“תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם” הוא ביטוי שנאמרו עליו כל הדברים האפשריים – למן הצבת סימן שאלה גדול בסוף המשפט, ועד לבשורתו העצומה והמופלאה של הרב קוק זצ”ל: “…יש טועים שחושבים, שהשלום העולמי לא יבנה כי-אם ע”י צביון אחד בדעות ותכונות, ואם כן כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחכמה ודעת תורה, וע”י המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמתי אי אפשר שיבוא לעולם כי-אם דווקא ע”י הערך של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא, שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו וענינו. ואדרבא גם העניינים הנראים כמיותרים או כסותרים, יראו כשמתגלה אמיתת החכמה לכל צדדיה, שרק ע”י קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים, וכל הדעות הנראות שונות, וכל המקצעות החלוקים, דווקא על ידם יראה אור האמת והצדק, ודעת ד’ יראתו ואהבתו, ואור תורת אמת. על-כן תלמידי חכמים מרבים שלום, כי במה שהם מרחיבים ומבארים ומילדים דברי חכמה חדשים, בפנים מפנים שונים, שיש בהם ריבוי וחילוק עניינים, בזה הם מרבים שלום, שנאמר וכל בניך למודי ד’. כי כולם יכירו שכולם גם ההפכים בדרכיהם ושיטותיהם…”.

פעמים רבות, דווקא אנו הממשיכים את דרכו של הרב קוק זצ”ל מתקשים לנהוג כלפי אלה שסוברים אחרת בדרך זו. כאשר נפגשים בעמדה שאינה נראית  – יש שיטות רבות לטעון כלפיה שהאומר אותה אינו כלול בהדרכה הגדולה של ריבוי השלום: הוא אינו רב; זה הפן השבעים אחד שאינו חלק מ”שבעים פנים לתורה” (ביטוי שבצורתו זו אינו מופיע בחז”ל, אבל הרעיון כן); הדעה היא חילול השם, ובמקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב”, ועוד דרכים מגוונות. בדרך זו, לדוגמה, התחוללה מחלוקת החסידים והמתנגדים, ומבחינה היסטורית הזוכות הגדולות ביותר במחלוקת אלו הן ההשכלה, הכפירה והחילון. זה המחיר הכבד של מחלוקת שאינה נוהגת כך.

האם ניתן למנוע זאת? האם אנו יכולים מחד גיסא לחלוק בחריפות, ומאידך גיסא לא לנהוג כך? האם יש דבר מה לעשות למען הברכה שבמחלוקת, ואפילו בשלילה של עמדה מסוימת, בלי להגיע לאותן מארות שמדרדרות אותנו לתהומות של החרמות, שלילות וכפירות, ומפרנסות היטב את מתנגדי התורה בכללה ותלמידי החכמים בתוכה?

יש דרכים. בדיוק את זה ביקש מורנו הגדול ללמד. אחת הדרכים להתמודד עם חולשות אלה היא ניהולה של המחלוקת בצורה אתית. הכלל היסודי והראשוני שבמוסריות המחלוקת היא הצגת עמדת הצד השני בהגינות, ביושרה, בניתוח מדויק. נוהג זה אינו מונע את הדיון עצמו, ואת ההתנגדות התקיפה לעמדה, אולם מבטיח כי הדיון אכן מתנהל בנושא הענייני. בניגוד לכך, יש הנוהגים להציג את עמדת הצד השני בצורה מעוותת. קריקטוריסטית, מזעזעת ומחפירה, ואז כמובן קל יותר לתקוף אותה, אבל הדבר אסור.

הדבר מחויב גם מצד מצוות התורה “מדבר שקר תרחק”; גם מצד חשיבותה של מחלוקת אמת; גם מצד דיני הוצאת שם רע, שהלוא כשמציגים עמדה מסוימת בצורה מעוותת מלבינים פנים ומביישים ברבים את מי שמבטא אותה; ובעיקר – זה תנאי הכרחי לריבוי שלום בעולם, כי בדרך זו מסוגלים לברור את המוץ מתוך התבן, להעצים את האמת שיש בה, ולהתנגד לקליפות השגויות. זהו תנאי הכרחי למחלוקת אמת – לא מספיק, אבל צעד חיוני שמוטל על כולנו לאמץ אותו מבחינה הלכתית, אנושית ומוסרית.

אולי יעניין אותך גם:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.