינה גבוהה, אבל, גם אין בו סיכונים.
האם מותר לי לקחת חופשת מחלה כדי לא להגיע לעבודה למרות שאני בריאה? וזאת כדי שלא אהיה ח”ו חולה.
האם מותר למדינה להכריח אותי לעבוד?
יש לי ילדים והם לא פחות חשובים מילדי הורים אחרים.
מה לעשות?

תשובה: שלום וברכה. ראשית, ברכת רפואה ובריאות לך, למשפחתך ולכולנו.
בצהר לאתיקה פרסמנו דף הנוגע לרופאים. הנימוקים לגבי רופאים אינם תקפים לגבי גננות. נראה אפוא שמותר לך לעשות זאת. דיון בפני עצמו יהיה מאוחר יותר – האם מותר לנכות ממשכורתך על כך, אולם מותר לך לפעול בדרך זו כדי להגן על משפחתך.

כל טוב ובשורות טובות

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: התנדבות לשמרטפות לקטנים מחייבת מרחק קרוב יותר מהמרחק שהומלץ על ידי משרד הבריאות לשמירה בין אחד לשני. מי מאיתנו רוצה לסכן את הנער הפרטי שלו? והאם בכלל מותר לנו הלכתית כהורים לחתום על אישור מתנדב, ואולי לחשוף את הנוער שלנו לסיכון בריאותי?

תשובה: שלום וברכה

אני מבין היטב את השאלה. אנסה לענות עליה במבט רחב יותר. לפנינו שלוש עובדות:

ראשונה בהן היא שכל מפגש כיום נושא בחובו סיכון מסוים. גם מפגש עם פעוטות עלול להדביק. אנשים סוברים בטעות כי ילדים קטנים אינם יכולים להיות נשאים. זה לא נכון. הם יכולים להיות נשאים, ומה שמיוחד בהם הוא שגם כשהם כאלה – בדרך כלל הדבר לא פוגע בהם.

שניה בהן היא העובדה כי ילדים קטנים צריכים טיפול. גם הם צריכים טיפול, וגם המשק כולו זקוק להורים שלהם, וצריכה להיות חובה של סולידריות ואחריות הדדית בתחום זה.

שלישית בהן היא שהסיכון לנערים הוא מאוד קטן. גם אם הם חולים – הם לא קבוצת סיכון, אלא ב”ה להיפך.

אנחנו צריכים לשקלל את כל הדברים האלה ביחד. וכשאנו משקללים – זהו בהחלט תחום שראוי לעודד התנדבות בו, אך לא לחייב. לכן, מותר לנו כהורים לעשות זאת, בשל היחס בין שלוש המרכיבים, ואין כאן חריגה מהאחריות שלנו כהורים, גם בגלל רמת הצורך הגבוהה, וגם בגלל רמת הסיכון הנמוכה.
כל טוב, ויישר כוח על האחריות

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: שלום לכבוד הרב.

תקופת הקורונה הביאה לחיינו תופעות דרמטיות שלא ידענו כמוהם בעבר. אני מרגיש שיש במשבר מסר שאנו אמורים ללמוד ממנו אבל אני שואל את עצמי מה ההלך הרוחני הנכון כלפי אותן תופעות כשלצערנו אין לנו נביאים ואיננו יודעים לפרש את האירוע ואת המסר אשר הוא מעביר.

1. האם נכון להמתין ולחשוב על הדברים לאחר זמן? אם כן, כמה זמן?

2. האם להכיר בחוסר הידיעה שלנו ולפיכך אין לנו מסקנות אופרטיביות, אלא מוטל עלינו כרגיל לפעול בהתאם לתורה ולמצוות להתפלל ולהאמין שהכל לטובה? למיטב זכרוני הרמב”ם ואני מניח שחכמים נוספים כבר כתבו שלא ניתן להתעלם מצרות שקורות לעם היהודי וזה גם לא כל כך מתיישב לי על הדעת שהקב”ה הביא לתופעות הללו בלא שנלמד מהן?

3. האם זוהי רק קריאה כללית לתשובה שזה דבר שתמיד טוב לעשות, אבל יש לי תחושה שבשל האופי המיוחד של האירוע קריאה כללית לתשובה היא משהו קצת כוללני מדי.

4. לפרש את הארועים למיטב הבנתנו, אך מנגד אילו כלים יש לנו לפרשם? בהיעדר נבואה מי ערב לנו שאנו מפרשים נכון ואנו לא גורמים יותר נזק מתועלת? במידה וזו הדרך, אודה אם כבוד הרב ישתף אותי במחשבותיו בנוגע למשבר.

רוב תודות

תשובה: שלום וברכה

השאלה שאתה עוסק בה מהדהדת באנושות כולה. אני מעריך שאין איש בעולם, בצורה זו או אחרת, שלא מסתכל על המציאות הזו במבט רפלקטיבי, ומבקש לדעת מה הדברים שאנו יכולים להצמיח או לשבור בעקבות המאורעות הנעשים בזמן הזה.

אכתוב שתי מילות הקדמה: ראשית, כל מחשבה עכשיו על הנושא היא בעלת יתרון וחיסרון. יתרון, בכך שהנפש פתוחה, סוערת, מוכנה להקשיב למחשבות הגדולות, מתלהטת. החיסרון הוא שהכל עדיין גמיש מידי. יש לזכור כי ארבעים יום אחרי מעמד הר סיני הנאדר – עשה עם ישראל את העגל, וכשנה לאחר מכן היה חטא המרגלים והליכת ארבעים שנה במדבר, שאף לא אחד צפה. לכן יהיה נכון לדבר במתינות, להמתין, לשהות בתוך הדברים עצמם, לפני שאנו מזדרזים להצמיח דברים.

שנית, אחת העמדות של חז”ל לגבי החלומות היא “כל החלומות הולכים אחר הפה”, לאמור: החלום הוא כלי גלם, ומשמעותו תלויה בשאלת הפרשנות שלו (ולא כפי שסוברים – החלום הוא בעל מסר מצד עצמו והפרשנות מנסה לעמוד עליו). אני חושב שזה נכון גם לגבי ההיסטוריה. סערת הקורונה פה, והיא חומר הגלם. מה שייולד מכך תלוי במה שאנחנו ניילד מכך, ואת זה אנחנו עדיין לא יודעים. הקב”ה אפוא הניח לפתחנו את המציאות הזו, ומכאן ואילך אנחנו אלה שיכולים להתעורר מתוכן, לכיוונים שאנחנו יכולים להעלות ולהתרומם על ידם.

ומתוך כך צריכות המחשבות להיות צנועות: המחשבות על קריסת האמונה בגדלות האדם ובעוצמתו הבלתי מוגבלת; תפישת ה”כפר הגלובלי הקטן” שמצד אחד מקבלת חיזוק גדול, שכן הוירוס אינו יודע גבולות, ומצד שני חזרה ללאומיות; היחסים בין חברה ובדידות, הרגישות לאלה שנמצאים לבד (לא רק הקשישים, כי אם גם הרווקים והרווקות, הגרושות והגרושים, האלמנות והאלמנים, נפגעי הנפש והגוף ועוד ועוד; בירור מחדש של האמון באוטוריטות הדתיות; החשיבות הגדולה של הדברים שאמיתיים לנו, חיים צנועים יותר, ועוד אין סוף מחשבות – רק בזהירות. כאפשרות. לא כוודאות.

האם יש לנו כלים נוספים לנסות להבין את שהקב”ה שואל מאתנו בזמן הזה? אשמח אם תקרא את המאמר המצורף. ואם תרצה עוד – נמשיך.

כל טוב ובריאות שמחה

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: לפי מה שידוע כעת הסינים ידעו על התפרצות המגפה הרבה לפני שהדבר פורסם, וכי הם עשו מאמצים להסתירה. לו העולם היה יודע על כך בזמן היו נחסכים קורבנות וסבל רבים. כמדינה שאמורה להיות מוסרית, האם לא ראוי שמדינת ישראל תפסיק את שיתוף הפעולה עם סין בתחומי הרפואה והעברת מידע רפואי?

תשובה: שלום וברכה

תודה על הארת הנקודה המיוחדת הזו.

פעם אחר פעם מתגלה מה שאנו טוענים באתר הזה כלפי המוסר: החובה להתנהג באופן מוסרי היא גם חובה העומדת בפני עצמה, בשל החשיבות הגדולה לעשות את הטוב והישר בין ה’; אולם יש בה גם תועלת פרקטית, ואנו מגלים כי התנהגות בלתי אתית ולא מוסרית גורמת נזק לא רק להיבטים המוסריים, כי אם גם להיבטים המקצועיים. רפואה שאינה אתית נחשפת כלא-טובה מבחינה רפואית, ולא רק מבחינה אתית; הנהגה רבנית לא מוסרית אינה רק נזק למוסר, אלא מתגלה הנזק הגדול שיש בה להנהגת הרבנית עצמה, ועוד ועוד.

זו העמדה המוסרית הראויה.

היא צריכה להוביל להכנסת המרכיב הזה למשוואה של יחסי ישראל וסין בתחומי הרפואה. שים לב שאני נזהר מלומר “להפסיק את שיתוף הפעולה”, כי צריך לראות את התמונה בכללה; את השאלה האם על אף העובדה שסין נמצאת במקום רע – היא מתקדמת, וצריך להיות חלק מההתקדמות המוסרית שלה; צריך להיזהר מלהיות “דל – גאה” כמאמר משלי, כלומר: לבחון האם אנחנו יכולים להיות מודל מוסרי שינתק את הקשרים בשל כך, ועוד ועוד.

לכן, התביעה של אנשי המוסר צריכה להיות שהמציאות המוסרית לפחות תהיה במשוואה של שיקולי העלות-תועלת ביחסים עם סין, ואז תהיה לכך השפעה הולכת וגוברת.

כל טוב ושוב יישר כוח

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: שתי בנותינו היקרות החלו ביום ראשון קייטנה שהייתה אמור להימשך שבועיים. בקייטנה משתתפים שישה ילדים סה”כ. היום, יומיים בלבד לאחר שהחלה הקייטנה קיבלנו הודעה כי עלינו להיכנס לבידוד משפחתי לאור היחשפות אחת מבנותינו לחולה קורונה מאומת. מלבדנו נכנסים לבידוד 5 מתוך 6 ילדים שלקחו חלק הקייטנה וכך יוצא שהגננת נותרת בעצם ללא עבודה ומכאן גם ללא הכנסות.

שאלתנו היא האם עלינו לשלם לגננת סכום כלשהו מלבד היומיים בהם השתתפות בנותיי בקייטנה, וככל שהתשובה חיובית השאלה היא מה גובה התשלום באחוזים מתוך התשלום המקורי.

לעזרתכם אודה

תשובה: שלום וברכה

יישר כוח על השאלה.

ללפני כל דבר אחר – מקווה שבריאותם תימצא טובה, וכשהבידוד יתגלה כדבר מה שנעשה לחינם, ושגם תרוו נחת מהשהות המשותפת.

אם היה מדובר בדין תורה – כמובן שלא היה ניתן לענות על שאלה זו בלי לשמוע את טענות הצדדים – הן העובדתיות והן המהותיות. ברם, טוב שאין מדובר בדין תורה, כי ישנם כאן שיקולים רבים ומורכבים; רמת ההתחייבות לגננת, האם מדובר באונס שלכם, בהנחה שכן – באיזו רמה אונס נפטר אדם מחובותיו, מה מנהג המדינה וכדו׳.

על כן, סביר להניח כי כל דיין שהדברים היו באים לפניו לדין תורה היה מציע סוג של פשרה. מהי הפשרה הראויה? קשה להכריע, וצריך להגיע להסכמה. צריך לזכור כי היא הייתה מוכנה בשבועיים האלה, אבל אתם לא באתם – אם כי כמובן לא באשמתכם אלא בהוראת המדינה. לכן, נראה לי שראוי שתסכימו על תשלום של בין שליש למחצית התשלום, שכן היא פינתה את זמנה לקייטנה, ומי שלא איפשר אותה זה אתם – אמנם באונס, ובכל זאת.

האם זה נראה לכם?

כל טוב

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: שלום.

יש לי שאלה עקרונית ביחס לזום בנושא של גניבת דעת. אסביר בהרחבה את הסיטואציה: בתקופה האחרונה התקיימו המוני מפגשי זום, לצרכי עבודה ולצרכים משפחתיים. לפעמים, יש מפגש משפחתי שבו סבא/סבתא מישהו מבוגר מהמשפחה המורחבת רוצה להעביר שיעור. יש ניסיון בסיסי להיות נוכחת ושותפה מרחוק בתקופה זו, אבל לפעמים בגלל העומס בלוז, העומס הרגשי – לא מתאים.

ואז אני מתלבטת: מצד אחד – אני לא פנויה בכלל להיות נוכחת בשיעור, אבל יש רצון להראות למי שמעביר שיש לו הרבה מאזינים, ולא רוצים להעליב. מצד שני יש אפשרות “להיכנס” למפגש, ולהיות עם מצלמה כבויה, ובעצם, להמשיך בעיסוקים אחרים, ורק “למראית עין” הייתי נוכחת בשיעור, כשבאמת לא היית. עם זאת, אולי זכיתי לשמח את מי שמעביר בכך, שרואה את השם שלי כנוכחת בפגישה.

אני מרגישה שיש כאן עניין מהותי של גניבת דעת. המעביר חושב שאתה נוכח – אבל אתה לא. מצד שני – אם זה יכול לשמח אותו, אז אולי כן מותר ואף ראוי?

תודה

תשובה: שלום וברכה

השאלה שאת עוסקת בהן הן חשובות מאוד מאוד.

אחת הדרכים המיוחדות שהתורה נוקטת בהן בשעה שהיא עוסקת במצוות הנוגעות לאפשרויות שונות מבחינה אתית, היא להוסיף בסוף הפסוק את המילים “ויראת מא-לוהיך”, ועל זה אמרו חכמים בנוסחים שונים “אלה דברים המסורים ללב”. למשל, כאשר היא מצווה בפסוק “ולפני עוור לא תתן מכשול”, ואחד הביטויים של זה הוא לא לתת עצה רעה למישהו, חכמים היו מודעים לכך שאפשר שמדובר דווקא בעצה שחשבת שהיא טובה, או שאתה טוען שהיא טובה, ולכן נוסף בסוף “ויראת מאלוהיך: “ולפני עור לא תתן מכשול לפני סומא בדבר בא ואמר לך בת איש פלוני מה היא לכהונה אל תאמר לו כשירה והיא אינה אלא פסולה, היה נוטל ממך עצה, אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו, אל תאמר לו צא בהשכמה שיקפחוהו ליסטים, צא בצהרים בשביל שישתרב, אל תאמר לו מכור את שדך, וקח לך חמור, ואת עוקף עליו ונוטלה ממנו, שמא תאמר עצה טובה אני נותן לו והרי הדבר מסור ללב, שנאמר ויראת מאלהיך אני ה'” (ספרא קדושים פרשה ב סוף פרק ג).

הדבר נכון אפוא בכל המקרים של גניבת דעת, ולכן אלו דברים המסורים ללב.

לאמור: אם מדובר במצב בו לא מתאים לך להיות שותפה בפגישת הZOOM ואת עושה זאת כדי לא להעליב, כדי לרצות, כדי שלאדם השני יהיה נוח, זהו חלק מפסיקת בית הלל לגבי “כלה נאה וחסודה” (כתובות יז ע”א), שדעתו של אדם צריכה להיות מעורבת עם הבריות, ולעתים כדי שלא לפגוע ולא להעליב משנים מפני השלום.

ברם, אם מדובר בהטעיה מכוונת, כגון בנוכחות בקורסים באוניברסיטה, שהמטרה היא פשוט להטעות את המרצה, או להשיג הישגים אישיים לצורך פרטי – זוהי גניבת פסולה, וחלק מהחובה של “מדבר שקר תרחק” היא להתרחק מכך.

זו עמדה מוסרית מאוד ברורה מבחינה עקרונית, אם כי קשה לעתים לדייק את המחשבות, ואף על פי כן – התורה נוקטת כאן בדרך מאוד משמעותית שיכולה להנחות אותנו.

כל טוב ויישר כוח על השאלה

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: אמש התבשרנו שלא נקבל החזר על המקדמה ששילמנו לאולם בו היתה אמורה להתקיים חתונתנו, והיא לא התקיימה שם בגלל הקורונה. לי זה נראה ממש רשעות. הרי בעל האולם לא הוציא שום הוצאה על חתונה שלא התקיימה, והוא גם לא יכול היה להציע את התאריך הזה לאף זוג אחר בגלל הקורונה.

זה לא גזל?

תשובה: שלום וברכה

בהחלט יכול להיות שמדובר בגזל. זה בדיוק המקום להגיש תביעה שתתברר בבית דין. רצוי מאוד שבעל האולם יסכים ללכת להתדיין בבית דין רבני. סביר להניח שהדיינים יציעו פשרה מסוימת, לפי אופי המציאות, החוזה ביניכם וכדו’. ואם לא – מותר להגיש תביעה, בוודאי שבבית דין לתביעות קטנות.

ואני גם מברך שהדבר לא יעיב על שמחת נישואיכם…

כל טוב

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: התחתנו ב”ה בשמחה לא מזמן. בשל הקורונה החתונה לא התקיימה באולם, שכן לא ניתן היה לקיימה באולם. לתדהמתנו בעל האולם מסרב להחזיר לנו את המקדמה, למרות שאמרנו לו מספיק בזמן שבגלל המגבלות לא נוכל לקיימה באולמו, ואף תובע מאתנו 75% מסכום החתונה שלא התקיימה. אציין כי כמובן, נהגנו בהתאם להוראות המדינה שבתקופה הזו אפשרו חתונה מאד מאד קטנה בתוך אולם, ואף הודענו לאולם מספיק זמן מראש. הוא לא מצא זוג אחד לא בגלל שלא הודענו בזמן אלא בגלל שכמעט אף אחד לא רצה בתקופה הזו להתחתן באולם. למיטב ידיעתנו אנחנו מגובים משפטית. אבל, רוצים לדעת האם יש לנו חובה הלכתית לשלם לו. אנחנו לא שואלים אם זה יהיה מעשה טוב, אלא האם זו חובה.

תשובה: שלום וברכה

לפני כל דבר הקשור בדיני ממונות – ברכות שמיים לנישואיכם, ומצאו חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם.

אחד הכללים היסודיים ביותר בדיני ממונות הוא החובה לשמוע את שני הצדדים. בשל העובדה שאנחנו לא שמענו את עמדת בעל האולם – לא ניתן לקבוע את הדברים באופן מדויק. מעבר לכך, את הכללים האלה חייבת המדינה לקבוע, כי אלו תקנות הקהל. אולם נראה כדבר פשוט שבוודאי שאינכם צריכים לשלם לו – כי העובדה שלא קיימתם את האירוע הוא “כוח עליון”, ולמעשה לא היו לו הוצאות של ממש.

כל טוב

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: שלום, שמעתי שאסרו על גננות לשלוח לילדי הגנים סרטונים בהם הi מקריאות סיפורי ילדים בגלל פגיעה בזכויות יוצרים. כאמא, אני חושבת שזה אבסורד גמור בעת הזו. לצפות מילדי הגן להשתתף בזום עם הגננות זו בדיחה שכמובן לא תקרה. עד שסוף סוף מצאו משהו מתאים שגננות יכולות לשלוח לילדים כל בוקר – אז גם זה אסור?! נשמע לי הזיה.

אני שואלת את דעתכם כסמכות מוסרית, כך צריך להכריע בעת זהו?

תשובה: שלום וברכה

אני מבין היטב את הכאב ואת הרצון שהילדים יוכלו לזכות בקשר עם הגננת.

ברם, גם בשעת חרום – לא הותר להפקיע לא את רכושך, ולא את רכושם וזכויות היוצרים של היוצרים השונים. העובדה שלנו יש צורך להעסיק את הילדים שלנו ואת הנכדים שלנו אינה מתירה לעשות עוול כלפי בעלי זכויות היוצרים.

התביעה צריכה להיות מופנית לכיוון הגעה להסכמה בין ארגוני היוצרים, הממשלה, ארגוני ההורים וכדו’ על הסדר מיוחד בשעת החרום הזו, בה כל צד תורם את נכונותו הטובה, וזו הדרך הראויה לעשות מבחינה אתית.

כל טוב ומקווה שתימצא דרך בהקדם

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: הרב שרלו שלום,

אני פונה אליך כראש ישיבת וכאיש מוסר, ואשמח לעזרתך.

יש לי ילדים במערכת החינוך הדתית. ב”ה זו מערכת טובה חינוכית, אך שכר הלימוד שם בשמים. בתקופות הקורונה העלויות של המערכת ירדו. אולפנות וישיבות תיכונית הודיעו שהם יחזירו חלק משכר הלימוד, ודווקא ישיבות ההסדר לא הודיעו על כך, ואני לא יודע אם בכוונתם לעשות זאת.

מטרידה אותי השאלה האם זה מוצדק שהישיבות לא הוציאו את הרבנים לחל”ת שהרי חלקם לפחות לא לימדו, או לימדו בצורה חלקית, ואנחנו צריכים לשלם שכר לימוד למלא בזמן שאין לנו הכנסה או שהיא ירדה בעשרות אחוזים. ולפחות היה מצופה שיחזירו לנו חלק משכר הלימוד בגלל שאין פנימיות וחדר אוכל. אני חושב שזה שהישיבות לא עשו את זה – יש בזה חילול ה’, ולפחות צעד לא מוסרי.

הבן שלי אינו לומד בישיבה שאתה עומד בראשה, ויתכן שאצלכם בישיבה החזירו כסף. דווקא בשל כך, אני מרגיש בנוח לפנות אליך שתרים קול צעקה בנידון. אנחנו פנינו לישיבה בה הבן לומד, וקבלנו תשובה שאינה מותירה תקווה רבה. האם תוכל ציבורית לסייע לנושא שנוגע להורים רבים, ויש בו חילול ה’ גדול?

תשובה: שלום וברכה

יישר כוח על השאלה החשובה והעניינית.

אדגיש לפני מתן התשובה שני דברים: ראשית, אני נוגע בדבר. אינני יודע אפוא אם תשובתי תהיה נגועה. בכל מקרה, בישיבה שלנו כתבנו מכתב להורים שבו הודענו שאנחנו מאפשרים להוריד את התשלום החודשי באופן משמעותי, בשל העובדה שההוצאות השוטפות, בעיקר על מזון, אך גם על חשמל וכדו’ – אינן קיימות. בד בבד, הוצאות רבות (מעבר לשכר הצוות) קיימות, כגון ארנונה, החזר הלוואות וכדו’.

שנית, אני לא מכיר את העובדות, ואינני יודע באיזה אחוז של ישיבות מדובר. אני מקווה שהמציאות היא אחרת, בדיוק מהסיבות שכתבת: גם בשל העובדה שמדובר בדיני ממונות, וחובה לשמור עליהם, וגם בשל חילול השם שבדבר.

לעצם העניין, ומנקודת הזווית שלי:

אנחנו עובדים. כרגיל. לא בישיבה, אבל הישיבה הוירטואלית מתקיימת באינטנסיביות גדולה. בכמות שיעורים, ברמתם. ובכל ההקשרים.

בד בבד, צריך לדעת גם שמקורות ההכנסה של הישיבות ירדו, עד לכדי איום על עצם יכולתן להתקיים, בשל הירידה בתרומות, בתקצוב הממשלתי, וכמובן בתשלומי הורים. אם אנחנו רוצים שיתקיים עולם תורה – אנחנו חייבים להירתם לעניין.

השקלול של כל אלה מחייב הורדה משמעותית של שכר הלימוד, אבל שמירה עליו, כדי שעולם התורה הציוני דתי יתקיים.

כל טוב, ויישר כוח על הדברים

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: מתהלכת עם תחושה קשה מאד. חנויות ובתי קפה פתוחים ודווקא את בתי הקברות ביום הזיכרון סוגרים? כמה חוסר רגישות יש בדבר. האם לא היה ראוי שהמדינה תפנה את המשאבים שלה לטובת המשפחות השכולות שנתנו את היקר מכל לטובתה ותסייע להם להגיע בצורה בטוחה. כסף זה לא הכל בעולם. האם אין למדינה חוב עצום שבדיוק בעת הזו היא צריכה לפרוע כלפי המשפחות. בעיני זה קרע בחבל המקשר בין חלקי החברה. ומעבר לבעיה המוסרית שיש בהחלטה הזו היא גם יוצרת בעיית אמון קשה במדינה. מה דעתך?

תשובה: שלום וברכה

ראשית, אני מבקש להיות שותף אתך בתחושה הקשה ביום הקשה הזה, ובהכרה המוסרית כי צריך לעשות את מה שבידינו לעשות לריכוך התהום שנפערה בעולמם של המשפחות השכולות.

סגירת בתי הקברות הצבאיים לא נבעה מרוע לב. היא נובעת מהכרת המציאות: מציאות של צפיפות גדולה מאוד, של חיבוקים וקירבה גופנית מנחמת, של חלק מהמשפחות שהן מבוגרות מאוד – כלומר: מציאות של סיכון. כדי לשמור על המשפחות, וכדי לאפשר להם לבוא בשנה הבאה בעזרת ה’ – ההחלטה היא כנראה נכונה.

כל זה צריך להיות במקביל, בדיוק כפי שכתבת, לחוב גדול שהחברה בישראל צריכה לעשות את שביכולתה, וברגישות גדולה לחפש ביחד עם המשפחות את הדרך הטובה ביותר גם לשמור על בריאותן וחייהן, וגם להנגיש את האבלות ואת הזיכרון הקשה.

כל טוב וחיזוק גדול

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: בשל המצב נקלעתי למצוקה כלכלית ואני צריך לבחור בין לשלם מס הכנסה בזמן לבין לשלם לעובדים שלי שכר. לצערי הרב, אני לא יכול לשלם את שניהם. מה קודם? אם אשלם לעובדי אני צפוי לקנס ממס הכנסה. האם מוטל עלי להפסיד כסף זה כדי לשלם את שכר העובדים בזמן?

תשובה: שלום וברכה

ראשית, אני מקווה שתיחלץ מהמצוקה הכספית הנוכחית, ובעזרת השם תמצא את הדרך לעשות את שני הדברים כאחד. ובנתיים,שני התשלומים הם חובה של ממש מההלכה. בין החובה לשלם לעובדים, שהיא הרחבה של “ביומו תתן שכרו” (על אף שאין אנו משלמים כיום שכר ביום), ובין החובה לשלם למס ההכנסה, בין מצד החוק, בין מצד תקנת הציבור, ובין מצד ההגינות. ברם, קודמת חובת התשלום לעובדים מאשר למס ההכנסה, שכן “אליו הוא נושא את נפשו”. נכון הדבר, שזה עלול להטיל עליך עול כספי, אולם החובה הזו היא חיונית. לא זו בלבד, אלא שאני מקווה שיהיה זה מצד היושר וההגינות של מס הכנסה לוותר על כך שלא העברת מקדמות בזמן, ולפחות יש לכך סיכוי של ממש.

כל טוב, ויישר כוח על השאלה ההלכתית והמוסרית החיונית,

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: האם האפליה הקיימת בין שכירים (שמפוצים בגין המצב) לבין עצמאיים (שכמעט ואינם מפוצים) הוגנת?
איך אפשר לצפות משני בני אדם להקריב ולוותר על אותו דבר, אבל בפיצוי תהיה אפליה גדולה?

תשובה: שלום וברכה

יישר כוח על נקודת המוצא – צריך לפעול בהוגנות כלפי כולם. לא זו בלבד, אלא שקיומם של העצמאיים חשוב מאוד למדינת ישראל, למשק ולחברה. ברם, כדי להבין את ההבדל בין העצמאיים ובין השכירים צריך להיכנס לשיטה הכלכלית כולה, לשיטת הביטוח הלאומי, לתשלומים השונים וכדו’. שאלת הפיצוי היא חלק ממנה, ואי אפשר לנתק אותה מכל השאר. לכן, אני מקווה כי כהוראת שעה תימצא דרך מסוימת לאפשר לכולם לשרוד, ולאחר מכן, דווקא בימים טובים, נצטרך לחשוב מהי הדרך הכללית לארגון המשק, כדי שכולם יוכלו לעבור בשלום שעת חרום שח”ו תבוא עלינו.

כל טוב ובשורות טובות

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: אני מורה ובבית הספר יש לימוד מכוון. בתקופת הקורונה עבדנו הרבה יותר מבכל תקופה אחרת. וכעת בעצם אלו ימי החופשה השנתית שלנו כמורים. למרות זאת מנהל בית הספר כל הזמן דורש שנעבוד, ולוחץ מאד, וכך יוצא שאנחנו עובדים בחופש יותר מהזמן שהיינו עובדים לו היה זה יום עבודה רגיל.

אני יכולה להבין שעובד אמור לעבוד יותר מההכרח לפי הספר, אני יכולה להבין שבעת הזו נדרש יותר. אבל, אין גבולות? אני מזניחה את הילדים שלי שהם בבית, ורואים כל היום סרטים בגלל שמנהל בית הספר מכריח אותי לעבוד? האם זה מוסרי? האם זה לא גזל? האם מנהל שכופה עלי לעבוד כמעט בלי גבולות ראוי להיות אישיות חינוכית? אני לא בן אדם? אין גבולות?

אני חייבת להגיד שאני לא יחידה. זה המצב אצל הרבה מורים שחשים שהם עבד נרצה, ושהם מזניחים את הילדים שלהם, ופוגעים בהם, רק כדי לרצות את המנהלים התובעניים שלהם.

זה לא גזל? זו לא עוולה?

תשובה: שלום וברכה

ראשית, יישר כוח על העבודה החינוכית שאת עושה, וחיזוק ואימוץ בשעות הקשות האלה.

ביסוד הדין, את לא חייבת לעשות את העבודה הזו. אדם אינו חייב לעשות פעולה שלא התחייב עליה, שאינה חלק מעבודתו, שהיא על חשבון חופשתו, ובוודאי במצבים שהיא מזיקה לו וליכולת שלו להיות עם משפחתו ועם ההכנות לפסח.

לפיכך, למנהל בית הספר אכן אסור ללחוץ ואסור לכפות לעשות את הדבר הזה. ראשית, מבחינה הלכתית משפטית. ברם מעבר לכך, אנו מוצאים בהלכה שגם כפייה מצד “לא נעים” היא כפייה, כגון הדברים החמורים של הרמב”ם, שקצת קשורים למצב הזה: “…ומהן חמשה דברים העושה אותן אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהם דברים קלים בעיני רוב האדם ונמצא חוטא והוא ידמה שאין זה חטא, ואלו הן: (א) האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה שזה אבק גזל הוא, והוא מדמה שלא חטא ויאמר כלום אכלתי אלא ברשותו” (הלכות תשובה ד, ד,).

השיח של המנהל צריך להיות בקשה. לא דרישה. לא תביעה. לא הפעלת לחץ מוסרי. בקשה. ואז כמובן כדאי שבמסגרת היכולות המוגבלות שלנו – לעשות את מה שאנחנו יכולים, לאור המצב הקשה. ברם, הדבר תלוי בנו, ברצון שלנו, ביכולת שלנו, במגבלות שלנו.

מה כדאי לעשות? בדרך כלל לכל מנהל יש מישהו שהוא מקשיב לו, ויש לו את היכולת לומר למנהל גם את הדברים שהוא לא שמח לשמוע. כדאי לדבר איתו, ושיפנה את אוזן המנהל למציאות הזו, ואז אפשר שהכל יהיה רך יותר, במסגרת הרצונות, האפשרויות והמגבלות.

כל טוב וחג שמח

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: האם יש גבול למה שמנהל יכול לבקש ממורים לעבוד בזמן החופשה? מה צריכים להיות הכללים?
1. בתוך שנת הלימודים, אבל, הילדים הפרטיים שלנו בבית – האם אפשר לדרוש מאתנו לעבוד אותו היקף שעות כמו שלא בזמן המגפה?
2. בזמן חופשת הפסח?

תשובה: שלום וברכה

זו שאלה רגישה ועדינה. כולם מתגייסים עכשיו. זאת שעת חירום. ומאידך גיסא, שעת חירום נמצאת גם בקשיים שלנו, גם במשפחות שלנו. כתבנו על כך עמדה בסיסית. והטוב ביותר הוא לנווט בין הזכות שלנו, וגם החובה, לדאוג למשפחותינו, ובין ההתגייסות. לפי מה שאנחנו יכולים, לאור מה שכתוב בהפניה הזו.

כל טוב וחג שמח

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: חורה לי מאד ואני מבקשת לשמוע את דעתכם: האם ההחלטה לצמצם את התחבורה הציבורית באופן ניכר, ואולי אפילו לבטלה, ומצד שני לא לגעת במוניות כלל מוסרית? זו לא אפליה בין חזקים לחלשים? זה המסר שאנחנו מעבירים בעת הזו?

תשובה: שלום וברכה

שעת חרום היא אכן השעה המורכבת ביותר לשמירה על כללים אתיים, ובשמה אפשר לעשות עוולות גדולות. לכן, צריך לבדוק היטב האם החלטה מסוימת היא הכרחית, מידתית, ואם היא לא פוגעת פגיעה חמורה הרבה יותר בנושאים אחרים.

השיקולים שאת מעלה הם נכונים מאוד – ולכן כאמור חייבים לבדוק אותה היטב.

הבעיה היא שאנחנו לא אנשי מקצוע. מאנשי המקצוע אנו שומעים כי האוטובוסים הם סכנה עצומה להדבקה, כי נמצאים ביחד במקום סגור קבוצה של אנשים ביחד לאורך זמן. לכן יש נחיצות, כחלק מהפעולה להקטנת הקבוצות הנפגשות, שלא יהיו אוטובוסים. זה לא ניסיון ללכת לכיוון החזקים, אלא כנראה חוסר ברירה.

אם אכן זה כך, על אף כל הכאב, וחרון האף שזה עלול ליצור – כנראה שזו החלטה חיונית. אולם את צודקת שצריך לבדוק כל דרך כדי להקל על אלה שאינם יכולים להרשות לעצמם מונית, וחייבים להגיע ממקום למקום.

כל טוב ותקווה לימים טובים יותר

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: שלום כבוד הרב
תכננו להתחתן בתאריך כ באייר (14.5). לאור המצב הנתון שאוסר התקהלות אנחנו חושבים לדחות את תאריך החתונה לקייץ ,האם יש בכך בעיה מבחינה הלכתית?
במידה ואפשר לדחות את החתונה אז במידה וההנחיות יבוטלו עד החתונה האם נצטרך לחזור ולקיים אותה בתאריך שנקבע מראש? (כ באייר)
תודה רבה ושבוע טוב…

תשובה: שלום וברכה

אין איסור לדחות חתונה, ומותר לדחות אותה לקיץ. ולא תהיה לכם שום חובה להימנע מהתאריך החדש, גם אם ישתנו הנסיבות.

כמובן, כדאי לשקול לא לשנות את התאריך, ולהתחתן אפילו בחתונה מצומצמת בזמן. כאמור, זו לא חובה הלכתית, אבל כדאי לשקול אותה, כי אפשר שדווקא זה יעשה אתכם הרבה יותר שמחים.

כל טוב ובשעה טובה

יובל שרלו

כל טוב

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

השאלה והתשובה פורסמו לראשונה ב15.3.20 באתר כיפה

שאלה: יש לי תזמורת. בשל המצב בוטלה חתונה שאמורה להיות השבוע. לפי החוזה מגיע לי פיצוי. מותר לי לדרוש אותו?

תשובה: שלום וברכה

אחלק את תשובתי לשני חלקים: את החלק המשפטי צריך לבחון לאור החוזה.

ברם, בשל העובדה שהדבר נעשה באמת בגלל כורח הזמן, והזוג בוודאי כואב מאוד ומסובך מאוד בשל הוצאותיו הגדולות, בדוק את עצמך האם אתה יכול לוותר על הפיצוי, כדי להיות סולידרי איתם. אם אינך מסוגל לכך – מותר לך לפעול לאור המצב המשפטי. אולם אם אתה מסוגל לכך – עדיף.

כל טוב ויישר כוח

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: שלום לכבוד הרב, זו כנראה לא תהיה השאלה הראשונה שקיבלת בנושא. אני שולחת את השאלות בשלב שההתפשטות בישראל מתחילה לגדול ועדיין לא ברור מה עומד לקרות.
1. האם בקרב רבנים יש מחשבה על לצמצם תפילות בציבור? אני מאמינה שהדבר יקרה אם מימדי ההדבקה יגדלו, אבל האם כרגע לא מדובר גם בפיקוח נפש? האם לא כדאי להקדים תרופה למכה? (למשל באיטליה בכנסיות עושים זאת רק עכשיו, וזה כבר מאוחר מדי, כמובן לא רק בגלל מקומות תפילה, אבל בכל זאת). מה דעתך בנושא? מה דעת ההלכה אם ישנה?
2. עזרה – מדינות רבות בעולם איבדו שליטה על המחלה. איטליה היא דוגמה. קראתי מכתב של רופא משם שאמר שהם לא עומדים בעומס והם יודעים שאנשים מתים להם כי הם פשוט לא מצליחים להשתלט על הכל. האם ראוי שמדינת ישראל תעזור במצב הזה, כמו שאנו עוזרים בהרבה מקרים הומניטריים אחרים? או שעדיף שנתמקד כרגע בעצמנו? ומה אם המחלה תגיע לעזה – זו לא איטליה, אנחנו הכי קרובים אליהם, יש שם המון אנשים חפים מפשע – האם יהיה עלינו לעזור להם, במידה וגם כאן המחלה תתפשט לממדים שיהיה קשה לעמוד בהם? בנוסף, מה דעתך המוסרית בנוגע למנהיג חמאס למשל שיהיה חולה? האם יהיה עלינו לטפל בו? (זה נוגע כמובן לא רק לקורונה)
3. מה בעיניך אנחנו כציבור יכולים לעשות טוב יותר? לשמור על שפיות ולהתמודד עם הקשיים האלו? איך אפשר להיות ערבים זה לזה בתקופה קשה כמו זו, שאולי כל אחד בה צריך לדאוג לעצמו?
אני שואלת בעיקר מתוך דאגה ושאלות רבות שעולות לי בנושא, ובטוחה שעוד יעלו בהמשך, אז כל אמירה בנושא, גם אם לא שאלתי עליה, תוכל כנראה להרגיע מעט. בתודה רבה, וכמובן רק בריאות בעז”ה לכל עם ישראל.

תשובה: שלום וברכה

יישר כוח על השאלות.

על רובן אנו עונים בצורה מסודרת באתר של צהר לאתיקה, אבל גם כאן יש חשיבות לדיון, ונענה בקיצור לשאלותייך הטובות:

א. יש מחשבות על צמצום תפילה בציבור, אולם צריך לזכור גם את הנזק שיש בכך, כגון: הכנסה לחרדה, ביטול אורח החיים הרגיל, החוסן המוענק דווקא מהאמונה וכדו’. על כן, צריך לשקלל את הכל ביחד. ובשעה שאכן תרדנה ההוראות הכלליות לרזולוציה כזו של איסור התכנסות – אני מעריך שכל הרבנים יתמכו בצמצום ואפילו ביטול חובת התפילה במניין. ברם, בינתיים יש גם הרבה מאוד דברים שניתן לעשות, כגון: היגיינה בבית הכנסת, זהירות מנישוק ישיר של ספר תורה ומזוזות, מניעת חיבוקים ולחיצות ידיים וכדו’.

ב. אנחנו חייבים לעזור גם לעולם כולו. העיקרון של “עניי עירך קודמים” מלמד כי אמנם המחויבות שלנו היא קודם כל לעצמנו, אולם המילה “קודמים” מלמדת שאין אנו מבטלים את החובה שלנו לסייע לאחרים. זוהי עמדה עקבית ושיטתית ביחס לסוגיות רבות, וראי לדוגמה כאן, וגם כאן. קשה כמובן לכמת במדויק את האחוזים, אולם זה צריך להנחות אותנו. כאשר מדובר על רשעי אומות העולם – זה יותר מורכב. אם יש בכך סיכון לעצמנו – אין אנו משחיתים כל כך את הרגש המוסרי בהתמסרות להציל אויב נורא על ידי סיכון עצמי. אם מדובר ללא סיכון עצמי – זה כבר יותר מורכב, בשל עקרונות רפואיים כלל עולמיים. ייתכן ונעסוק בכך בהקשר מסודר.

ג. מחשבות ראשונות על מה שאנחנו יכולים לעשות כציבור – ראי את מה שפרסמנו כאן, ובסרטון קצר.

כל טוב ושמחת עולם

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: אצלנו בעבודה הוציאו לחופשה ללא תשלום. זה לא שהמדינה דרשה זאת. העסק לא רוצה להפסיד. ממה אני אמור להתפרנס? אין רחמים על המשפחה? האם זה מוסרי? איפה הערבות ההדדית?
מאד עצוב. מה נשאר מהמדינה?

תשובה: שלום וברכה

אכן, כואב מאוד לקרוא את הדברים שכתבת.

לצערי, אין בכוחי להושיע, ואני אף לא יודע לומר על המעשה הזה שום דבר, שהלוא איני מכיר את המציאות, את השיקולים של המעביד ויכולתו לשלם משכורות, וכמובן – את הצרכים הגדולים של העובדים. אבל, אני רואה בדברים שלך זעקה מוצדקת הנוגעת לא רק לשאלת “צודק” או “לא צודק”, אלא בעיקר על המחויבות שצריכה להיות למעביד לא רק כלפי עצמו, או בעלי המניות וכדו’, אלא גם כלפי העובדים. זו לא מחויבות על פי דין, אולם זו מחויבות על פי אנושיות, ויחס סולידרי, וניסיון לראות את העבודה כחלק מהמשפחה, ולא כסרח עודף. אני מקווה שייפתחו שערי פרנסה, ותוכלו למצוא את עצמכם יוצאים מהמשבר העמוק הזה למקום טוב יותר.

כל טוב ובשורות טובות

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: אני עצמאי ונשאר בבית בבידוד, אבל אף אחד לא משלם לי על הפסדי? איך יכול להיות שבמדינה מתוקנת לא משלמים במצב כזה? אח”כ יסייעו לי בצדקה? ולמה יש אפליה בין שכירים לעצמאיים? מה אומרת על כך התורה?

תשובה: שלום וברכה

אני מבין היטב את הכאב הגדול על המצב הזה. אך לצערי איני מוצא לו פיתרון.

ההלכה מתירה לחברה לבנות את שיטת הפיצוי שלה בדרכים שונות. בוודאי שהיא מתירה למדינה לבנות שיטת ביטוח לאומי בו גם עצמאיים מקבלים פיצויים על מצבים כאלה; מאידך גיסא, היא גם מתירה למדינה לטעון שזה חלק מתוכנית עיסקית של עצמאיים, שצריכים לקחת בחשבון גם את העובדה שייתכנו אסונות כאלה בהם לא יוכלו לעבוד וכדו׳.

זה אמור להיות חלק מהעיסוק הפוליטי, בו מפלגות מייצגות עמדות שונות בתחום זה, וישנה הכרעה חוקית, שההלכה מקבלת כ״תקנות הקהל״ בתחום זה.

אני מעריך שאם המצב חס וחלילה יחמיר ייוצר מנגנון פיצוי גם לעצמאיים, והוא לא יהיה צדקה, אלא דרך של ניהול מדינה, וזאת משתי סיבות: גם בשל העובדה שיש צורך בביטוח לאומי גם לעצמאיים, וגם בשל העובדה שזה אינטרס של החברה שהעצמאיים לא יתמוטטו, כי הם חוט השידרה של קיומו של המשק.

כל טוב, וציפייה לימים טובים יותר.

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: מבקשת לשאול שאלה שאני ממש נבוכה בגללה, אבל, חשובה לי מאד התשובה. משרד הדתות אסר על טבילת נשים שחזרו מחו”ל, אבל, זה פוגע לי בשלום בית, וזה קשה לנו מאד. מה עלי לעשות? כן לטבול במקווה בסוף היום אחרי כל הטובלות? לטבול בים? יש דרך אחרת להקל?

תשובה: שלום וברכה

זו אכן מציאות קשה מאוד מאוד. והיא פוגעת בשלום בית. היא פוגעת בחיים הרגילים. היא פוגעת.

מה עושים ?

יש כאן שתי שאלות שונות: ראשונה בהן היא עצם הבעיה של יציאה מהבית במצב של בידוד – גם באישון לילה, גם כשאין אף אחד ברחוב וכדו׳. את הפיתרון לשאלה זו צריך לברר ברשויות המוסמכות – האם הדבר הזה מותר. אם הדבר הזה מותר – אינני חושב שיש אפשרות טכנית ובריאותית לטבול אחרי כל הטובלות, אבל טבילה בים, עם חברה טובה הרואה שכל הגוף בתוך המים, מותרת מבחינה הלכתית.

אני לא מכיר דרכים אחרות.

ואם לא תימצא דרך – זו אחת הקריאות לנו להתגבר ולשמור את ההלכה גם כשהיא מוציאה אותנו מאזור הנוחות שלנו, כמו (חס ושלום) במצב של מחלה או פגיעות גוף שלא ניתן לטבול לתקופה מסוימת.

כל טוב והרבה שמחה ושלום פנימי

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: שלום, אם אני רוצה להתפלל לרפואת חולי העולם, למשל עכשיו לרפואת חולי הקורונה בעולם, איך אני עושה את עם הידיעה שיש גם הרבה אנשים רעים כמו טרוריסטים כאלו ואחרים שמבחינתי דווקא שימותו. איך בעצם אני מתנסח? אם אני מבקש רפואה לכל חולי הקורונה זה לא ניסוח מדוייק כי אני רוצה שכל האנשים הטובים שחולים בקורונה יתרפאו, ולא באמת כולם.

תשובה: שלום וברכה

מנהגה של תפילה היא שכאשר מתפללים תפילה ציבורית כללית – לא עוסקים בחילוקים השונים בין בני אדם, אלא מתפללים על כלל העולם כולו, שכן טובת העולם כולו עומדת כאן לדיון.

דבר זה אנו למדים גם מדבריו של אברהם אבינו מול ריבונו של עולם, בבקשו כי כל סדום תינצל אם יהיו בה עשרות צדיקים בלבד. כדאי לקרוא את ההקדמה של הנצי”ב לספר בראשית, המבסס את דבריו יפה על עיקרון זה.

ואת הרצון כי מי שאינו ראוי לרפואה לא יזכה בה מכניסים לתוך הכוונות השונות בברכת “ולמינים אל תהי תקווה”.

כל טוב ורפואת עולם

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: האם זה הגיוני לוותר על בידוד לאנשים בגלל צורך בידורי או כל צורך אחר שאינו פיקוח נפש?
משרד הבריאות אישר לקבוצה בספרד להגיע למשחק כדורסל בישראל ממדינה מוכת קורונה כמו ספרד. מדוע להם כן, ולצרכים חשובים לא פחות לא?
עיתונאים? בדרנים? ואולי רופאים כן?

תשובה: שלום וברכה

אני לא יודע מה הייתה מערכת השיקולים של משרד הבריאות. גם אני תמה על כך, ואיני יודע להסביר אותה. אדגיש: יש היגיון בכך שצריך לשקלל בין החובה למנוע את התפשטות המגפה ובין הניסיון לשמור על אורח חיים רגיל. שמירת אורח החיים היא גם ערך בפני עצמו, אולם יש בה גם ערך רפואי מצד הבריאות הנפשית והחוסן של התמודדות עם המציאות. ברם, גם לזה יש גבול, ובוודאי שהספורט התחרותי אינו במקום הראשון. נראה שזו הייתה החלטה שגויה, וטוב שאתה כותב נגדה.

כל טוב

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: שלום לכם,

יש לי שכנה שחזרה זה עתה מחו”ל והיא בבידוד. פניתי אליה בשם כמה הורים בבקשה שלא תשלח את הילדים לגן בתקופת הבידוד, שהרי ברור שהיא כן רואה את הילדים שלה בתקופה הזו, והם באותו בית. היא מאד נפגעה. ואני לא מבינה. אף אחד לא כפה עליה. מדוע זה לא לגיטימי שנפנה בבקשה שכזו. מקסימום היא תגיד שלא. הבטחתי לה שאשאל רב, ואשמח לקבל תשובה.

תשובה: שלום וברכה

בשעה שאדם נפגע – אנו כמובן מתחילים באמפתיה כלפיו. אין לנו עניין לפגוע בבני אדם.

ברם, החובה מוטלת גם עליו. שהלוא היא לא אשמה בכך שהיא בבידוד – ועל כן אין לה במה להיפגע. דברים שאדם לא אשם בהם הם לא סיבה להיפגע. העובדה שהיא חייבת בבידוד והיא שומרת עליו – צריכה לחזק אותה. היא עושה את הדבר האחראי, מקפידה שלא לפגוע בציבור, וזו התנהגות מוסרית וערכית, וכמובן מחייבת מצד ההלכה. העובדה שהילדים שלה עלולים לסכן את הילדים האחרים בגן – אף היא לא פוגענית. זו לא אשמתה. אולם זו כן אחריותה שלא לעשות כך. והיא צריכה להיות שמחה על כך.

אולם, היא כן יכולה לטעון שההוראות לא קבעו שלא לשלוח ילדים לגן, ועל כן מותר להורים לבקש, אולם לא לתבוע את הדבר, כל עוד ההוראות אינן כאלה. גם לדבר הזה יש אינטרס ציבורי – שלא ליצור שיתוק מוחלט של חיינו, כך שצריך לשקלל את הכל.

על כן, אין מקום להיפגע, ומותר לבקש ממנה את הדבר, והיא גם רשאית להחליט שהיא לא מסוגלת לעשות זאת, ואולי להפך – בשיח כן ופתוח תימצא הדרך היותר טובה כדי שכולם יעשו ביחד את הדבר הנכון.

כל טוב ורפואה שלמה

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: רציתי לבקש את חוות דעתכם על אישי ציבור שבגלוי קוראים להפר את הנחיות משרד הבריאות ושאם יהיה סגר להפר את הסגר. האם הציבור צריך למצוא דרך ‘להעניש’ קולות כאלו?

תשובה: שלום וברכה

חלק בלתי נפרד ממהות השלטון הוא החובה לציית לו, עד הגבול בו השלטון נעשה לא לגיטימי. השלטון בישראל הוא לגיטימי, ויש חובת ציות לו.

חז”ל אמנם לא הכירו את השלטון הדמוקרטי, אבל עקרונות שהם קבעו ביחס לשלטון המלוכני צריכים להיות מיושמים בדרך המתאימה גם בשלטון הדמוקרטי. בין העקרונות האלה נמצא האיסור למרוד במלכות, “שום תשים עליך – שתהא אמיתו עליך” וכדו’. אנרכיה היא המצב החמור ביותר מבחינה פנימית, והוו מתפללים בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. זהו העיקרון המוסרי היסודי כלפי השלטון.

ההכרעה אם ‘להעניש’ את אישי הציבור הקוראים לעשות אחרת נתונה בשיטה הדמוקרטית בידי הציבור.

כל טוב ושלא ננהג כך.

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: אני בעל חנות גדולה בשכנות לקהילה שבהוראת רבניה אינה שומרת על ההנחיות בנושא הקורונה. האם מותר לי שלא לאפשר לאנשים מהקהילה הזו להיכנס לחנות שלי?

תשובה: שלום וברכה

בוודאי שמותר לך לא לאפשר למי שאינו שומר את ההוראות לא להיכנס לחנות. למעשה אתה חייב לעשות כך. אולם, לעשות את זה בלי שנאה ובלי טינה, אלא באמירה פשוטה ובניסיון להם לשנות את התנהגותם.

כל טוב

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: בעקבות הנחיית משרד הבריאות ללבישת מסיכות במרחב הציבורי, האם מותר לעשות “שיימינג” לאדם אשר מפר את ההנחיות? כמובן שבמרחב הציבורי לא תהיה לכך השפעה רבה אבל אם מדובר בציבור יחסית מצומצם כגון קהילה בית ספר או ישיבה, יש סיכוי להשפעה. (אשמח לקבל גם את המקורות שיובילו לתשובה).

תודה!

תשובה: שלום וברכה

שאלה זו היא רגישה ועדינה מאוד, ונוגעת בענייני דאורייתא לשני הצדדים – הן איסור הלבנת פנים, לשון הרע וכדו’, ומצד שני החובה לקיים את “ולא תעמוד על דם רעך”. החזקוני על התורה, בפירושו השני, אכן כתב שלא לחינם נאמרו שתי המצוות האלה בפסוק אחד, כדי ללמד שאנו חייבים לדעת שאנו מחויבים לשני הצדדים – גם להיזהר מאוד מלפגוע באנשים, וגם להיזהר מאוד שהשתיקה לא תביא לעמידה על דם רענו.

לפיכך, אנו מודרכים לפי העקרונות של החפץ חיים בתחילת פרק עשירי, לאמור: נקודת המוצא היא שלא כותבים דברים רעים על בני אדם. ברם, ישנם מצבים שבהם חובה להגן על הבריות, שזה הבסיס ל”לשון הרע לצורך”, שכאשר הם מתקיימים אסור לשתוק, וחייבים להתמודד עם הבעיה.

החובה הראשונה היא כמובן לפעול לשם שמיים – לא מצד רצון להיות צודק ומוערך, לא מצד הרצון לנקום או לפגוע, אלא רק מצד העניין עצמו, שאם לא הייתה חובה לעשות כך – לא היינו עושים. לאחר מכן יש לקבוע את הנחיצות, לאמור: האם אמנם מדובר במצב בו אותה משפחה ממש מסכנת את הבריות. אם אכן זה כך, יש לבחון האם אפשר קודם כל לשכנע אותם, ולבקש מהם לנהוג כהוראות. אם הדבר לא נענה – אז יש לעשות זאת במידה המצומצמת ביותר האפשרית, בלי להגזים ובלי להשפיל, רק בנוסח של שרות ענייני לציבור (המילה “שיימינג” אפוא אינה מוצלחת, כי היא כוללת בתוכה Shame לאמור: ביוש, וזה בוודאי אסור).

כאשר כל אלה מתקיימים אז אכן מקיימים את מצוות התורה “לא תעמוד על דם רעך”, תוך זהירות מוקפדת שלא להלבין פנים.

כל טוב ויישר כוח

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: קראתי על מקרה של חולה קורונה שטס למרות שהיה מאומת. אני מקווה ושהמדינה תעניש אותו. השאלה שלי היא מה אנחנו כאזרחים צריכים לעשות? איך מגיבים לאדם כזה?

תשובה: שלום וברכה

שאלה זו היא חשובה מאוד, שכן היא נוגעת להרבה מאוד מצבים בהם בני אדם נוהגים שלא כשורה, ועל ידי כך פוגעים באחרים. ואכן, לא מדובר בענישה במובן המקובל של המילה, כי זו חובתה ואחריותה של המדינה. אבל יש לכך גם השלכות חברתיות משמעותיות.

קודם שפונים להיבטים החברתיים, חשוב מאוד לברר את הפרטים. אמצעי התקשורת למיניהן היו אמורים להיות אמינים, אולם מסיבות שונות הם איבדו את אמינותם בדיווח על מקרים מעין אלה: הם רצים לפרסם ‘סקופ’ לפני שהם בדקו את העובדות, לא עושים הצלבות מידע וכדו; הם אינטרסנטיים, כי ככל שהסיפור יהיה יותר מזעזע הוא ימכור יותר, ועל כן יש להם עניין להציג את הדברים בצורה מניפולטיבית; וכדו’.על אחת כמה וכמה דברים הנכתבים ברשתות חברתיות.

על כן, צריך לעשות את העבודה לבד, ולנסות גם להגיע למקום בו האדם המואשם מציג את הסיפור מנקודת המבט שלו, ואז אפשר בכלל להתחיל לעשות דבר מה בעל משמעות. אדגיש כי אין כוונתי לדרישה וחקירה במובן המלא של בית הדין, אלא בקווים יסודיים ועיקריים של הסיפור. לאחר שהתמונה המצטיירת קצת מתבהרת – יש הרבה דברים שמוטל עלינו לעשות. העיקרי שבהם הוא לבחון כיצד אנו יכולים למנוע את הפעמים הבאות, לצאת נגד ההתנהגות הזו, להטיל סנקציות חברתיות על מי שנוהג כך (למשל: אני לא הייתי נותן לו עליה לתורה לבית הכנסת). להציף את החשיבות הגדולה של אחריות כלפי האיסור להזיק את האחרים, וכדו’.

בדרך זו מתמודדים עם המשמעויות החמורות של מעשה זה.

כל טוב ויישר כוח

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: הייתי היום בסופר לקנות מזון. כשהתקרב אלי חרדי התרחקתי ממנו אפילו יותר מ-2 מטר. אני לא רוצה להסתכן. ראיתי שהוא נפגע. אבל, מה אני יכול לעשות אם הוא בא מחברה שריכוז החולים בה כה גבוה בגלל זלזול בנהלים. כעת יש לי נקיפות מצפון. אשמח לדעתכם. כיצד ראוי לנהוג בסוגיה זו?

תשובה: שלום וברכה

זו אכן דילמה גדולה, עדינה ורגישה.

מצד אחד, ההלכה והמוסר מתירים לאדם לשמור על בריאותו. כלל יסודי הוא בהלכה ש״שלך קודם לשל כל אדם״, ו״חייך קודמין לחיי חברך״. זו הסיבה, לדוגמה, שהמשנה בפרק השני של בבא מציעא קובעת ״אבדתו ואבידת אביו – אבדתו קודמת”, לאמור: אם אב ובנו איבדו את ארנקם, רשאי הבן לחפש ראשית את הארנק שלו, עוד קודם לאבידתו של אביו. האינסטינקט הראשוני מתמרד נגד עמדה זו, ורואה בה עמדה המנוגדת למוסר, לחובת כיבוד הורים, ולציפיות מהאדם לוותר על האינטרסים שלו לטובת האחר. ברם, ההלכה אינה כזו, ולדעת ר״ש שקאפ זצ״ל, בהקדמה לספרו ״שער יושר״ היא טוענת בדיוק את הטענה ההפוכה על דמות האדם, ועל ההלכה, ומלמדת אותנו כלל גדול על דרכה המיוחדת של התורה.

בדרך כלל, אין ההלכה תובעת מהאדם לעשות דבר מה שהוא מנוגד למהותו העצמית. זה נכון באופן כללי, אך יש מצבים חריגים שאינם קשורים לנושא הדיון הזה שאנו נדרשים לעשות כך, כגון בחובות “ייהרג ואל יעבור”. קיים בנו יסוד גדול של אהבה עצמית, דאגה לאינטרסים שלנו, שאיפת חיים ובעלות על רכוש. זה מי שאנחנו. ההלכה מכירה בכך, והיא אינה פועלת בניגוד חריף וישיר לעצם מהותו של האדם. התביעה היא ״ואהבת לרעך כמוך״ ולא יותר ממך. מותר לאדם לפעול בראש ובראשונה לאור האינטרסים שלו, ובכך הוא מממש את הבסיס היסודי ביותר של הקיום.

אני מבקש להדגיש כי המיוחד בעמדה ההלכתית הזו הוא שזו נקודת הפתיחה, אך לא נקודת הסיום. שכן, מכוחה של עמדה יסודית זו – קוראת ההלכה לאדם להרחיב את ה״עצמי״ שלו. היא מכירה בבעלותו המוחלטת על חלקת האדמה שלו, אך תובעת ממנו להפריש לקט שכחה ופאה, לתת תרומה ומעשרות, להביא ביכורים וכדו׳. הרחבת העצמי הזו אינה נוגעת רק לחקלאי, והיא קיימת במצוות של צדקה, מחצית השקל וכדו׳. זוהי אחת התבניות המקסימות ביותר של התורה: נביעה המתאימה לדמות האדם ואופיו, וקריאה לצמוח מעוז החיים הטבעיים אל הנדיבות, הקדושה והביטויים האחרים של צלם א-לוהים שבאדם.

מצד שני, אסור לאדם לפגוע באדם אחר שלא בצדק. ויש אפשרות חס ושלום שתהיה פגיעה שלא בצדק.

על כן, נראה שראוי לנהוג כך:

א. כל עוד לא מוטל סגר על הקבוצה שאליה משתייך אותו אדם (במקרה הזה חרדים, אך לא רק), צריך להימנע מכך. לשמור על כל כללי הזהירות, אך לא לעשות זאת. ברם, אם יוטל סגר – הדבר מותר.

ב. גם כשעושים זאת, זוכרים תמיד שלא לפגוע. להיזהר. עושים זאת בחיוך, בבקשה, בהסבר והתנצלות, כדי שלא תהיה זו רעה גדולה הצומחת ממעשה נכון.

כל טוב

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: שלום לכם, האם מותר או אולי אפילו חובה לדווח על מי שמקיים מניין בסתר בימים אלו. אין לי כוונה לפנות אליו או לדבר איתו בדרך אחרת. הוא לא יבין אותי, ואני גם לא רוצה שהוא ידע שאני דווחתי עליו. אני שואל האם מותר לי או שזו אפילו חובתי לדווח עליו למשטרה?

תשובה: שלום וברכה

יישר כוח על השאלה הזהירה הזו.

כבר מתחילת המשבר התייחסנו לשאלות אלו. אפשר לראות חלק מהן כאן. ואכן, זו הדרך שצריך ללכת בה:

א. לראות חובה של ממש למנוע את המניין הזה, כי הוא מסכן אחרים.

ב. לנסות קודם כל כן לדבר על כך עם העוסק בזה. זה תמיד יותר טוב.

ג. אם זה לא אפשרי, או אם זה לא עוזר – יש חובה הלכתית לדווח, ולא רק רשות לעשות זאת. זהו חלק בלתי נפרד ממצוות התורה “לא תעמוד על דם רעך”, ואנחנו גם מצילים את המשתתפים במניין הזה, אך בעיקר את הציבור המקיף אותם, וייפגע על לא עוול ברפו.

ד. גם כשמדווחים – לעשות זאת לשם שמיים, בצורה עניינית ולא מנופחת, לאור הכללים שקבע החפץ חיים ב”לשון הרע לצורך”.

כל טוב ובשורות טובות

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: איך אפשר להבין את זה שבשם התורה מסכנים את העם כולו? מה הם לא בני אדם נורמליים?

תשובה: שלום וברכה

מטבע הדברים, את השאלה על אלו שמסכנים את עצמם ואת הציבור, ואיך זה מסתדר עם התורה – צריך לשאול אותם. אני לא יודע לענות על שאלה זו, אלא לעשות שני דברים:

א. להזכיר לעצמנו שחלק גדול נהג כך מחוסר ידיעה, מחוסר מודעות וכדו’, ולא עשה זאת “בשם התורה”, כי אם “בשם קריאת המציאות” באופן לא נכון.

ב. לחדד אצלנו את הנאמנות לדבר ה’, שמתבטא בהלכה, וההלכה קובעת שצריך מאוד מאוד להקפיד שלא להיפגע, ועוד יותר – שלא לפגוע, לשמור את מצוות התורה של “ולא תשים דמים בביתך”, לשמור את מצוות התורה של “לא תעמוד על דם רעך”, ובכך להיות נאמנים באמת לתורה, בנוסף להתייחסות המוסרית והאנושית הראויה.

כל טוב

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: נכון להיום לא מפרסמים את שמו ותמונתו של מי שחולה בקורונה. כתוצאה מכך מכניסים לבידוד אנשים שלא היו חייבים להיות. האם זה מוסרי? האם צנעת הפרט של החולה גוברת על הסבל של מי שנמצא בבידוד חינם? מה הבושה הגדולה בזה שמישהו חולה קורונה שצריך להסתיר זאת מן הציבור בכל מחיר?
ערכי זכויות הפרט תמיד גוברים? מה אומרת היהדות?

תשובה: שלום וברכה

יישר כוח על השאלה.

במפגש שבין עקרונות צנעת הפרט ושלום הרבים וזכותם שלא להיכנס לבידוד – נראה שאכן קודמת הזכות של האחרים על פני צנעת הפרט של היחיד.

בעיקר, בדיוק כפי שכתבת, בשל העובדה שזה שהוא חולה בקורונה אינו בהכרח אשמתו, ואפשר שאף הוא נדבק שלא באחריותו, ולכן אין בכך בושה גדולה.

אולם, כפי שכתבנו כאן – גם כאשר יש היתר לפרסם, ואולי אפילו חובה לפרסם, לימד אותנו החפץ חיים כי מבחינה מוסרית צריך גם להקפיד על כך שהדבר ייעשה בדרך הראויה: שהפרסום יהיה לשם שמיים ולא לשם ניצול הזדמנות, שבאמת יהיה צורך בכך כי נכנסו לבידוד הרבה אנשים, שהוא יהיה מידתו והמינימום הנדרש, ולבדוק בכל מקרה האם הדבר עלול לגרום נזק נוסף ומיותר.

וכשעושים זאת בדרך הראויה – עושים את הדבר הנכון מבחינה מוסרית והלכתית.

כל טוב

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: כתבתם באתר שצריך לפרסם לציבור את שמות החולים בקורונה, ורציתי לשאול על מי מוטלת החובה הזו?
האם על היחיד או על החברה? מדוע שהמדינה לא תעשה את זה? זו אינה חובתה המוסרית כלפי הציבור? איך יכול להיות שתרבות של זכויות הפרט השתלטה עלינו גם על חשבון בריאות הציבור?

תשובה: שלום וברכה

יישר כוח על השאלה האחראית.

נתחיל בהצגת הדילמה: בד בבד, עם החובה להגן על הציבור, צריך לזכור כי לפרטיות ולאינטימיות יש מעמד די גבוה (“הולך רכיל מגלה סוד”), אך הן גם בעלות משמעויות יותר רחבות: לא היינו רוצים שלשלטון יהיה הרגל שהוא יכול לעשות לאזרחים ככל שירצה ויסבור שנכון לעשות. גם זה היבט אתי מאוד חיוני של הסוגיה, כדי שלא יתקיים בו “לבלתי רום לבבו מאחיו”.

ואף על פי כן, נראה שאתה צודק, ובמצב זה קיימת חובה לדאוג לבריאות הציבור, והיה ראוי שיידעו כולם מי חולה. זה מחייב גם את החברה לא להתייחס לחולים כאשמים ופושעים, וגם לא כמצורעים, אלא כאתגר חברתי רחב המחייב את כולנו גם לפעול לטובתם ולדאוג להם, ועל ידי כך לרכך את משמעות הפרסום.

כל טוב

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: שלום לרב, האם יש בעיה הלכתית לפרסם את שמו של חולה קורונה שנמצא על פי ההוראות בבית? לפחות בין המשפחות שגרות בסביבה?
לכאורה זה צריך להיות מותר: זו אמת, לתועלת, ואין דרך להשיג את התועלת הזו אחרת (שהרי אם לא נספר מי זה לא כולם ידעו להיזהר).

תשובה: שלום וברכה

העובדה שמישהו חלה בקורונה אינה אומרת עליו שום דבר רע. הפרסום נועד להגן על הבריות מלהגיע לבית זה. לכן, בוודאי שחובה לפרסם זאת. אדגיש כי הדברים אינם נכתבים על מי שנמצא בבידוד, אלא על מי שהוא חולה. אולם, יש לעשות זאת בהשראת עקרונות ‘לשון הרע לצורך’ של החפץ חיים, כלומר: לבקש מהחולה עצמו וממשפחתו לעשות זאת בעצמם, שכן זה הדבר הנכון ביותר לעשותו. ואם הם לא מסכימים – לעשות זאת בדרך מיידעת בלבד, ללא עמדה שיפוטית או מעליבה.

כל טוב ויישר כוח

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: האם חייבים לדווח על מישהו שמקפיד להיות בבית בבידוד, אבל בתוך הבית אינו מקפיד ונמצא יחד עם בני משפחתו?

תשובה: שלום וברכה

את השאלה הזו צריך לשאול את רשויות הבריאות. והיה אם הן קובעות שכן – חובה לעשות כך.

אשמח אם תקראו את המכתב לרבנים המופיע כאן.

כל טוב ופורים שמח

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: שלום לכם, יש לי חבר שנמצא בבידוד, אבל מפעם לפעם הוא יוצא ממנו. כמובן, רק לדברים שנראים לו מאד חשובים. ראיתי שכתבתם בתשובה שחייבים לנסות לשכנע את החבר שלא לצאת מהבידוד. אני לא מרגיש בנוח לעשות זאת, ויחד עם זאת זה ממש לא בסדר שהוא יוצא מהבידוד ומסכן את כולנו. מותר לי או אולי אני אפילו חייב לדווח עליו?

תשובה: שלום וברכה

כפי שכתבנו בתשובות קודמות – הדבר הנכון והטוב הוא להתגבר על חוסר הנוחות ולדבר עימו על כך. והלוואי וזה יצליח. ואם לא – קיימת חובה להגן על הציבור מפניו.

כל טוב

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: לא ברור לי למה לא מפרסמים את שמות האנשים שנמצאים בבידוד הרי בדרך זו נוכל להתגונן טוב יותר, ובעיקר כדי לוודא שמי שצריך להיות בבידוד אכן נמצא שם. כל החשאיות הזו מבטיחה תקלות. מדוע המדינה הפכה את זה לסוד? האם אני כאדם פרטי יכול לספר לחברי בסביבה על שכן שהוא בבידוד או שיש עם זה בעיה מוסרית?
אשמח לדעתכם.

תשובה: שלום וברכה

מטבע הדברים, אני לא מכיר את כל השיקולים של אי-פרסום, כגון הבעיות הטכניות, סכנת פרסומי הטעות, האפשרות שזה ייהפך לנשק (פייק-בידוד על אנשים) ועוד. אתייחס רק להיבט המוסרי, האתי וההלכתי:

באופן עקרוני, מותר לפרסם את השמות, ואולי אפילו חובה לעשות כך. התורה מצווה ״לא תעמוד על דם רעך״, ואנו חייבים לדאוג שלא נסתכן.

כמובן, שההלכה תובעת שהדבר ייעשה בדירוג, בדיוק כפי שכתב החפץ חיים לגבי לשון הרע לצורך. ראשית, צריך לדעת בבירור שאותו אדם אכן חייב בבידוד, ואכן מפר אותו; שנית, צריך לנסות לשכנע אותו לא לעשות כך; ורק לאחר מכן לפרסם.

זכות האדם לפרטיות היא אכן גדולה מאוד, אולם כשהיא מתנגדת עם בריאות הציבור ועם האחריות הגדולה לכך – היא נדחית מפני החובה הציבורית.

בקיצור נמרץ תוכל לראות כאן.

כל טוב

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: בישראל כבר למעלה מ60 חולי קורונה והמגפה אינה נעצרת. מדוע לא מפרסמים את שמות החולים כדי השציבור ידע להיזהר?
האם יש בעיה הלכתית לפרסם שמישהו חולה (לא בבידוד מניעתי) במיוחד מי שחולה בבידוד ביתי?
מדוע שהציבור לא ידע ויזהר?
זו ממש סכנת נפשות. מי יכול להיות ערב לכך שהוא לא יוצא מהבית? שאיש מבני משפחתו לא נדבק ומדביק?
ובקיצור, שאלתי, האם יש איסור לספר לאחרים על מישהו שחולה ושמו לא פורסם? האם יש מצווה לספר?
מדוע כחברה אנחנו לא מפרסמים בצורה מסודרת את שמות החולים (לפחות מי שבבידוד ביתי) כדי שהציבור ידע ויזהר, וגם כדי שלא יפיצו שמועות על אחרים?
יש להלכה מה להגיד בנושא?

תשובה: שלום וברכה

אני לא יודע לייצג את המדיניות הממשלתית על פרסום שמות החולים, אם כי אני מתרשם כי כאשר מדובר באנשי ציבור – הדברים מתפרסמים, ואילו כאשר מדובר באנשים פרטיים, מעדיפים שלא לחדור יתר על המידה לפרטיותם, אך כן מיידעים את הציבור בדברים שהציבור צריך לדעת לגבי מסלול החיים של החולים.

נראה לי שזו עמדה אפשרית, אם כי נראה שעמדת ההלכה בשאלה מוסרית זו כך שטוב יותר לפרסם את השמות. הדבר אינו נובע בשל העובדה שפרטיות האדם אינה חשובה. להפך, כתבנו על כך פעמים רבות בצהר לאתיקה, כגון כאן. אולם כאן יש שלושה נימוקים מצטברים לפעול אחרת: ראשית, אין מדובר בפגם באדם עצמו. הוא לא עשה מעשה רע, ועל כן צריך להתרגל להתבייש רק ממעשים לא טובים שאנו עשינו, אך לא מהעובדה שלקינו במחלה; שנית, מדובר אכן בהצלה גדולה, ויש חשיבות גדולה בעיכוב ההתפשטות; ושלישית – זה גם מאפשר להתפלל על אותו אדם.

ההעדפה הגדולה ביותר היא כמובן שהחולים ומשפחתם יפרסמו זאת בעצמם, ואז גם לא תהיה תחושה של כפייה עליהם, אולם אם הדבר לא נעשה – נראה כי עמדת ההלכה נוטה יותר לעמדה של כל פרסום.

כל טוב ורפואה שלמה

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: אמא של אחד מהילדים בבית הספר של בני בבידוד, ואני לא מאפשרת לילדי ללכת לשחק באותו בית גם אם משרד הבריאות מתיר זאת. מטריד אותי מאד שאני יודעת ואמהות אחרות אינן יודעות ואינן יכולות לבחור להיזהר. האם זה מוסרי שאני שאני לא מגלה להן? האם מותר לי? האם אני חייבת?

תשובה: שלום וברכה,

זו שאלה רגישה ועדינה.

מבין התשובות השונות האפשריות לשאלה זו – אני מעדיף את זו הפועלת לאור הוראות משרד הבריאות. שכן הוראות אלה משקללות את ההיבטים השונים של העניין, ולכן חובה לציית להן, ובד בבד צריך להיזהר מלהוסיף עליהן. כמובן שמותר לאדם להוסיף על עצמו ׳חומרות׳ וזהירות יתר, אולם במצב בו הדברים יכולים לפגוע באחרים – צריך להיזהר.

כל טוב ובריאות

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: אצלנו בשכונה יש סערה גדולה בגלל שמישהו שצריך להיות בבידוד הסתובב מחוץ לבית, ויש ויכוח גדול האם לדווח עליו או לא. זה הפך להיות מאד לא נעים. אני שואלת איך מחליטים? ומי מקבל החלטה על כך?

תשובה: שלום וברכה

התורה וההלכה, המוסר והאתיקה, מצווים עלינו להתמודד עם מצב זה, ולא לשבת בשקט. על הרקע לחובת ההתמודדות הזו אפשר לקרוא באתר של צהר לאתיקה.

על מי היא מוטלת? אם יש הנהגה ציבורית לשכונה – עליה. ואם לא – על כל אחד. ואף שזה לא נעים – זו חובה.

יש דרך לעשות זאת: ראשית, מבקשים לשכנע, ושיקבל את זה על עצמו. זה תמיד טוב יותר מכל דבר אחר. שנית, מבררים היטב את העובדות. אולם אם אלה ברורות – חובה לדווח.

זוהי מצוות התורה ״לא תעמוד על דם רעך״, וחובה עלינו להסיר דמים מביתנו.

כל טוב

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: משפחה שבה אדם הנמצא בבידוד ביתי אך אינו מקפיד על הנחיות משרד הבריאות בתוך ביתו. מה יש לעשות עם זה? במידה והוא נשא ייתכן שגם בני ביתו נדבקים בשעה זו ואם הם מסתובבים ביישוב ומוסדותיו הרי הם מסכנים את החברה. כן שמעתי שמשרד הבריאות ניסה לאכוף את הבידוד הביתי. לא שמעתי שהוא נכנס לבית לבדוק את הבידוד בתוכו. אין לי מושג אם זה אפשרי. השאלה אם חוקית וחברתית יש עניין לדווח לרשויות על הנעשה בתוך הבית, האם יש עילה ודרך חוקית למנוע מבני ביתו שהיה במקומות סגורים דוגמת מעון או בית כנסת? מה קורה אם מישהו כזה מפר את הבידוד הביתי? האם חלה חובת דיווח לרשויות על אדם שאינו יוצא מביתו אבל מסתובב בבית בצורה חופשית כשגרים שם עוד בני משפחה?

תשובה: שלום וברכה

אחלק את תשובתי לשני חלקים.

ראשית, את ההוראות צריך לברר אצל נותני ההוראות. אכן, ההיגיון אומר שבני הבית מועדים הרבה יותר להידבק, אבל איני יודע מהן ההוראות המדויקות לגבי בן בית שיוצא החוצה וכדו׳. כאשר ההוראות האלה מופרות – יש מקום לדווח על כך, גם אם זה בתוך הבית.

את ההצדקה ההלכתית לכך אשמח אם תקראו במכתב ארוך יותר שעוסק בנושאים אלה באתר של צהר לאתיקה.

וכפי שהלכות לשון הרע לצורך מחייבות – מוטלת עלינו חובה לנסות קודם כל לשכנע. לפני דיווח. אבל אם הדבר אינו קורה – מותר, וטוב לנו כי נשנה את המינוח ״הלשנה״ למינוח ״לא תעמוד על דם רעך״. לעתים גם השתיקה אסורה. ולקהילה מותר למנוע כניסה לבית כנסת וכדו׳. חובת ההגנה על הציבור (אם אלה אכן ההוראות) היא גדולה מאוד.

כל טוב

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: ראיתי שכתבתם בתשובה לגבי מי שיודעת שהשכנה בבידוד ולכן לא שולחת לשם ילדים, אבל, השכנים שלא יודעים זאת כן שולחים – והשאלה היתה האם זה מוסרי לא לספר לאמהות של השכנים. כתבתם שצריך לשמור על הוראות משרד הבריאות. אני לא מבינה את התשובה. האם משרד הבריאות התייחס לשאלה האם לאדם פרטי מותר לפרסם על שכנו שהוא בבידוד? לא ראיתי?
השאלה הזו מעשית לגבי, ואני מבקשת להבין, האם ראוי אולי גם חובה, שאם אני יודעת על שכנה שבבידוד לספר על כך להורים שגרים בסביבה הקרובה כדי שיבחרו האם להחמיר על עצמם ועל משפחתם ולא לשלוח את ילדם לשם? אני חשה שזה עוול גדול שאני יודעת והם לא, ולא ברור לי למה יש לי זכות שלא לספר זאת להם? תאר לעצמך שילד שלהם יבוא לשחק שם וידבר, ואני ידעתי ולא פרסמתי?!
אשמח לכללים שיעזרו לי להבין מה לעשות.

תשובה: תודה רבה על השאלה, המחייבת אותנו לחדד טוב יותר את מה שכתבנו בעבר:

העיקרון היסודי המנחה אותנו הוא שמשרד הבריאות צריך לקבוע את הכללים הרפואיים המחייבים. הוא זה שצריך לשקלל את חובת הזהירות מפני הדבקה והצורך לעכב את התפשטות הנגיף, ביחד עם שיקולי נגד, כגון חרדה לאומית ואישית, קריסת הכלכלה וכדו’. לכן, לא אנחנו קובעים את הנושאים הרפואיים.

משרד הבריאות אכן אינו קובע את הכללים המוסריים. הכללים האלה יונקים ממקורות הלכתיים, מוסריים ואתיים כלליים.

לכן, אם משרד הבריאות קבע כי בבית שיש בו אנשים בבידוד – אסור לשלוח ילדים לשחק, אזי חובה לא לשלוח, וראוי שהבית עצמו יפרסם את העובדה שהוא כעת נמצא חלוץ במאבק נגד הקורונה, ושלא יבואו ילדים לשחק. אם משרד הבריאות לא אסר איסור זה, ואנו יודעים כי בבית הזה מקפידים על הבידוד – לא יהיה זה נכון לפרסם אזהרות נוספות, לאור הדברים שנכתבו לעיל.

ניתן להבין היטב את ההתלבטות שלך, ואת הרצון להחמיר על עצמך, ולאפשר לכל החברות להחמיר על עצמן. אולם, אם ה’חומרות’ האלה אינן חלק מהוראות משרד הבריאות – הן עלולות לגרום נזק ולא תועלת, ולכן אנו ממליצים שלא להפיץ את השמות. אולם, אם בבית שם לא שומרים על כללי הבידוד – חובה ליידע את כולם.

כל טוב

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: מאד מוטרדת לגבי הורי בליל הסדר. לא עולה על דעתי להשאיר אותם לבד. גם לא יתכן שאסכן אותם. מה עלי לעשות?
תוכלו לעשות לי סדר במחשבה?

תשובה: שלום וברכה

ראשית, יישר כוח על הרצון, על הדרך, ועל המחשבה הנכונה והראויה. כרקע לדברים אשמח אם תקראי את שכתבנו על הנושא: עם כל הכאב – אל תהיו עם ההורים בליל הסדר. ואין לנו ברירה השנה אלא למצוא כל דרך להקל על ההורים את החוויה הזו. אני מניח שנמצא עוד ועוד דרכים כדי לעשות כן, ככל שנוכל.

כל טוב ובתקווה לשמחות גדולות

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: הרעיון להשאיר את אמא שלי לבד בליל הסדר לא עולה על דעתי כלל. האם שברון הנפש והצער שלה להיות בליל הסדר לבד לא חשובים יותר או אפילו מסוכנים יותר, מאשר להתארח אצלנו בליל הסדר בזהירות רבה?

תשובה: שלום וברכה

יישר כוח על הרגישות הרבה ועל שיתוף בהתלבטות.

זוהי דילמה שאין עליה תשובה חד משמעית. קשה מאוד לענות על השאלה מה טוב יותר לאדם הבודד – בדיוק כפי שכתבת, בין שאלת הסכנה הנולדת מבדידות, ובין מצד שני ההסתכנות להידבק וחס ושלום להיאלץ להילחם על חייה. אני לא אפידמיולוג , וממילא איני מוסמך לתת תשובה לשאלה זו.

אוכל לומר רק זאת: סביר להניח כי אם אתם תנהגו באופן מיוחד בשבועיים הבאים, ותשמרו על עצמכם באופן קפדני מלצאת החוצה ומאפשרות ההידבקות, יהיה יותר מקום לארח אותה, וגם זאת לאור כללים קפדניים מאוד, כדי שלא לסכן אותה, כיוון שהתורה וההלכה מחייבת אותנו להישמר היטב מלסכן את נפשותינו.

כל טוב ותקווה לבשורות טובות

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

שאלה: האם זה נכון להיכנס לבידוד של שבועיים כדי להיות עם אבא שלי בליל הסדר כדי שלא יהיה לבד?

תשובה: שלום וברכה

זו התמסרות מאוד גדולה ומאוד משמעותית. ובוודאי שהדבר נראה נכון לעשות אותו, אם אתה מסוגל לכך.
איני יכול לומר שיש חובה מוסרית או הלכתית לעשות כך, אבל בוודאי שזו מידת חסידות משמעותית מאוד, ואם תעשה זאת – ברכת חיזוק גדולה.

כל טוב

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר