"דִּינֵי נְפָשׁוֹת מַתְחִילִין מִן הַצַּד" (סנהדרין פ"ד מ"ב): דרשת חכמים בתחילת פרשתנו, המחייבת לפנות אל דייני ישראל מכוח הכלל של "לפניהם ולא לפני הדיוטות" מתמקדת בשני היבטים של חובה זו. ראשון בהן הוא תכני המשפט, שכן עקרונות המשפט התורתי שונים באופן משמעותי מהדינים המקובלים בעולם. די לנו אם נזכיר את היחס המרתק למזיק את חברו, שבדיני אומות העולם הוא חייב באופן מוחלט, ואילו בדיני התורה ישנן הקלות (המחייבות הסבר) למזיק: פטור שן ורגל ברשות הרבים, פטור טמון באש וכדו'. על כך נאמר "ומשפטים בל ידעום". שני בהם הוא החשיבות הגדולה של המוסד הדן, שהוא חייב להיות קשור בהשראת שכינה, ולא רק בפיתרון הסכסוך שבין בני אדם, ועל כן "…אף על פי שיודע שדיניהם כדיננו או שההדיוט הזה יודע שורת הדין וידין לו כהוגן, אבל הוא אסור לשומו דיין ולצעוק לו שיכוף את בעל דינו לדון לפניו, וההדיוט עצמו אסור לדון להם" (רמב"ן).
אולם, יש גם היבט שלישי לסוגיה, שגם הוא מאוד רלוונטי לימינו, והוא סדרי הדין. בין סדרי הדין אנו מוצאים כי ההלכה חייבה את האפשרות שהדיון יהיה חופשי, וליצור מבנה שיאפשר להביא את ההיבטים השונים של הסוגייה לידי ביטוי. בין סדרי הדין המיוחדים שנועדו לאפשר את הדיון החופשי ניתן לקבוע את החובה שלא לדון יחידי כי אם במינימום דיני ממונות בשלושה; את החובה (המובאת בראש הדברים) להתחיל לשמוע את עמדת הקטן בדיינים, כדי לאפשר חרות מחשבתית, ולא לאפשר לגדול שבדיינים לומר את עמדתו כבר בתחילת הדיון, ועל ידי כך לנטרל את המחשבה החופשית של הנמוכים ממנו בהיררכיה; ונראה כי ההלכה המבטאת יותר מכל את העיקרון הזה היא דברי רב כהנא: "סנהדרי שראו כולן לחובה – פוטרין אותו" (סנהדרין יז ע"א), שהיא בולטת בייחודה: אם כולם חושבים את אותו הדבר הדיון אינו דיון ראוי, שכן לא הובאו כל צדדי הספק לידי ביטוי.
כמה אנחנו יכולים ללמוד מאורחות הדיון בבית הדין על אורחות הדיון הציבורי; כמה אנו זקוקים לכך כעת, מאין ספור היבטים ובחינות; אנו נמצאים בתהליך נורא של השתקה. חלקה הבולט יותר הוא השתקה פיזית, בניסיון למנוע בפועל משרים, חברי כנסת, אנשי ציבור, אנשי תקשורת וכדו' להביע את עמדתם על ידי הפעלת כוח; חלקה הבולט פחות הוא בהתכנסות לתוך בועה מחשבתית, וזאת בדרכים מגוונות: שיח בין אנשים שמסכימים לאותה דעה בלבד; בועות האלגוריתם ברשתות החברתיות שמפגיש את האדם רק עם דעות הנוחות לו; צריכת תקשורת חד-ממדית, שמזמן הפסיקה להיות מתווכת מציאות והפכה להיות שחקן המבקש להטות את הדעת לכיוונה; פסילת בני אדם על ידי "חשיפת" מגמותיהם הנסתרות (להפיל את הממשלה; לתקוע אצבע בעין לאופוזיציה) ללא קשר לאמת או לרלוונטיות, ועל ידי כך להימנע מדיון בטיעונים המהותיים; התעלמות ממי שסובר אחרת ועוד ועוד. רעה חולה זו מחלחלת כבר שנים רבות גם לציבור הקורא את העלון הזה.
זה מסכן אותנו. דווקא הדיון הפתוח והחופשי הוא המאפשר שלא לקפוא על השמרים, כי אם להיפתח לכיוונים שונים וחדשים; דווקא הדיון הפתוח והחופשי מציל מניוון מחשבתי, ומאתגר את היצירתיות; דווקא הדיון הפתוח והחופשי עשוי או לחזק את עמדתו של אדם (בשל העובדה שטיעוניו עומדים יפה כנגד טיעוני הנגד) או לזכות אותו לעצב את עמדתו בצורה עשירה יותר, בשל האמת הנמצאת בצדדים הנוספים שהוא פוגש; ולא פחות מכך – דווקא הדיון הפתוח והחופשי הוא הקושר בין בני אדם ויוצר אחדות אמיתית ולא מזויפת, שכן לא ניתן לדבר על אחדות בד בבד עם השתקה של מי שאינו סובר כמוך.
מאמר זה פורסם לראשונה באתר "שבתון"
