מבוא

בשיעור הקודם התחלנו בתיאור סוגי המקורות אשר משמשים כיסודות לאתיקה היהודית. הרחבנו על אודות ארבעת המקורות הראשונים, ובשיעור זה נרחיב מעט על אודות הארבעה הנותרים.

א. עקרונות אתיים בהם התורה עצמה משתמשת

המקור הרביעי ליסודות האתיקה היהודית הוא עקרונות אתיים שהתורה עצמה משתמשת בהם. כאן המקום לציין כי אחת השאלות העולה באופן קבוע כאשר נעשים ניסיונות לשרטט עקרונות אתיים בתחומים המצויים מחוץ לעולם המצוות היא: כיצד נוכל לדעת אילו עקרונות אתיים התורה רואה בחיוב ואילו עקרונות רק נדמים בעינינו כראויים אך למעשה אינם אלא עקרונות פגומים שאנו נוטים אליהם מסיבות בעייתיות? שאלה זו מצויה בעיקר לגבי שיקולים אתיים השאובים מהתרבות הכללית, וכדוגמה יש לציין את עקרון ‘הושטת הלחי השנייה’ שאכן הנו שיקול בעייתי מאוד. כיצד אפוא נוכל לקבוע איזה שיקול אתי הוא אכן שיקול ‘יהודי’ ראוי ואיזהו שיקול פגום?
ישנן מספר תשובות אפשריות לשאלה זו, שאכן הנה כבדת משקל ומחייבת בירור מעמיק. עם זאת, דומה כי ישנם כמה שיקולים אתיים שראויים לחלוטין להיחשב כשיקולים אתיים תקפים. הסיבה לכך מאתגרת למדי: התורה עצמה נוקטת בשיקולים אתיים אלו כחלק מדו-שיחים שונים המצויים בה ובדברי הנבואה. נדגים שניים משיקולים אלה.

האיסור להעניש אדם על מה שלא עשה

עיקרון אחד כזה הוא האיסור להעניש אדם על מה שלא עשה, ואנו מוצאים אותו בפיהם של כמה מאישי המקרא. כך לדוגמה טען אברהם אבינו בפני ה’ בשעה שביקש למנוע את הפיכת סדום (בראשית יח, כד–כה):

אתיקה יהודית (3): מקורותיה של האתיקה היהודית- חלק א׳