הסנגוריה הציבורית היא אחד הכלים החיוניים לעשיית צדק. זכות ההגנה של נאשם על האשמות נגדו מופיעה בתביעה היסודית מכל הדיינים, לאורך כל ההיסטוריה :”שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק” (דברים פרק א). חובת השוויון בפני החוק מחייבת את פתיחת שערי ההגנה גם למי שאין ידו משגת, ומכוח שליחות זו פועלת הסנגוריה הציבורית.
דווקא משום כך, כמו בכל מקום בו יש משאבים מוגבלים – חובה לנתב אותם בראש ובראשונה למי שזקוק להם באמת. כל הקצאה משאב לכיוון אחד באה על חשבון אדם אחר, וקדימות חייבת להינתן למי שאינו יכול ליטול את משימת ההגנה על עצמו. זהו עיקרון יסוד, וברירת המחדל.
לא תמיד הדבר אפשרי. לעתים עלות מבחני הכנסה והמורכבות שלהם, כמו גם העידוד לשקר; שיקולי בירוקרטיה; סיבות חברתיות וערכיות שונות וכדו’ מחייבים הקצאה שווה לכולם. אולם במקרה של הסנגוריה הציבורית – אין כל ספק שהמדיניות החיונית הוא הקצאת משאביה למי שבאמת נזקק, והסטת התקציבים ממי שמנצל את הסנגוריה הציבורית במצבים בו אין הוא באמת זקוק להם.
