בשעה שנאבקים על החיים עצמם – מוזנחים היבטים אחרים. אפילו אלה שנוגעים לחיים. המאבק בקורונה השמיט את הקרקע מטיפולים רפואיים רבים, שהאיום בהזנחתם היה פחות חמור, אך נזקם לטווח ארוך עלול להיות עצום. ועכשיו מחזירים אותו. וזו קריאה לכולם לא להזניח. לטפל.

הכאב הגדול הוא על הפסקת טיפול פריון. בהגדרה – הם לא טיפולים מצילי חיים, אולם דברי רחל אמנו עליה השלום מהדהדים באוזננו בכל עת: “הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי”. והזוגות מאותגרי הלידה חוזרים עתה למסע המפרך על מנת לזכות בפרי בטן. הם זקוקים לתמיכה, וראויים לה; והם זקוקים לאינטימיות ולאי-התערבות מתמדת במה שקורה – וראויים לה; והם כואבים וזקוקים להכרה בכאבם – וראויים לה.

צריך להיות בקשב רגיש וזהיר, שכן כל זוג עובר את המסע הזה בדרך שונה, ונתקל באכזבות אין ספור, ובכאב מתסכל, ובמורדות לתהום. ומסביב לו צריכה להיות חברה מתפללת עליון, ומבקשת את טובתו, ומכבדת את פרטיותו, ויודעת מתי לעזור ומתי לשמור מרחק. עד עקרה ילדה.

לקריאה נוספת:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.