התנהגות אתית אינה "בונוס", ואינה תוספת לתביעות ממי שהציבור בחר בו. היא חלק אינטגרלי מהגדרת התפקיד. מי שנוהג באופן לא אתי חוטא בשלוש רמות: ברמה הראשונה, מדובר בהפרת חובות היושרה והמוסר הנתבעות מכל אדם, ובוודאי ממי שממלא תפקיד; ברמה השניה, מדובר בקבלת החלטות לא ענייניות, המועלות בתפקיד שאותו אדם התמנה כדי למלא אותו, וגורמת לו לפעול בניגוד למטרות ולהתחייבויות שלמענן נבחר; ברמה השלישית, הוא ממוטט את האמון בשלטון, וממילא מסכן את המבנה החברתי, ולא פחות מכך – מעצים את הכישלון המוסרי בחברה כולה בנוסח "אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר". על כן, היסודות האתיים של הזוכים בבחירות הם חלק מהותי המתחייב ממעמדם, וחובה מוחלטת המוטלת עליהם.
עוד לפני כתיבתו של קוד אתי, ובוודאי שעוד לפני חקיקה מפורטת, ישנם עקרונות אתיים בסיסיים הנוגעים לתודעה העצמית ולמנגנוני ההגנה. זהו היסוד של השורות הבאות, העוסקות בתפישה האתית הבסיסית החייבת להיות מול עיני העומד בראש מערכת שלטונית. באופן ממוקד הם נכתבים כחלק ממערכת הבחירות לרשויות המקומיות.
עקרונות היסוד
המינוח 'נבחר ציבור' מטעה מבחינה אתית. הוא מעורר קונוטציות של אדם מיוחד, כאילו מדובר בבחיר האנשים. המינוח המדויק יותר הוא 'שליח ציבור', וזו התודעה העמוקה שאדם שהעמיד עצמו לבחירות צריך לשאת בתוכו. במסורת היהודית מנהיג ציבור נקרא "עבד": "עבדות אני נותן לכם" (הוריות י ע"ב).
מקור הסמכות של שליח הציבור אינו הוא עצמו. מקור הסמכות הוא הציבור, שהפקיד בידיו את הרצון הכללי של הבוחרים. מי שהעמיד עצמו לבחירות וזכה בהן, נבחר כדי לממש את השליחות שהציבור הטיל עליו. המנדט אינו שלו. הוא של הבוחרים.
מדובר אפוא בסוג של חוזה שליחות. שליח הציבור הציג בפני הציבור את השליחות שהוא מתעתד למלא. הבוחרים נתנו לו את הכוח ואת האפשרות לעשות זאת לאור מה שהוא הבטיח לעשות. לפיכך, הוא חייב למלא את הבטחות הבחירות, שכן זו מהות החוזה בינו ובין הבוחרים. אף שהחוק אינו מחייב לקיים הבטחות. האתיקה – מחייבת גם מחייבת. על בסיס זה הוא נבחר.
בתירוץ "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" נעשה שימוש יתר פגום. אמנם, ש בו גם מידה מועטה של אמת, אך לרוב – רואים גם רואים את הדברים מכאן, אלא שמתעלמים מהם, ומבטיחים הבטחות שווא כשיודעים מראש שלא ניתן לקיים אותן. זהו פגם אתי חמור, הפוגע בחוזה שבין הציבור למשרתו. על כן, לא ניתן להשתמש בטיעון זה כבסיס קבוע לסטייה מקיום ההתחייבויות, ובוודאי שלא לשינוי מדיניות כולל, ו"לפניית פרסה" במדיניות.
החובה המוטלת על נבחר הציבור מתפצלת לשניים: תחומי הבסיס, בהם חייב להתקיים שוויון, ופעילות למען כלל הבוחרים, גם אלה שלא בחרו בו; תחומי הייחוד, בהם הוא חייב לממש את מה שהוא התחייב לקבוצת הבוחרים שבחרה בו. קשה מאוד לנסח את הגבול בין אלה לאלה, אולם חובה לעשות זאת, כדי שלא לפגוע בעיקרון האחריות הכוללת לכלל התושבים.
החובה, כאמור, מתפצלת לשניים, אך לא לשלושה. שליח הציבור לא נבחר כדי לפעול למען טובתו האישית. האתיקה וההלכה מחייבות אותו לפעול ביושרה, בהגינות, ללא משוא פנים, בהימנעות מוחלטת מקבלת טובות הנאה מכל הסוגים, בהחלטות ענייניות ללא ניגוד בין האינטרסים הפרטיים שלו ובין השליחות. נביאי ישראל עסקו הרבה בדרישות האתיות העוסקות בנקיות הכפיים של שליח הציבור. אסור לשליח ציבור לפעול מתוך ניגוד עניינים, שבין האישי והציבורי.
כבר התורה הכירה בשתי הסכנות הגדולות האורבות לשליח הציבור, וכתבה זאת בפרשת המלך: "רום לבבו מאחיו" – לאמור, ניצול השלטון לצורך טובות הנאה פרטיות; "סור מן המצווה ימין ושמאל" – לאמור, פעילות שאינה נובעת לצורך המטרות שלשמן נבחר. שליח ציבור צריך לפעול בתודעה מתמדת של סכנת התדרדרות לשיכרון הכוח וניצול המעמד, וליצור כלים כדי להתמודד עם סכנות אלה.
ישנם אזורי סכנה מיוחדים לכל תפקיד. בשלטון המקומי, וועדות התכנון והבניה, אזורי הכספים וההקצאות השונות הם אזורי הסיכון המיוחדים. במקום בו יש סכנת יתר – צריך שתהא שמירת יתר.
הכלי הטוב ביותר שיוצר מסגרת המקדמת את ההתנהגות האתית של שליח הציבור הוא השקיפות האמיתית. התורה מצווה "והייתם נקיים מד' ומישראל", ומסירת דו"ח אמת לציבור על התמונה הכוללת – למן שיקולי ההכרעה ועד העניינים הפרטיים – הוא אחד הכלים המקדמים את ההתנהגות האתית המובהקת. יש לזכור, כמובן, כי מצג שווא של שקיפות הוא מעשה חמור מאוד, כיוון שהוא עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס. ישנם כלים נוספים, כמו שדה הפעולה הרחב של ביקורת הפנים, ביזור הכוח והפרדת הרשויות גם במישור המוניציפאלי וכדו'. על שליח ציבור לראות בכל אלה כלי הבא לשרת את תפקידו, והמציב את ראי המציאות נגד עיניו, ולא לראות בכך הטרדה מיותרת ומשקולות לרגליים. זאת, כדי לאפשר את ההתמודדות עם סכנות השחיתות.
סיכום
משעה ששליח הציבור יראה בעקרונות האתיים חלק מהגדרת התפקיד – ולא מכשול; משעה ששליח הציבור יכיר בכך שהם משרתים אותו ומאפשרים לו לקבל את ההחלטות הראויות, ולא טהרנות מיותרת וטרחנית; משעה שהוא יקים מערכות פשוטות ויעילות שמציבות בפניו מראה מתמדת, ובד בבד ייזהר מבירוקרטיית יתר ומסיבוך תהליכים – הוא יכונן רשות מקומית ראויה ומוצלחת, שתקדם את המטרה שלשמה נבחר, ובסופו של דבר – גם הוא עצמו יזכה להיות משליחי הציבור היותר מוצלחים.
