"לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" – אדם ירא שמיים ואוהבם מתקרב לאורך ימיו כולם לנאמנות העמוקה לאמת. לא ייתכן לחיות בסתירה בין ההגדרה העצמית כירא א-לוהים ובין אי-הקפדה על אמירת אמת. קשה למנות את מספר המקורות המציינים את האמת כאחד היסודות הבסיסיים ביותר של הקיום. נביאי ישראל נלחמו נגד תרבות השקר: "…וְהֻסַּג אָחוֹר מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה מֵרָחוֹק תַּעֲמֹד, כִּי כָשְׁלָה בָרְחוֹב אֱמֶת, וּנְכֹחָה לֹא תוּכַל לָבוֹא" (ישעיהו נט, יד); משורר ספר תהילים הציב את האמת כאחד התנאים לגור באוהלו של ריבונו של עולם: "…הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ" (טו, ב); חכמינו לימדו אותנו כי חותמו של הקב"ה אמת, כי "…עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד: עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם" (אבות פ"א מי"ח); דברים קשים הם אמרו על כת שקרנים: "ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה: כת ליצים וכת חניפים וכת שקרים וכת מספרי לשון הרע" (סוטה מב ע"א); ועוד ועוד. די לנו אם נזכיר כי המילה "אמת" על הטיותיה, ובהקשרים מגוונים, מוזכרת מוזכרת יותר ממאתיים פעמים בתלמוד הבבלי בלבד, ובמדרשי אגדה מעל 1700 פעמים, כדי להבין את מרכזיותה של האמת. מוטב שלא לחפש כמה פעמים מופיעה תרבות השקר….
אדם ירא שמיים חותר בכל עת לדייק בדיבורו, וזאת גם כדי להיות נאמן לאמת וגם כדי להישמר מעוון נורא, מוסרי ותורני, של לשון הרע והוצאת שם רע. הדבר אינו מונע בעדו מלהתמודד עם הרשע, להציל עשוק מיד עושקו, להימנע מלעמוד על דם רעו ולהילחם עם סוגים שונים של באים במחתרת. את כל זה הוא עושה כאשר הוא מכוון את דבריו, מונע מכוחה של יראת שמיים והאנושיות הפשוטה כאחד, ומנפה את דיבורו מהמורסן הנותר לאחר שבירר את הקמח. הוא אינו מתפתה לקיצורי דרך, להשגת הישגים על ידי עיוות המציאות, למשיכת תשומת לב על ידי כותרות מעוותות, ולפרסום שקרים מכפישים על בני אדם. כשם שכל אחד מאתנו מבין כי הצירוף "שומר מצוות מחלל שבת" אינו אפשרי, כך נכון הדבר ביחס לחובה להימנע מהשקר. אנו נקרא מהמשך התורה כי הדבר היחיד עליו כתוב במפורש בתורה שלא רק הוא אסור, כי אם גם חובה להתרחק גם מהפריפריה שלו – הוא השקר: מדבר שקר תרחק (לדעת הרמב"ם גם "לא תקרבו לגלות ערווה").
הדרך המאוסה ביותר לומר דברים שאינם אמת היא הוצאת דבר מהקשרו. היא מאוסה, בשל העובדה שהיא נאחזת ביסודות האמת המעטים שיש בדבר, ומכוחם של אלה היא מלבישה אותם בלבוש מעוות לחלוטין, כיוון שאינה מציינת באיזה הקשר הדברים נאמרים. לא לחינם הפך דואג האדומי לסמל הנורא ביותר ללשון הרע, שכן דבריו היו קרובים מאוד לאמת, אבל מנותקים לגמרי מהקשר – הוא סיפר על תרומת אחימלך כהן נב עיר הכהנים לדוד, אך לא סיפר כי הוא עשה זאת בשל העובדה שדוד הציג את עצמו כשליח שאול, וכמבצע משימה סודית למען שאול המלך. האירוע הזה הוביל למעשה הנורא של הריגת כהני נב עולם, והפך להיות סמל המשפט "מילים יכולות להרוג".
מילים שקריות הורגות שלושה. את מי שמספר ומביא אסון על הבריות; את מי שמספרים עליו, ומוצא את עצמו חסר הגנה; וגם השומע והמוכן לקבל דברי שקר שותף בפשע. בתרבות השקר הקיימת היום עלינו לקבל על עצמנו להתייחס לכל מה שאנו שומעים כאל סיפור – שיכול להיות נכון ויכול להיות לא נכון – ובשום אופן לא כאל עובדה, אלא אם כן אנחנו מצליבים מקורות, והתמונה נחשפת בפנינו ברמה גבוהה של אמינות. בשבת בה אנו קוראים את ברית סיני אנו קרואים לקבל על עצמנו את הנאמנות לאמת.
מאמר זה פורסם לראשונה באתר "שבתון"
