האוטונומיה של אדם הקשורה בהכרעותיו היא אחד היסודות המהותיים ביותר, בין בהלכה ובין באתיקה הכללית. ההלכה קובעת ש"חייך קודמין לחיי חברך"; "שלך קודם לשל כל אדם", "ואהבת לרעך כמוך – ולא יותר ממך" ועוד ועוד. בכך ההלכה מכירה באדם, ברצונותיו, בדברים השייכים לו, וברשות לדאוג לעצמו בדרכו. ניתן אף לקבוע כי זה גם בסיס השיטה הכלכלית ההלכתית, לאמור: לפני מצוות הצדקה והנתינה – ההלכה מכירה בבעלות הפרטית של האדם על רכושו, ומתוך הכרה זו היא מחייבת אותו להפריש חלק לטובת אחרים. עקרון זה של הרחבת המעגלים של האדם נתברר יפה בהקדמת ר' שמעון שקאפ לשערי יושר, ואף הרב קוק זצ"ל כתב על עיקרון זה (ראו איגרת קי). זהו חלק בלתי נפרד מתפישת צלם א-לוהים שבאדם: ההכרה בבעלות, בדאגה לעצמו, בקבלת ההחלטות וכדו'. עיקרון זה מחולל גם יסודות רבים באתיקה הכללית, ובדרך כלל מהווה את אחד השיקולים העיקריים בנושאים הקשורים באתיקה רפואית. האוטונומיה של החולה נתפשת היום כאחד היסודות העיקריים של האתיקה הרפואית.
כמו כל עיקרון אתי – מולו ניצבים גם עקרונות אחרים, ותפישה אתית מלאה מחייבת התייחסות לכולם: "שאין לנו אפילו מדה אחת בעולם שלא תהי' הקיצוניות מזיקתה" (שם כ). עיקרון אחד הוא זה שעמד בראש הנימוקים האתיים (עד ש"הודח" ממקומו הראשי על ידי האוטונומיה), והוא האיסור לגרום נזק, או בניסוח אחר – קדושת החיים. פוסקי ההלכה קבעו כי משעה שניתנה רשות לרופא לרפא – הוטלה חובה על האדם להתרפא, וזאת על אף קיומן של משניות הלכתיות אחרות, כגון עמדת הרמב"ן בפירושו לפרשת בחוקותיי. סוגיות מעשיות רבות עוסקות בהתנגשות שבין שני עקרונות אלה. דוגמאות למפגש בין שני עקרונות אלה מתרחשות כאשר באים במגע עם אדם העומד חס ושלום לשלוח יד בנפשו, או התובע כי ייעשה לו טיפול רפואי שמזיק לו, או אפילו תובע כי יופסק הטיפול בו ויניחו לו למות. כל זה קיים גם כאשר מדובר באדם מול עצמו. על אחת כמה וכמה כאשר ההתנגשות היא בין הבחירה החופשית של האדם ובין בריאות הציבור – הפגיעה באוטונומיה של האדם מוצדקת יותר.
דוגמה לדבר היא "אזהרות מסע" של משרד החוץ לגבי נסיעות למקומות מסוימים. לאדם יש בחירה חופשית שלא להישמע להן, והוא רשאי ליטול על עצמו את הסיכון. אמנם, ההלכה מחייבת את האדם שלא להכניס את עצמו למצב סכנה ללא סיבה, אולם עקרונית הוא רשאי גם לשלול את ההגדרה של "סכנה", וגם לטעון שהסיבה לנסיעתו היא חיונית ולא שולית. אולם, בשל העובדה שפגיעה חס ושלום בשלומו תשפיע על הציבור כולו, ומדינת ישראל עלולה להיאלץ לשלם מחיר יקר על כך – החובה האתית לציית לאזהרות אלה גוברת. לא זו בלבד, אלא שזכות הציבור לאסור נעשית עוצמתית יותר, שכן חשבון התשלום יוגש לציבור, ועל כן הוא רשאי לתבוע מאזרחים שלא לסכן את טובת הציבור.
זה בסיסה של סוגיית החיסון נגד חצבת. כאמור, יש לאדם בחירה חופשית, ומכוחה לכאורה מותר לאדם להכריע שאין הוא רוצה להתחסן. חלק מהמסרבים להתחסן תולים זאת בטענה מדעית שהחיסון הזה מסוכן. במאמר זה לא אכנס לאתיקה של מחבר המחקר עליו מתבססים המתנגדים לחיסון (Wakefield,1998), ורק אציין כי כדאי מאוד למתנגדים לחיסון למצוא ביסוס אחר לטיעונם כלפי עצמם, כדי שלא יסכנו את עצמם לחינם. לצורך המאמר והפסיקה אניח שיש בסיס מדעי כלשהו, אם כי נמוך מאוד, לטיעונים נגד חיסון. לא זו בלבד, אלא שההלכה מקבלת את העיקרון שאדם הוא גם אפוטרופוס על ילדיו, וזהו עיקרון שגם ההלכה וגם האתיקה מסכימים לו. ברם, מול בחירתו עומדת גם הקביעה המדעית הכמעט חד-משמעית שהחיסון חיוני לקדושת החיים, ועוד יותר – העובדה שהכרעה זו אינה נוגעת רק לו, אלא מסכנת את שלום הציבור, בהידבקות האפשרית מחצבת. ממילא, ההתנגשות אינה רק בין האיסור להסתכן ובין הבחירה החופשית של האדם, אלא גם בין הזכות שלו לפעול על פי שיקול דעתו, ובין המשמעות הגדולה של החלטתו זו על אחים. דיון דומה, אך לא זהה, נערך לגבי הפפילומה (HPV), ששם יש בסיס מדעי מוצק יותר (אם כי עדיין חלש יחסית) לדברי המתנגדים, ושם מצטרפים גם נימוקים רחבים יותר העוסקים בשאלות חינוכיות.
השקלול של המציאות המורכבת הזו אינו מונע מצד האדם עצמו להכריע כי הוא אינו רוצה להתחסן. השאלה אינה מה אותו אדם עושה, אלא האם במקביל יש זכות לחברה לחייב אותו להתחסן, על אף שיש בכך פגיעה בחירות שלו, ולהטיל מגבלות וסנקציות על מי שמסרב לעשות זאת. המינוח ההלכתי למצבים כאלה הוא "חב לאחריניה" (מזיק לאחרים), ומכוחו החברה חייבת לפעול כדי להגן על חבריה מפני הידבקות במחלה מסוכנת מאוד. פוסקי ההלכה, בנושאים מגוונים, קיבלו את עיקרון מניעת הפגיעה בציבור כאחד העקרונות ההלכתיים המחייבים. דוגמה לדבר היא הדיון בעיקרון הסודיות הרפואית כאשר מדובר בסיכון לציבור (ציץ אליעזר יג, קד). דוגמה לדבר הוא רופא המזהה אפילפסיה במטופל שלו, שיכולה להתפרץ תוך כדי נהיגה ולסכן את הציבור, והוא מתלבט האם הוא חייב לדווח למשרד התחבורה על כך. בסוגיית הסודיות הרפואית עולים שיקולים רבים ומסובכים יותר, שכן אין מדובר רק בעימות בין טובת המטופל וטובת הציבור,כיוון שהסודיות היא גם טובת החברה (אם סודיות רפואית לא תישמר – רבים לא ייפנו לגורמים טיפוליים בשל הפחד שמצבם ידלוף).
בכל הסוגיות הלאה הכריעו פוסקי ההלכה כי ככל שהפגיעה הצפויה לציבור גדולה יותר, וככל שהפגיעה בחרות הפרט נמוכה יותר – כך גוברת ההצדקה לפגיעה בחרות הפרט, ולחיובו לצמצם את חירותו בשם טובת הכלל. אדגיש כי מבחינה פרקטית כפיית חיסונים הוכחה כלא-יעילה במחקרים רבים, ועל כן איני קובע דבר במישור המעשי, כי אם במישור העקרוני.
האם זהו המצב בחצבת ? על פי מומחי הרפואה התשובה החיובית היא חד משמעית. מדובר מחד גיסא במחלה קשה מאוד, ובסכנה ממשית להידבקות הציבור. מאידך גיסא, הביסוס המדעי של החששות פני החיסון הוא נמוך מאוד. במצב כזה מוטל על פוסקי ההלכה לעודד את הגורמים הפועלים לכך שכל האוכלוסייה תתחסן, ולתת בידם את הכלים למנוע את הנזק מהציבור. לא זו בלבד, אלא שישנה אחריות של הציבור גם לגבי ילדיהם של המסרבים להתחסן. זהו אחד ממצבי הקיצון שדוחים את האוטונומיה האישית מפני בריאות הציבור והאחריות לו.
להרחבה: