תקציר
הדילמה
הדילמה שלפנינו כפולת פנים היא: מבחינה אתית, לפנינו מפגש מנוגד בין ערכים, צנעת הפרט מחד־גיסא ומניעת נזק מהזולת והחברה מאידך־גיסא; מבחינה מעשית, לפנינו מפגש בין חששות שונים, חשש להימנעות מקבלת טיפול וחשש לפגיעה באחרים.

עמדת היהדות
יסודה של חובת צנעת הפרט ביהדות נעוץ במצות עשה מקיפה של “ואהבת לרעך כמוך” (ויקרא יט, יח), והיא כוללת את האיסור לגלות סוד, לצער ולהזיק לאדם אחר. כמו כן יש איסור לגנות ולהציג פגמים של אדם אחר, כחלק מאיסורי לשון הרע ורכילות. אמנם כדי למנוע מאחרים נזק ופגיעה, מותר לחשוף מידע אישי על הזולת – ואף חובה לעשות זאת – בהסתמך על שתי מצוות: “לא תעמוד על דם רעך”, והשבת אבידה. אין להפר את חובת הסודיות הרפואית, אלא כשיש בכך הכרח לשם השגת התועלת, וגם אז תוך סיוגים ואיזונים. במקרה שניתן להביא לתועלת הרצויה באופן אחר, חובה זו עומדת בעינה.

מסקנות
לא מוטלת על הרופא חובה להפר את הסודיות הרפואית, ככל שלא מדובר בסכנת חיים מיידית. את החובה להעביר מידע גנטי רלוונטי לאחרים, עליו למלא בעידוד המטופל למסור את המידע לאלה שעשויים להיות מושפעים ממנו. במדרג של חומרת הפגיעה, גילוי מידע רפואי סתמי קל יותר ממידע שיש בו גנות של המטופל. לצורך מניעת נזק וסכנה, חובה לגלות מידע רפואי אישי של הזולת לגורמים רלוונטיים, בסיוגים הבאים: המידע והחשש לנזק מבוססים; חשיפת המידע תועיל; חשיפה רק במידה הנדרשת; כוונה נקייה.

1. הצגת הנושא

סודיות רפואית – כפי שהיא מוגדרת בחוק – היא חובתו של רופא ושל כל עובד במוסד רפואי לשמור בסוד פרטים אישיים של מטופלים ולא למוסרם לאחרים.1 באופן עקרוני, חובה זו זהה לכל סודיות מקצועית אחרת המעוגנת בחוק,2 אולם לסודיות זו חשיבות יתרה בשל השלכות כבדות המשקל שעשויות להיות להפרתה. על פי החוק, חובה זו אינה מוחלטת וייתכנו נסיבות שבהן מותר לאדם לגלות לאחרים מידע רפואי אישי של מטופל, וליידע בכך גורמים שונים, מוסדיים או פרטיים, ללא קבלת רשותו של המטופל;3 לעיתים אף חובה לפעול כך. נסיבות אפשריות לכך קיימות במקרה שבו התגלה מידע גנטי העשוי להשליך גם על קרובי משפחתו של המטופל. במסגרת נייר עמדה זה נבקש לבחון את חובת הסודיות הרפואית ואת הסייגים והמגבלות המוטלים עליה – לאור מקורות היהדות.

2. הדילמה האתית

החוק הקובע את חובת השמירה על סודיות רפואית מיוסד על ערך וצורך כאחד: ראשית לכול, הסודיות מחויבת מבחינה מוסרית, בשם זכותו של האדם לפרטיות וכחלק מההגנה על צנעת הפרט; מעבר לכך, הסודיות מחויבת מבחינה מעשית, שכן היא מעניקה ביטחון לכל אדם הזקוק לטיפול ביודעו כי הוא יכול לתת אמון במטפל שלא יחשוף את פרטיו האישיים מעבר לצורך. למעשה, רק באופן כזה יכול להתקיים שיתוף פעולה כן ומשוחרר בין המטופל למטפל; בהיעדר מוגנות אישית ודאית, עשויים אנשים רבים להימנע מקבלת טיפול מקצועי או להעלים מידע חיוני, מחשש לפגיעה בפרטיותם, ובכך לפגוע הן בעצמם הן בחברה כולה.4

מנגד, עשויים להיות מקרים שבהם הסתרת המידע עלולה לפגוע בזולת ואף בחברה כולה, וכן למנוע מהזולת טיפול מסייע ומציל חיים (כגון: באפשרות דיווח לאדם הנושא מטען גנטי שעלול למחלות שונות,  כגון אי־דיווח על מטופל שאינו כשיר לנהיגה או שאינו מתאים לנישואין). במקרים אלו קיימת חובת הגנה על הזולת העשוי להיפגע בלא עוול בכפו בשל מגבלות בריאותיות של רעהו (המטופל). 

הדילמה שלפנינו כפולת פנים היא: מבחינה אתית, לפנינו מפגש מנוגד בין ערכים, צנעת הפרט מחד־גיסא ומניעת נזק מהזולת והחברה מאידך־גיסא; מבחינה מעשית, לפנינו מפגש בין חששות שונים, חשש להימנעות מקבלת טיפול וחשש לפגיעה באחרים.

3. העמדה היהודית

1.3. צנעת הפרט

יסודה של חובת צנעת הפרט ביהדות נעוץ במצות עשה מקיפה של “ואהבת לרעך כמוך” (ויקרא יט, יח), שאיננה מוגבלת למעשים מסוימים, אלא היא “כלל גדול בתורה” (ירושלמי, נדרים ט, ד), המורה לאדם מישראל את דרכי התנהגותו עם זולתו.5 הניסוח המעשי של מצווה זו הוא לכל הפחות על דרך השלילה: “מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך”.6 בין השאר משמשת מצווה זו כמקור הלכתי לאיסור קריאת מכתב אישי של הזולת (חרם דרבנו גרשום),7 ולשמירת כבודו של הנידון למוות.8 מכלל הדברים עולה שהפגיעה בפרטיות הזולת אסורה כחלק ממצווה זו.9 נוסף על כך, ערך שמירת הפרטיות מתבטא בפרטי הלכות שונות וכדלקמן.

1.1.3. גילוי סוד

גילוי סוד של הזולת לאחרים הוא מעשה פסול משום הוא חושף את עולמו האישי של הזולת בפני אחרים בלא הסכמתו.10 מעשה זה איננו איסור הלכתי מובהק,11 אך הוא נחשב למעשה שלילי ופגום מבחינה מוסרית.12 שמירה על סודיות רפואית כלולה בעניין זה.

2.1.3. צער

הטחת דברים המסבים צער בפני הזולת אסורה מדברי תורה.13 אף סיפור דברים שאינו נעשה בפני הזולת אך עלול לצער אותו אסור כחלק מדיני לשון הרע;14 וזאת אף כשאין גנאי בתוכן הדברים כשלעצמם.15 שמירה על סודיות רפואית כלולה גם בעניין זה שכן גילוי המידע לאחרים עשוי להוביל לצער ועלבון בעבור המטופל.

2.3. נזק

סיפור דברים שיש בהם כדי להסב לזולת נזק כלול באיסור לשון הרע;16 וזאת אף כשאין גנאי בתוכן הדברים כשלעצמם.17 כאשר מדובר בגילוי מידע פרטי שעלול לגרום לנזק, הדבר חמור יותר שכן יש בכך גם משום גילוי סוד.18 היעדר סודיות רפואית עלול לגרום נזק גם לכלל החברה – ולא רק למטופל עצמו שיימנע מהמשך הטיפול – משום שייצור חוסר אמון בממסד הרפואי.19 מבחינה זו, גילוי מידע רפואי לאחרים חמור יותר מאיסור לשון הרע המצוי.

נוסף על כך, ההלכה קובעת שהסתכלות על הזולת במקום מגוריו הפרטי אסורה משום ‘היזק ראייה’.20 איסור זה מתפרש בהקשר זה בשני פנים: א. צנעת הפרט: הסתכלות ישירה גורמת למבוכה וחוסר נעימות של הזולת, ביודעו שמביטים בו בעת עיסוקיו האישיים (ברשותו) ולפיכך נאסרה;21 ב. הגבלת השימוש: אפשרות ההסתכלות על הזולת גורמת לו להימנע משימוש טבעי ונורמלי במרחב הפרטי שלו, מחשש שייחשף למבטם של זרים, ולפיכך נאסרה.22

בהתאם לכך, יש לאסור גילוי מידע אישי של המטופל:23 הן מפאת הפגיעה בפרטיותו, הן מפאת החשש מהימנעות האדם מקבלת טיפול רפואי כתוצאה מאפשרות הפגיעה בפרטיותו.24 אי־קיומה של חובה על שמירת סודיות רפואית אף עלול לגרום לנזק גופני של ממש; ומבחינה זו הוא חמור מהיזק ראייה.25

3.3. גנות ופגם

לעיתים, בגילוי מידע רפואי יש משום גנות שכן המידע חושף חולשות אישיות ופגמים מוסריים של המטופל; ככלל, עניין זה מתעורר ביחס לבעיות בריאותיות שנגרמו באשמת המטופל. במקרים מעין אלה גילוי המידע לאחרים חמור יותר.

1.3.3. לשון הרע

סיפור דברי גנאי על הזולת לאחרים אסור משום ‘לשון הרע’,26 איסור הכולל בעצמו גופי תורה רבים.27 גם מבחינה זו, חובה לשמור על סודיות רפואית – ככל שמדובר בליקוי בריאותי שנגרם באשמת המטופל.

2.3.3. רכילות

מסירת מידע אישי העשויה לעורר טינה וסכסוך חברתי של השומע כלפי מושא המידע אסורה משום רכילות: “הולך רכיל מגלה סוד” (משלי יא, יג).28 זהו גם אחד המקורות לאיסור קריאת מכתב אישי של הזולת (חרם דרבנו גרשום),29 אף מבלי לגלותו לאחרים,30 וגילויו לאחרים מעצים את חומרת המעשה. שמירה על סודיות רפואית מתחייבת גם מבחינה זו, ככל שמדובר בליקוי בריאותי שנגרם באשמת המטופל, שכן מידע זה עשוי להעיד על חיסרון באישיותו ולפגוע בו מבחינה חברתית.31

4.3. מניעת נזק וסכנה

כדי למנוע מאחרים נזק ופגיעה, מותר לחשוף מידע אישי על הזולת – ואף חובה לעשות זאת – בהסתמך על שתי מצוות: “לא תעמוד על דם רעך”, והשבת אבידה.32 הלכה זו נאמרה בקשר לאיסורי לשון הרע ורכילות החמורים, וכן לגבי גילוי סוד,33 והפוסקים הרחיבו אותה גם ביחס להפרת סודיות רפואית;34 כלומר ערך הסודיות הרפואית נדחה מפני ערך הצלת הזולת. כמו כן, לעומת החשש מפני פגיעה באמון הציבור במוסד הרפואי לשם קבלת טיפול, יש להעדיף הצלה מפני פגיעה ודאית. הגבלת החריגה לנסיבות יוצאות דופן מסירה גם היא חשש זה.

הוראה זו אמורה ביחס לפגיעות מסוגים שונים: נזק גופני, ממוני, נפשי ורוחני. רופא מחויב לגלות לרשויות כי מטופל מבקש רישיון נהיגה כשהוא סובל מליקוי או מחלה העלולים לפגוע בכושר הנהיגה שלו ולסכן אחרים.35 באופן דומה, יש להזהיר את הזולת מבעוד מועד מפני שותפות עסקית עם אדם שעלול לגרום לו הפסד;36 וחובה להעיד בבית הדין לטובת הזולת אף אם בכך ייאלץ הלה לחשוף מידע רפואי אישי.37 בעת הצעת שידוכין, חובה לגלות פגמים משמעותיים של אחד הצדדים כאשר עלול להיגרם מהם סבל וצער לצד השני בחיי הנישואין.38 במסגרת טיפולי פוריות, יש לדווח על טעות רפואית שתגרום לאיסורי יוחסין.39

הדברים אמורים אף ביחס לפגיעה ביחיד, ותקפים עשרת מונים ביחס לפגיעה בכלל החברה, כגון באיבוד האמון במוסד הרפואי שישמור על פרטיות המטופלים.

הוראה הלכתית זו נאמרה בדרך כלל, ביחס לפגיעה של האדם שמספרים עליו כלפי אדם אחר. כגון, חובת הרופא לגלות לרשויות על מטופל שמבקש רישיון נהיגה, כשהוא סובל מליקוי או מחלה שעלולה לפגוע בכושר הנהיגה שלו ולסכן אחרים.40 אולם ממקורה של ההלכה ומטעמה משתמע כי יש לגלות מידע אישי כדי למנוע מאחרים נזק ופגיעה, אף כשזו אינה נגרמת מאדם אחר;41 כגון בגילוי מידע גנטי לאחרים, שעשוי למנוע מהם נזק שעלול להיגרם להם מצד עצמם.42

5.3. חובת דיווח על מידע גנטי

במקרה של גילוי מידע גנטי, ניתן להשיג את התוצאה הרצויה, הבאת הגילויים הרלוונטיים לידיעת הזולת, בשני אופנים: על ידי דיווח ישיר של הרופא או על ידי מסירת המידע מצד המטופל. דיווח מצד הרופא עצמו אומנם יעיל יותר, אך נראה שקיימים כמה נימוקים שבגינם אין זו חובה המוטלת על הרופא ויש להטילה בראש ובראשונה על המטופל.

לאור האמור אין להפר את חובת הסודיות הרפואית, הטומנת בחובה ערך וצורך מובהקים, אלא כשיש בכך הכרח לשם השגת התועלת. במקרה שניתן להביא לתועלת הרצויה באופן אחר, חובה זו עומדת בעינה.

כשרופא מפר את חובת הסודיות מכוח שיקול דעת עצמאי, עלול להיגרם לו נזק אישי: מטופלים יחששו לפנות אליו, והוא אף עלול לאבד את רישיונו. את חובת הצלת הזולת המוטלת עליו, הוא יכול לקיים בדרך של עידוד המטופל ליידע את בן משפחתו על הליקוי הגנטי, ועל הנחיצות לקבלת טיפול וליווי רפואי. ככלל, אין חובה להציל את הזולת, כשהצלה זו כרוכה בהפסד ממוני ניכר ומשמעותי.43 אולם יש לסייג הוראה זו, כאשר מדובר בסכנת חיים מיידית וקרובה; אז חלה חובה על הרופא לעשות כל שביכולתו להצלת הזולת.

6.3. סייגים

ההלכה מטילה כמה סייגים ומגבלות על ההיתר והחובה לפגוע בצנעת הפרט, אף כשהדבר נעשה לשם תועלת הזולת.44 מבחינה עובדתית, נדרשת ודאות כי אכן עלול להיגרם נזק של ממש, כי אין אפשרות למונעו באופן אחר וכי הדיווח אכן עשוי להביא תועלת. מבחינה מעשית, נדרשת הקפדה על חשיפה מדויקת, בשיעור הנדרש להסרת העוול בלבד, ללא מסירת פרטים שאינם הכרחיים.45 מבחינה אתית על המספר להתכוון לשם תיקון ותועלת בלבד, ללא נגיעות ומניעים זרים שישנם בסיפור הדברים לאחרים.46 כמו כן, לכתחילה ראוי לבקש את רשותו של המטופל למסור את פרטיו האישיים, אולם קבלת רשותו אינה מעכבת.47

גילוי מידע גנטי לקרוב משפחה רלוונטי מותר בתנאים הבאים: (1) במידה שקיים חשש סביר שייגרם לקרוב משפחה זה נזק ממשי ורציני אם המידע לא יימסר לו; (2) המידע הנמסר כולל אך ורק את מה שנחוץ למניעת הנזק ולא מעבר לזה; (3) לפגם הנידון יש טיפול ידוע; (4) דרגת ההעברה התורשתית היא גבוהה.48

7.3. איזון

למעשה יש להפעיל שיקול דעת מיטבי בהערכת מידת הפגיעה והנזק העלולים להיגרם מהצנעת המידע, לעומת הפגיעה בחשיפתו בפני זרים. יש לבחון את משקל הפגיעה על פי כמה קריטריונים: (א) איכות הפגיעה – הבחנה בין פגיעה ממונית לבין פגיעה נפשית או משפחתית או פגיעה בחיי אדם; (ב) מידת הפגיעה – הבחנה בין פגיעה קלה לבין פגיעה חמורה (על פי השפעתה והשלכותיה); (ג) היקף הפגיעה – הבחנה בין פגיעה ביחיד לבין פגיעה ברבים; (ד) סיכוי הפגיעה – הבחנה בין ודאי לספק או חשש רחוק;49  (ה) לגבי מידע גנטי, יש לשקול גם את מידת הסכנה – סכנת חיים או מחלות מסוגים שונים. ברירת המחדל היא שפגיעה בפרטיות אסורה; ולפיכך על המוסר לאחרים מידע אישי של זולתו מוטלת האחריות לוודא, ככל שידו מגעת, כי אכן ישנה הצדקה ברורה לכך. הגבלות ושיקולים אלה יוצרים את האיזון הנדרש בדילמה האתית שלפנינו, ומביאים לידי ביטוי את הערכים והצרכים השונים שביסוד שני קרני הדילמה.

4. מסקנות

1.4. היהדות רואה ערך חשוב בצנעת הפרט; הדבר מתבטא בהלכות מפורטות ומגוונות וכן בעקרון־העל של אהבת הזולת. היחס בין שני העקרונות האלה הוא שורש הדיון בנושא חובת דיווח על מצב רפואי.

2.4. גילוי מידע אישי של הזולת לאחרים הוא פגיעה בפרטיות שההלכה מזהירה מפניה. אחריות יתרה יש לנהוג כלפי השמירה על סודיות רפואית שהיא ערובה לבריאות גופנית ונפשית של היחיד והחברה. בנוסף יש גם אחריות חברתית לעצם קיומה של מערכת בריאות שלמטופלים יש אמון בה. נקודת המוצא אפוא היא חובת הסודיות ושמירתה.

3.4. חובת הרופא לנקוט בצעדים כדי להביא לידיעת הזולת מידע גנטי רלוונטי. אולם לא מוטלת עליו חובה להפר את הסודיות הרפואית, ככל שלא מדובר בסכנת חיים מיידית. את החובה הזו עליו למלא בעידוד המטופל למסור את המידע לאלה שעשויים להיות מושפעים ממנו.

4.4. בחשיפת מידע רפואי אישי על הזולת, ישנו מדרג בחומרת הפגיעה: (א) גילוי מידע רפואי סתמי; (ב) גילוי מידע רפואי שיש בו משום גנות או פגם של המטופל.

5.4. לצורך מניעת נזק וסכנה, חובה לגלות מידע רפואי אישי של הזולת לגורמים רלוונטיים. הוראה זו מוגבלת על פי מידת ההכרח שבה, בכמה סייגים מפורטים, ומותנית במחשבת הלב הנקייה של המספר, כדלקמן: (א) יש לוודא כי המידע והחשש לנזק ממשי מבוססים, וכן שדרגת ההעברה התורשתית היא גבוהה; (ב) יש לוודא שחשיפת המידע תביא תועלת, כלומר שקיים טיפול ידוע לפגם הנידון, ושאין אפשרות להשיגה בדרך שונה; (ג) יש לחשוף את המידע רק במידה הנדרשת לתועלת; (ד) יש לפעול מתוך כוונה נקייה להביא תועלת. מעבר לכך, יש לשקול את מידת הסכנה בהיעדר דיווח, לעומת מידת הפגיעה בעקבות הדיווח.

לקריאה נוספת:


*הרחבת דברים בעניין זה ראו באנציקלופדיה הלכתית־רפואית, כרך ה, ערך ‘סודיות רפואית’, עמ’ 691 והלאה.

הערות שוליים

  1. ראה: חוק זכויות החולה, תשנ”ו–1996, סעיף 19; חוק הפסיכולוגים, תשל”ז–1977, סעיף 7; כללי האתיקה לרופאים, 2014, סעיף 1.ה.; קוד האתיקה המקצועית של הפסיכולוגים בישראל, 2017, סעיף 4.
  2. חוק הגנת הפרטיות, תשמ”א–1981, סעיפים 2(7), 16.
  3. חוק זכויות החולה, תשנ”ו–1996, סעיף 20; וראה גם בהפניות שהובאו בהערה 2.
  4. כל זאת מלבד חובת שמירת הסודיות המוטלת על כל אדם שלא במסגרת תפקיד מקצועי, ודרושה כדי לקיים אווירה חברתית בריאה ופתוחה. היעדר חובה כזו עלול לייצר חשדנות מתמדת בין אדם לזולתו, וזו עשויה לפורר את המרקם החברתי, כפי שקונן הנביא ירמיהו (ט, ג): “איש מרעהו הִשמרו ועל כל אח אל תבטחו כי כל אח עקוב יעקֹב וכל רֵע רכיל יהלֹך”.
  5. משנה תורה, הלכות דעות ו, ג; שם, הלכות אבל, יד, א; ספר החינוך, מצווה רמג. המשנה ברורה (קנו, ד) כתב שמצווה זו היא בכלל “מצוות תדיריות שמוטלות על האדם לעשות ולהיזהר בהן בכל עת”.
  6. ראה: שבת לא, א; חידושי אגדות למהרש”א, שם; תורה תמימה, ויקרא יט, קכח; ספר החינוך, מצווה רמג.
  7. ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, עמ’ תנב–תנג.
  8. ראה סנהדרין מה, א. בסוגיה שם מתעצמת חשיבות צנעת הפרט, כשחכמים מעריכים כי הנידון למוות מעדיף לשמור על כבודו ולמנוע ביזיון אף לשעה קלה שלא יישאר ממנה רושם בעבורו ואף שהדבר כרוך בייסורי גוף גדולים יותר.
  9. לדעת החפץ חיים (פתיחה, עשין, ב), המספר רכילות ולשון הרע עובר על מצווה זו משום שאינו חס על כבוד חברו כפי שחס על כבוד עצמו. ברור שאף הפוגע בפרטיות חברו אינו חס על כבודו.
  10. ראה יומא ד, ב: “האומר דבר לחברו הוא בבל יאמר, עד שיאמר לו לך אמור”. נוסף על כך, חלק מהפוסקים חידשו מדעתם איסור גילוי סוד משום פגיעה בצנעת הפרט (שערי תשובה, ג, רכה; חפץ חיים, הלכות רכילות, ח, ה), כענף וסייג לאיסור רכילות.
  11. עניין זה לא הובא להלכה בספרי הפוסקים המובהקים, הרמב”ם והשו”ע, אם כי אחרים הזכירוהו (סמ”ג, לאוין, ט; מג”א, קנו, ב; חפץ חיים, הלכות לשון הרע, ט, ו). יש אומרים שאף מדובר באיסור תורה גמור לדעת חלק ממפרשי התלמוד (שו”ת משנה הלכות, ה, קצד; שם, ז, רעג).
  12. זאת משום דרך ארץ (בית הבחירה, יומא ד, ב). לדעת בעל שו”ת חקקי לב (א, יו”ד, מט) נראה שזהו איסור. החפץ חיים (באר מים חיים, הלכות לשון הרע, ב, כז) העלה שתי אפשרויות לגבי חובה זו ככל שהנסיבות מורות שמדובר בשיחה אישית שהמספר מקפיד שלא תתפרסם (כגון שנאמרה בצנעה): מידה טובה גרידא או איסור. שני גדולי תורה בדורנו, הרב גורן והרב ישראלי, התייחסו להוראה זו כמחייבת ודנו בכובד ראש בתחולתה ביחס למכתב פרטי בנושאים תורניים. ראה הרב שאול ישראלי, ‘פרסום דברי תורה ללא קבלת רשות ממי שאמרם’, תחומין, ד (תשמ”ה), עמ’ 354.
  13. איסור זה נקרא בלשון חכמים ‘אונאת דברים’ (ראה: ספר המצוות לרמב”ם, לא תעשה רנא; ספר החינוך, מצווה שלח; שו”ע, חו”מ, רכח, א–ה) והוא קיים אף כשאין נגרמת בושה לזולת (חפץ חיים, פתיחה, לאוין, באר מים חיים, יד).
  14. משנה תורה, הלכות דעות, ז, ה.
  15. חפץ חיים, הלכות לשון הרע, ג, ג; שם, ב, באר מים חיים, ה; שם, ג, באר מים חיים, ג).
  16. משנה תורה, הלכות דעות, ז, ה.
  17. חפץ חיים, הלכות לשון הרע, ג, ג; שם, ב, באר מים חיים, ה; שם, ג, באר מים חיים, ג).
  18. שערי תשובה, ג, רכה; חפץ חיים, הלכות רכילות, ח, ה. זהו אף אחד המקורות לאיסור קריאת מכתב אישי (חרם דרבנו גרשום); ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, עמ’ תנב–תנג.
  19. הפוסקים אסרו גילוי סוד משום הפרת מחשבתו של בעל הסוד שמסבה לו נזק (שערי תשובה, ג, רכה; חפץ חיים, הלכות רכילות, ח, ה). חובת סודיות רפואית נועדה ליצור נורמה שתמנע נזק ממשי גופני או נפשי מכלל החברה, כך שלא תופר מחשבת המטופלים כשהם נזקקים לטיפול. מקורות רבים מלמדים את גודל האחריות שקיימת לנזק של רבים, ובכלל זאת: ההיתר לחלל שבת בכיבוי גחלת העלולה להזיק לציבור (שו”ע, או”ח, שלד, כז); דחיית פדיון שבויים של היחיד משום העדפת טובת הכלל (שם, יו”ד, רנב, ד); ומסירות נפש היחיד במלחמה למען קיום האומה (ראה הרב נחום רקובר, מסירות נפש: הקרבת היחיד להצלת הרבים, פרק ו).
  20. ראה משנה תורה, הלכות שכנים, ב, יד. מדובר בהלכה ייחודית משום שחכמים חידשוה מדעתם ללא מקור מפורש בתורה. יש בכך כדי ללמד על מידת הרגישות לצנעת הפרט הנוכחת ביהדות; כה נוכחת עד שחכמים ראו לנכון לעגנהּ כהלכה מחייבת.
  21. הרמב”ן (חידושי הרמב”ן, בבא בתרא נט, א, ד”ה ומסתברא כוותיה) הגדיר זאת כאדם המזיק לחברו בגופו משום שהוא פוגע בצניעותו. כך עולה גם מדברי הרמ”א (חו”מ, קנד, ז) ושו”ע הרב (נזקי ממון, יא).
  22. ראה סמ”ע, שעח, ד. להרחבה ראה: אבן האזל, שכנים, ב, טז, ד”ה והנה יש; קהלות יעקב, בבא בתרא, ה.
  23. מסתבר שדין ‘היזק שמיעה’, כלומר כאשר שיחה פרטית נשמעת לאוזני זרים, הוא כדין ‘היזק ראייה’ אף מבחינה הלכתית, וכך עולה מדברי המאירי (בית הבחירה, בבא בתרא ב, א, ד”ה ומה שאמר), שהרי הטעם של החדירה לפרטיות קיים בשניהם. ראה: הרב שלמה דיכובסקי, ‘האזנות סתר’, תחומין, יא (תש”נ), עמ’ 301; עמק המשפט, ג, כו; שו”ת שבט הקהתי, א, שטו. מחברים שונים (ראה: הרב אליעזר שנקולבסקי, ‘האזנת סתר’, המעין, לז (תשנ”ז), עמ’ 47; חשוקי חמד בבא בתרא ד, א; עמק המשפט) דנו האם יש חולקים על דין זה (כפי שיכול להשתמע משו”ת הרא”ם, ח).
  24. יסוד לדבר ישנו באיסור לשהות במרחב האינטימי של בני זוג, כך שנמנעת שיחה משוחררת ביניהם מחמת הבושה. ראה: עירובין סג, ב; ערוך השולחן, או”ח, רמ, ג. אף אם זו אינה הלכה מחייבת, זוהי לכל הפחות הדרכה מוסרית (שו”ת יביע אומר, ב, יו”ד, טז).
  25. בהיזק ראייה אין מדובר בפגיעה פיזית, ומלבד זאת מדובר בפגיעה מקומית בלבד – בשימוש החופשי בחצר שאף אינו כולל עניינים מוצנעים כמו בתוך הבית המוגן (רש”י, בבא בתרא ב, ב, ד”ה הזיקא דבית; שם, ג, א, ד”ה דאיצטנע).
  26. משנה תורה, הלכות דעות, ז, ב. האיסור אמור גם בסיפור דברי אמת.
  27. בפתיחה לספרו, מונה החפץ חיים מצוות עשה ולא תעשה רבות הכלולות באיסור לשון הרע.
  28. מכאן למדו חכמים שאסור לדיין לגלות לבעלי הדין את זהות הדיינים שהכריעו לחובתו (שו”ע, חו”מ, יט, א), “כדי שיהיו הדיינים אהובים אצל בני אדם” (פירוש המשניות לרמב”ם, סנהדרין ג, ז). בתלמוד מסופר על תלמיד שגילה סוד ונענש לאחר שנים רבות (משנה תורה, סנהדרין, כב, ז). גדר רכילות הוא הפצת מידע על הזולת כשזה עלול לעורר שנאה ולסכסך בין השומע לבין האדם המדובר, אף שאין גנות בתוכן הדברים (משנה תורה, הלכות דעות, ז, ב; כסף משנה, שם, ז, א; חפץ חיים, הלכות רכילות, א, א–ג).
  29. אנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, עמ’ תנב–תנג; משום שיש הסוברים שעצם החדירה לפרטיות הזולת כלולה באיסור רכילות, אף מבלי לגלותה לאחרים (שו”ת הלכות קטנות, א, רעו).
  30. חדר”ג מתייחס לקריאה אישית של מכתב שתוכנו עדיין לא ידוע, מחשש שיגרום לטינה וסכסוך. קל וחומר שאסור לגלות לאחרים סוד שידוע מצד תוכנו שהוא עלול לגרום לכך; זהו מעשה הכפול בחומרתו.
  31. יש שכתבו שכל גילוי סודות רפואיים הוא בכלל איסור רכילות (הרב שילה רפאל, ‘סודיות רפואית: היבטים הלכתיים’, אסיא, כא (תשל”ח), עמ’ 12–15; הרב אברהם שטיינברג, אנציקלופדיה הלכתית־רפואית, כרך ה, ערך ‘סודיות רפואית’, עמ’ 692). אולם ממקורות ההלכה עולה כי גדרה של רכילות הוא סיפור דברים שעלול לעורר שנאה בלב השומע כלפי האדם המדובר (משנה תורה, הלכות דעות, ז, ב; כסף משנה, שם, ז, א; חפץ חיים, הלכות רכילות, א, א–ג). גילוי מידע רפואי סתמי, אין בו כדי לעורר שנאה כלפי המטופל, אלא אם כן יש במידע זה כדי להעיד על פגם באישיותו וכדומה.
  32. משמעותן הרחבה של מצוות אלו היא החובה לעשות כל מאמץ והשתדלות, ובכלל זה גילוי סוד וסיפור דברי גנאי, כדי למנוע מהזולת נזקי גוף ורכוש (ראה: סנהדרין עג, א; שו”ע, חו”מ, רנט, ט; נתיבות המשפט, כח, א; ספר המצוות לרמב”ם, לא תעשה רצז; שו”ע, חו”מ, תכו, א; חפץ חיים, הלכות רכילות, ט, באר מים חיים, א). מצוות ‘לא תעמוד על דם רעך’ אף נסמכת בפסוק לאיסור ‘לא תלך רכיל בעמך’ (ויקרא יט, טז), וסמיכות זו נדרש כ’אל תלך רכיל בתנאי שאינך מתעלם מנזקי הזולת’ (ראה: שו”ת יחוה דעת, ד, ס; שו”ת ציץ אליעזר, יג, פא; שם, טו, יג; שם, טז, ד; חפץ חיים, נספח להלכות רכילות, ו; מפרשי התורה על פסוק זה, כגון אור החיים והעמק דבר). כלשונו של בעל פתחי תשובה על אורח חיים (קנו): “בספרי המוסר האריכו בחומר איסור לשון הרע. ויש עוון גדול יותר מזה, וגם הוא מצוי ביותר, וזהו מי שמונע עצמו מלגלות אוזן חברו במקום שיש צורך להציל עשוק מיד עושקו, מפני שחושש לאיסור לשון הרע, ומונע את עצמו מלהודיע לחברו ולהזהירו בעוד מועד, מפני שחושב שהוא בכלל איסור לשון הרע, ובאמת שהנוהג כן גדול עונו מנשוא”. במקרה של סכנת נפשות ממשית, חלה חובת הדיווח גם מדין ‘רודף’, שלפיו חובה להציל את הנרדף גם במחיר פגיעה ברודף שמסכן אותו, אף שהרודף אינו מתכוון לכך (ראה: שו”ע, חו”מ, תכה, א–ב; ביאור הגר”א, שם, ס”ק יא).
  33. הפוסקים דנו בהיתר לעבור על חרם דרבנו גרשום של קריאת מכתב אישי כדי למנוע נזק מאחרים. ראה: שו”ת חקקי לב, א, יו”ד, מט; שו”ת הלכות קטנות, א, קעג; הרב שלמה דיכובסקי, ‘האזנות סתר’, תחומין, יא (תש”נ), עמ’ 303).
  34. ראה: שו”ת יחוה דעת, ד, ס; שו”ת ציץ אליעזר, יג, פא; שם, טו, יג; שם, טז, ד. הפוסקים דנו בשאלה האם הרופא צריך לעשות התרה על שבועת הרופאים, קודם מסירת המידע, כאשר הוא מחויב לעבור על שבועתו כדי לקיים בכך מצווה של הסרת נזק מהזולת. ראה אנציקלופדיה הלכתית־רפואית, כרך ה, ערך ‘סודיות רפואית’, עמ’ 700 (‘עדות נגד שבועה’).
  35. ראה: שו”ת יחוה דעת, ד, ס; שו”ת ציץ אליעזר, יג, פא; שם, טו, יג; שם, טז, ד. ראה גם הוראות החוק בעניין זה: פקודת התעבורה, סעיף 12ב(א); חוק כלי הירייה, תש”ט–1949, סעיף 11א; חוזר מנכ”ל משרד הבריאות.
  36. רשב”ם, בבא בתרא לט, ב, ד”ה ומ”ד; שערי תשובה, ג, רכא; חפץ חיים, הלכות לשון הרע, י; שם, הלכות רכילות, ט ונספחיו).
  37. פסקי דין רבניים, חלק ט, עמ’ 333; הרב שילה רפאל, ‘סודיות רפואית: היבטים הלכתיים’, אסיא, כא (תשל”ח), עמ’ 12–15; אנציקלופדיה הלכתית־רפואית, ערך ‘סודיות רפואית’, עמ’ 699. ראה גם הוראות החוק בענין זה: פקודת הראיות, תשל”א–1971, סעיפים 49–50.
  38. שו”ת חלקת יעקב, אה”ע, עט; שו”ת יחוה דעת, ד, ס; שו”ת ציץ אליעזר, יג, פא; שם, טו, יג; שם, טז, ד. אכן חובה להבחין בין פגם מהותי, לבין חסרונות שונים (חפץ חיים, נספח להלכות רכילות, ציור שלישי).
  39. ראה שו”ת ציץ אליעזר, יט, נז.
  40. ראה לעיל הערות 35–37.
  41. התלמוד (סנהדרין עג, א) לומד על החובה להציל אדם אחר מסכנה שהוא מצוי בה, לאו דווקא כתוצאה מאדם אחר שפגע בו. וכן הדין לגבי הצלת רכושו מסכנה (בבא מציעא לא, א).
  42. ראה שו”ת ציץ אליעזר, ה, רמת רחל, כא שהורה כי מוטלת על הרופא חובה לרפא גם כשאין מדובר בסכנת חיים.
  43. ראה: שיעורי תורה לרופאים, ב, עמ’ 412 ואילך; שם, ה, עמ’ 64 ואילך; שו”ת ציץ אליעזר, יט, א, ה; הרב רקובר, ההגנה על צנעת הפרט, עמ’ 238.
  44. חפץ חיים, הלכות רכילות, ט, בעיקר סעיפים א – ב; אנציקלופדיה הלכתית־רפואית, כרך ה, ערך ‘סודיות רפואית’, עמ’ 694.
  45. הגבלות אלו מתפרטות לכמה סייגים, כפי שמבאר בהרחבה החפץ חיים (הלכות לשון הרע י, א; הלכות רכילות ט, ב ונספחיו). כללים אלה נאמרו אומנם ביחס לאיסורי לשון הרע ורכילות, ובוודאי כוחם יפה גם ביחס לאיסור גילוי סוד הקל־יותר. מאידך־גיסא, אין בידינו להרחיב את גבולות ההיתר אף כשמדובר רק בגילוי סוד, בפרט משום שגם הסברה הפשוטה תומכת בהם; וזאת כפי העולה מדברי החפץ חיים עצמו (בבאר מים חיים) שכתב כי חלק מהסייגים השונים יסודם בסברה ולא במקור מפורש.
  46. תנאי זה מתייחד בכך שאינו מתייחס למישור העובדתי־מעשי אלא לדברים המסורים לליבו של אדם. עם זאת, לדברי החפץ חיים (הלכות לשון הרע, י, יד) דווקא זהו התנאי העיקרי שעליו מיוסד ההיתר. מכאן יש ללמוד כי גילוי סוד וסיפור לשון הרע לתועלת אינם נחשבים למעשה אסור הנעשה לשם מטרה נעלה (בבחינת ‘מטרה המקדשת את האמצעים’) אלא למעשה מותר ואף למצווה; ולפיכך כוונת הלב הכרחית כאן, היות שרק מחשבת האדם יכולה להגדיר את טיבו של המעשה ואין די בנסיבות העובדתיות כשלעצמן – מעין דברי של ר’ אלחנן וסרמן “כל האיסורין שבין אדם לחברו אינן איסורין, אלא דרך קלקול והשחתה שלא לצורך” (קובץ הערות, ע, א). ראה עוד: מנחת אשר, ויקרא מא, ג; מרפא לשון, ד, עמ’ 7.
  47. ראה שו”ת ציץ אליעזר, טז, ד, ז.
  48. אנציקלופדיה הלכתית־רפואית, כרך ז, ערך ‘תורשה’, ליד הציון להערה 3650.
  49. ראה: שם; שו”ת יחוה דעת, ד, ס; פסקי דין רבניים, ה, עמ’ 150; שו”ת באהלה של תורה, א, עט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.