מבוא
בשיעור הקודם עסקנו במעמדה של האתיקה היהודית כמקצוע עצמאי, ותיארנו גם את הצורך במקצוע כזה. בשיעור זה נעמוד על המקורות שמהם ניתן ללמוד את עקרונות האתיקה היהודית. כפי שנראה, לאתיקה היהודית ישנם שמונה סוגי מקורות:
א. מצוות העוסקות באופן ישיר בנושאים אתיים.
ב. מצוות המלך וסכנת הכוח.
ג. מצוות 'ועשית הישר והטוב'.
ד. מצוות 'והייתם נקיים מה' ומישראל'.
ה. עקרונות אתיים שהתורה משתמשת בהם.
ו. דברי הנביאים.
ז. עקרונות אתיים הנמצאים בהלכה.
ח. עקרונות אתיים הלקוחים מהפילוסופיה הכללית ומההומניסטיקה האוניברסלית.
בארבעת המקורות הראשונים נעסוק בשיעור שלפנינו ובארבעת הנותרים בשיעור הבא.
תוכן העניינים
א. מצוות העוסקות באופן ישיר בנושאים אתיים
יסודותיה של האתיקה היהודית הם בראש ובראשונה מצוות העוסקות ישירות בנושאים אתיים. כבר כעת חשוב להדגיש כי לפנינו תהליך כפול: צד אחד שלו כולל מצוות משפטיות המעצבות למעשה את יסודות האתיקה; וצד שני שלו הוא הדרכות אתיות שהפכו להלכה ובהן נדון בשיעור הבא, כאשר נעסוק בעקרונות אתיים הנמצאים בהלכה. כפילות זו מלמדת כי לא ניתן לסמן חיץ חד-משמעי בין אתיקה ובין הלכה ומשפט, שכן ההשראה המתמדת בין התחומים מונעת את שרטוט קו הגבול ביניהם.
דוגמאות חשובות ועיקריות למצוות העוסקות באופן מפורש ביסודות אתיים הן המצוות המופנות לדיינים. כפי שנטען להלן, מצוות אלו נוגעות למעשה לכל מי שיש בידו סמכות, ולפיכך יש לראות בהן מקור לאתיקה היהודית. אחת ממצוות אלו היא האיסור על לקיחת השוחד. במספר מקומות מזהירה התורה את הדיין מלקיחת שוחד והיא קובעת גם "כי השֹׁחד יעוֵר פקחים ויסלף דברי צדיקים" (שמות כג, ח). אולם עלינו לתת את הדעת על כך שאיסור לקיחת שוחד אינו קשור לחובה לשפוט בצדק, וגם אם הוציא הדיין משפט צדק אך נטל שוחד – הוא עבר על האיסור הנזכר.
יתרה מזאת, ההלכה אוסרת על הדיין לקחת שוחד אפילו כדי לפסוק דין אמת, וכלשונו של הרמב"ם (משנה תורה, הלכות סנהדרין כג, א):
"לא תקח שוחד" – אין צריך לומר לעוות את הדין, אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אסור, ועובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל ארור לוקח שוחד, וחייב להחזיר השוחד כשיתבענו הנותן".
לקיחת שוחד היא מעשה לא-אתי חמור ביותר, ויש באיסור זה כדי לעגן חובות אתיות נוספות.
חובת השפיטה בצדק אף היא מצוות המוטלת על הדיין, ואם הוא נוהג בדרך אחרת – הוא מועל בתפקידו כדיין וכמובן פוגע ברכושו או בחֵירותו של הזולת שלא כהוגן. את חומרתה הגדולה של חובה זו ביטאו חכמים ב'תלונתו' של הקב"ה על אותם דיינים שמוציאים משפט מעוות: "…לא דיין לרשעים שנוטלין מזה ממון ונותנים לזה שלא כדין, אלא שמטריחין אותי להחזיר ממון לבעליו" (סנהדרין ח, א), ובביטויים חריפים נוספים המצויים בגמרא שם.
ב. מצוות המלך וסכנת הכוח
מקור שני לאתיקה היהודית הן המצוות המוטלות על המלך, המלמדות אותנו על הסכנות הכרוכות בכוח. אחת הסוגיות האתיות המרכזיות היא סוגיית הכוח, כאשר הכוונה אינה לשימוש באלימות אלא לסמכויות הנרחבות שיש בידי בעל תפקיד כלשהו. למעשה, לכל אדם ישנו כוח מסוים הנגזר מתפקידיו: להורים יש כוח ביחס לילדיהם, למורה ביחס לתלמידיו, לפקיד ביחס ללקוחותיו ולראש העיר ביחס לתושביה.
על יחסה של התורה לכוח השלטוני אנו למדים מפרשת המלך (דברים יז, טז–כ):
"רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס וה' אמר לכם לא תֹסִפוּן לשוב בדרך הזה עוד. ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו וכסף וזהב לא ירבה לו מאד. והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים. והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' א-להיו לשמֹר את כל דברי התורה הזאת ואת החֻקים האלה לעשֹׁתם. לבלתי רוּם לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל".
מצוות התורה אינן מורות רק על האמור בהן במפורש ויש לראות בהן יסוד להרחבה ולהיקש. כך לדוגמה אנו למדים מהבחנתו של הרמב"ן בין מצוות 'מחודשות' ו'מבוארות'. בפירושו לתורה לספר דברים מבחין הרמב"ן בין מצוות שהתחדשו לראשונה בספר דברים ובין מצוות שיסודן מצוי כבר בחומשים קודמים ולפיכך אין לראות בהופעתן שבספר דברים אלא תוספת ביאור. אחת הדוגמאות למצוות מבוארות היא מצוות שילוח הקן (דברים כב, ו–ז), שאת יסודה רואה הרמב"ן (שם, ו) בציווי "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח). ברור כי אין די בציווי שבספר ויקרא כדי ללמד על מצוות שילוח הקן ובכל זאת רואה בו הרמב"ן את יסוד מצוות שילוח הקן. דוגמה זו ממחישה עד כמה רחבה המסגרת הכללית של מצווה מסוימת לדידו של הרמב"ן.
לענייננו, גם פרשת המלך, שבה נעסוק באריכות באחד השיעורים הבאים, מורה לנו הנחיות אתיות רחבות הנוגעות לסוגיית הכוח, יותר מן ההנחיות הכלולות במצוות הספציפיות. בקצרה ניתן לומר כי פרשת המלך מלמדת אותנו את העקרונות הבאים: 1. הכוח מסוכן בשני צירים, אנכי ואופקי: בציר האנכי עשוי המלך, וכך בעל כוח, לסור מהמצווה ימין ושמאל; ואילו בציר האופקי, עשוי המלך להתנשא על אחיו ולראות את עצמו כמי שהעם צריך לשרת אותו, ולא להפך; 2. בעל הכוח נדרש להתמודד עם סכנות הכוח; 3. ההתמודדות נעשית בדרך של הצבת הגבלות שונות, כגון האיסור להרבות נשים; 4. ההתמודדות נעשית גם בדרך של פעולות חיוביות, כגון כתיבת ספר התורה.
ג. מצוות 'ועשית הישר והטוב'
מקור שלישי לעקרונות האתיקה היהודית היא הציווי "ועשית הישר והטוב" (דברים ו, יח) לפי הסברו של הרמב"ן. בפירושו לתורה (שם) לימד הרמב"ן כי מלבד המצוות הספציפיות שעניינן עשיית טוב, ישנה מצווה כללית הדורשת מהאדם לעשות "הישר והטוב", וכלשונו:
"'ועשית הישר והטוב בעיני ה" – על דרך הפשט יאמר 'תשמרו מצות השם ועדותיו וחקותיו ותכוין בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד', ו'למען ייטב לך' – הבטחה, יאמר כי בעשותך הטוב בעיניו ייטב לך, כי השם מטיב לטובים ולישרים בלבותם.
ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו: 'זו פשרה ולפנים משורת הדין'. והכוונה בזה, כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך, ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר.
וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון: 'לא תלך רכיל' (ויקרא יט טז), 'לא תִּקוֹם ולא תטור' (שם, יח), ו'לא תעמוד על דם רעך' (שם, טז), 'לא תקלל חרש' (שם, יד), 'מפני שֵׂיבה תקום' (שם, לב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (בבא מציעא קח, א), ואפילו מה שאמרו (יומא פו, א) 'פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות', עד שיִקרֵא בכל ענין 'תם וישר'".
את דברי הרמב"ן ניתן להבין בשני היקפים: רחב ומצומצם. במובן הרחב, מורים דברי הרמב"ן על חובה כללית לעשיית 'הטוב והישר', אלא שמיד צצה השאלה מהו אותו 'טוב וישר' וכיצד הוא נקבע – בייחוד משום שבדיוק על הגדרות אלו נסובים רבים מהוויכוחים האתיים. אנו נעסוק בשאלה זו בהמשך, אולם לענייננו נראה שהיא אינה רלבנטית, שכן את דברי הרמב"ן יש לקרוא דווקא במובן המצומצם.
במובן זה, שאליו נראה להסב את דברי הרמב"ן, הציווי על עשיית 'הישר והטוב' הוא מעין הגדרה כוללת למצוות רבות המצויות בתורה. כפי שהרמב"ן כותב בפסקה האחרונה, לא ניתן להזכיר את כל הנהגות האדם עם שכניו – והפתרון לבעיה זו הוא הזכרת מצוות רבות ולאחר מכן "לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר". לדעת הרמב"ן, אם כן, קביעת 'הטוב והישר' נעשית מתוך המצוות עצמן, אשר מאפשרות לעמוד על כיווניהן העקרוניים ומתוכם לנסח מכנה משותף כללי.
כדוגמה יש לציין כי הקו החורז מצוות רבות – דוגמת מצוות הצדקה, מצוות מתנות עניים השונות וכן הלאה – הוא העיקרון שאל לו לאדם להסתגר בתוך עצמו ולומר: "שלי – שלי, שלך – שלך" (משנה אבות ה, י) וייתכן שיש בכך משום 'מידת סדום' (שם). איני משוכנע שזהו יסוד אתי מובהק אולם זוהי דוגמה לעיקרון הלכתי המשמש כמכנה משותף של מצוות רבות.
ד. מצוות 'והייתם נקיים מה' ומישראל'
מקור רביעי לעקרונות האתיקה היהודית הוא הפסוק "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב, כב). ציווי זה מחייב את האדם להסיר ממנו לזוּת שפתיים וחשד ויש לו שתי משמעויות: 1. החובה לעשות מעשים נקיים וישרים ולפעול בנקיות כפיים וביושרה; 2. החובה לפעול בשקיפות מֵרבית, ולא לאפשר חשד גם כאשר מדובר בהתנהגות ראויה בפני עצמה. ראוי לציין כי בעוד מצוות 'ועשית הישר והטוב' (שנזכרה בסעיף הקודם) היא מצוות כללית המלמדת על המצוות בכללן, מצוות 'והייתם נקיים' ממוקדת למדי. להלן דוגמאות אחדות ליישומים הלכתיים שונים של עקרון 'והייתם נקיים'.
תרומת הלשכה
המשנה (שקלים ג, ב) דורשת מן הכוהנים המתעסקים בכספים השייכים למקדש1 לנהוג באופן שאינו מעורר חשד:
"אין התורם נכנס לא בפרגוד חפוּת ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפילין ולא בקמיע, שמא יַעֲנִי ויאמרו: "מעוון הלשכה הֶעֱנִי", או שמא יעשיר ויאמרו: "מתרומת הלשכה העשיר". לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב, כב) ואומֵר: "וּמְצא חן ושכל טוב בעיני א-להים ואדם" (משלי ג, ד).״
אם כן, חובה על העוסקים בכספי ציבור להיזהר ולא להתנהג בדרכים המעוררות חשד – ובכלל זאת: לא ללבוש בעת 'תרומת הלשכה' בגדים שיש בהם כיסים חבויים.
גבּאֵי צדקה
דרישות דומות מורה התוספתא (ליברמן, פאה ד, טו)2 לגבּאֵי צדקה:
"גבּאֵי צדקה אין רשאין לפרוש זה מזה אפילו נתן לו חבירו מעות שהוא חייב לו אפילו מצא מעות בדרך אינו רשאי ליטלן שנאמר 'והייתם נקיים מה' ומישראל' אבל פורשים זה מזה לתוך חצר או לתוך חנות וגובין".
אופֵי לחם הפנים בבית המקדש
במקום נוסף משבחת התוספתא (ליברמן, יומא ב, ה)3 משפחה שאומנותה הייתה אפיית לחם הפנים ולכן נמנעה מלאכול "פת נקייה":
"של בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים… ובדבר הזה היו מזכירין אותן לשבח שלא נמצאת פת נקייה ביד בניהן וביד בנותיהן מעולם, שלא יאמרו 'מלחם הפנים הן ניזונין' לקיים מה שנאמר: 'והייתם נקיים מה' ומישראל'".
כפי שנראה בשיעורים הבאים, לעקרון 'והייתם נקיים' ישנן השלכות רבות על הדרכותיה של האתיקה היהודית בסוגיות שונות.
בשיעור הבא נעסוק בארבעת המקורות הנוספים של האתיקה היהודית.
לשיעור הבא בקורס אתיקה יהודית – מקורותיה של האתיקה היהודית – חלק ב'
